היום אנחנו נעסוק בתניא היומי של ט' סיון, פרק ב' בשער היחוד והאמונה. האדמו"ר הזקן מתחיל כך:
והנה מכאן תשובת המינים וגילוי שורש טעותם הכופרים בהשגחה פרטית ובאותו' ומופתי התורה.
אדמו"ר הזקן בעצם בפרק ב' מתחיל במובן מסוים התחלה חדשה לשער היחוד והאמונה. כלומר לכאורה הדיונים שאדמו"ר הזקן מכניס אותנו אליהם בפרק א' הם דיונים בדקויות: האם כשה' ברא את העולם הוא פשוט עשה שיהיה אותו וזהו ועכשיו העולם קיים בעצמו, או שהוא ברא אותו על ידי אותיות; מה בדיוק הזוהר התכוון כשהוא אמר ש"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" זה "יחודא עילאה" ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" זה "יחודא תתאה" – מדובר באיזשהי דקות, זה לא הפירוש הפשוט, אלא זה משהו עמוק יותר בפירוש "שמע ישראל" ו"ברוך שם", ובהסתכלות על המציאות ועל הבריאה. ולעומת זאת בתחילת פרק ב' הוא מדבר על דברים שאמורים להיות מאוד פשוטים וכל אחד חייב לדעת אותם, הוא מתחיל לדבר על "תשובת המינים וגילוי שורש טעותם הכופרים בהשגחה פרטית ובאותות ובמופתים", איך זה קשור אחד לשני?
כדי להסביר את זה ניתן משל פשוט: כשאדם יורה חץ אז סטיה קלה בקשת גורמת לסטיה גדולה במקום שינחת החץ, כך גם פה. כשאדמו"ר הזקן רוצה להסביר לנו את העניין של מצוות הייחוד, הוא בעצם רוצה להסביר לנו משהו שבאופן פשוט יכול להצטייר לנו כדק מאוד, ובמידה מסוימת אנחנו יכולים להסתכל עליו כאיזשהו פלפול ולא כאיזה משהו מהותי ומאוד משנה, זה נראה כל מיני סברות שאפשר להגיד כך ואפשר להגיד כך, ובא אדמו"ר הזקן ואומר בתחילת פרק ב' "רגע, אני רוצה להראות לך שבהשלכות שיש לאיך מבינים את מצוות האמונה בה' ובמצוות ייחוד השם, בסוף יש בקצה התדרדרות מאוד מאוד גדולה".
דבר שני שמרוויחים מלדבר על הסטייה הגדולה שבקצה הוא שעל ידי זה שבמקום הרחוק אתה יכול להבחין בקלות בין תפיסות העולם השונות אתה יכול להבין יותר טוב גם את הדברים הדקים שמוסברים בהתחלה, כלומר בהשלכה רחוקה של תפיסת העולם המוטעית היא פתאום הופכת למאוד מאוד רחוקה ממה שאתה באמת מאמין בה מהיהדות, שם מאוד ניכר ההבדל בין ההשקפות, ועל ידי זה שאני אסביר לך במקום הרחוק אתה תבין יותר טוב גם את המקום היותר פנימי והיותר עמוק שאני רוצה להסביר.
אז עכשיו אחרי ההקדמה הזאת, שאנחנו מבינים מה אנחנו מרוויחים ממה שאדמו"ר הזקן מסביר לנו, שעל ידי מה שהוא כותב בפרק א' אפשר להבין את השורש של הטעות של המינים והכופרים, ועל ידי שאנחנו מבינים את דבריהם אנחנו יכולים להבדיל בין דבריהם לבין ההשקפה הפשוטה שכל יהודי מאמין בה. אז אדה"ז כותב כך:
שטועי' בדמיונם הכוזב שמדמין מעשה ה' עושה שמי' וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו.
כלומר הם עושים השוואה, לוקחים את מה שמוכר להם מהעולם הזה ממעשה אנוש ותחבולותיו, ומשליכים את זה על איך שה' עושה דברים, וממילא יוצאת להם טעות. אבל אנחנו לעומת זאת, לא משווים בין מעשה אנוש ותחבולותיו לבין מעשה ה', כמו שהוא יבאר בהמשך, ולכן ההשקפה שלנו שונה מאוד.
מה הם אומרים? איך הם משווים? הוא אומר כך:
כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך לידי הצורף כי אף שידיו מסולקות הימנו והולך לו בשוק הכלי קיים בתבניתו וצלמו ממש כאשר יצא מידי הצורף.
כלומר הוא מביא דוגמא: צורף בנה כלי, הוא גמר לבנות את הכלי, הכלי גמור, אם הצורף עכשיו ילך לשוק, הכלי ישאר בדיוק כמו שהוא היה והוא לא זקוק לצורף. אומר על זה אדמו"ר הזקן שעכשיו הם לוקחים את הדבר הזה שככה אדם עושה מעשים ומדמים את זה לקב"ה:
כך מדמין הסכלים האלו מעשה שמים וארץ.
כלומר כאילו הקב"ה הוא כמו צורף שלקח איזשהו חומר ואת החומר הזה הוא עיצב בצורה של שמים וארץ, והקב"ה יכול ללכת והשמים והארץ ישארו, למה? כי הוא כבר עיצב אותם, כמו שהצורף כבר עיצב את הכלי ועכשיו הכלי יהיה כך גם אם הצורף יעזוב אותו, כך הקב"ה לקח את החומר שממנו הוא בנה את השמים והארץ, עיצב אותו להיות שמים וארץ כמו שהם נראים לנו, ועכשיו הקב"ה כביכול יכול ללכת לשוק ואין צורך שהוא יחזיק את הכלי.
כיון שכך הם חושבים הם כופרים גם "בהשגחה פרטית" כלומר הם סבורים שהקב"ה הלך והוא כבר לא נמצא פה, והם גם כופרים "באותות ומופתי התורה" כלומר הם חושבים שהקדוש ברוך הוא לא מתערב במציאות והמציאות מתנהלת מעצמה. כמובן שלא נתייחס לעוד כל מיני סוגי כופרים אחרים, הוא מביא את הכופרים האלה שדרכם הוא מרוויח את ההסבר של שער היחוד והאמונה.
עכשיו הוא מתחיל להסביר למה הם טועים, הוא אומר:
אך טח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו שהוא יש מיש רק שמשנה הצורה והתמונה מתמונת חתיכת כסף לתמונת כלי, למעשה שמים וארץ שהוא יש מאין.
כלומר עכשיו אדמו"ר הזקן מסביר לנו שיש הבדל בין איך שהצורף עושה לבין איך שהקדוש ברוך הוא עושה.
הצורף לוקח משהו קיים משנה את הצורה שלו, ולכן זה נקרא יש מיש כלומר החומר כבר קיים והיה בצורה אחת והוא הפך אותו לצורה אחרת, אז הצורה הזאת נעשתה מהצורה הזאת או מחוסר הצורה הזאת, אבל את עצם מציאות החומר הצורף לא עשה.
לעומת זאת מעשה שמים וארץ זה לא יש מיש אלא זה יש מאין, כלומר לא היה שום דבר, לא היה חומר, לא היה כלום, והקב"ה עשה שיהיה. ולכן זה שונה לחלוטין מצורף.
כלומר ההבדל היסודי שאנחנו ממנו מתחילים לערוך את ההתבוננות של מה זה יחוד השם זה להבין שיש הבדל בין יש מיש ליש מאין, עכשיו הוא מסביר יותר ויותר את ההבדל:
והוא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף על דרך משל, שהוליך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה ויבקעו המים ונצבו כמו נד וכחומה. ואילו הפסיק ה' את הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם ולא קמו כחומה בלי ספק.
כלומר כשהקב"ה עשה את קריעת ים סוף הוא בעצם לא לקח את הים ועיצב אותו בצורה אחרת ועכשיו הוא יכול ללכת והמים ישארו עומדים. אלא הוא כביכול צריך לעצב את זה כל הזמן, הוא עשה שתהיה רוח קדים חזקה מאוד והיא גרמה שנבקעו המים והמים עמדו כמו נד וכחומה, וברגע שהוא יפסיק את הרוח המים יחזרו לזרום כרגיל.
אם אני אתן סתם דוגמא מהחיים שלנו זה כמו אחד שהוא מנפח בלון, אז אם הוא קושר את הבלון זה דומה לאיך שהכופרים מציירים שהקב"ה עשה שמים וארץ והשאיר אותם, אבל אם הוא משאיר את הבלון פתוח אז ברגע שהוא יפסיק להחזיק כל הזמן את הבלון בפה מיד כל האויר יצא. אותו דבר בקריעת ים סוף, הקב"ה כאילו השיב רוח, כאילו כמו מנפח בלון, ואם הוא רגע אחד מפסיק את הרוח אז המים חוזרים למקומם כמו שהבלון יחזור להיות מכווץ.
אומר אדמו"ר הזקן שיש נס או מעשה שאדם עושה שהוא משנה את המציאות – זה אמנם נס זה באמת חידוש אבל הוא רק משנה את המציאות הקיימת ועכשיו המציאות באמת תישאר כך; אבל יש נס כמו נס קריעת ים סוף – זה נס שאפשר ללמוד ממנו משהו מיוחד שהקב"ה הוא כביכול כל הזמן עושה את הנס, הוא מחזיק את הנס הרבה, כדי שהנס ימשיך ואם הנס יפסיק זה חוזר לטבעו, עכשיו הוא אומר ככה:
אף שהטבע הזה במים גם כן נברא ומחודש יש מאין שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה בלי רוח, רק שטבע המים אינו כן.
כלומר הוא אומר בעצם שמה שהקב"ה היה צריך כביכול כל הזמן להשיב רוח כדי שהמים יעמדו, זה לא היה הכרחי לעשות כך, היה אפשר לעשות פשוט שטבע המים יהיה כמו אבנים, שכך ה' היה בורא את העולם שכמו שאבנים הם עומדות אז גם המים של ים סוף יעמדו[1], אבל אדה"ז אומר שהקב"ה השאיר את הטבע הרגיל שהמים הם ניגרים מהארץ. מה שיוצא לנו ממילא זה שאפילו שזה לא הכרחי שהמים יהיו ניגרים וה' היה יכול לבנות את המים אחרת, בכל אופן ה' השאיר את הטבע הזה של המים שהם ניגרים מהארץ והם לא נעמדים, וממילא כדי שיבקעו המים ויעמדו המים כמו נד הוא כביכול עכשיו צריך להשיב את הרוח באופן תמידי. אבל אומר אדמו"ר הזקן שבבריאת שמים וארץ זה משהו אחר לגמרי:
וכ"ש וק"ו בבריאת יש מאין, שהיא למעלה מהטבע והפלא ופלא יותר מקריעת ים סוף, עאכ"ו שבהסתלקו' כח הבורא מן הנברא ח"ו ישוב הנברא לאין ואפס ממש.
הוא אומר שכשאני אומר שהעולם נברא יש מאין זאת אומרת שהעולם הוא מחודש לגמרי, אם ה' ברא את הדבר ואחרי זה עובר עוד זמן שבו הוא לא בורא אותו, מאיפה הוא יהיה? מה יקרה שהוא יהיה? אין שום סיבה שהוא ימשיך להיות, כל מה שיש בו זה מה שה' נתן בו, אם הגיע זמן נוסף אז זאת אומרת שה' בורא אותו גם לזמן ההוא.
כלומר אני יכול לבוא ולהגיד שבריאת יש מאין היא בריאה שגורמת שזה יהיה ועכשיו גם אם הקב"ה כביכול יסתלק זה ישאר. אבל אז זה מוזר, למה זה מוזר? כי ההיגיון של יש מאין הוא להגיד שאין שום מציאות לטבע מצד עצמו. במים יש למים טבע מסוים שכבר נברא, שהוא התכונה הזאת שהם ניגרים לארץ, ואת התכונה הזאת ה' משמר גם בזמן קריעת ים סוף, ולכן כשהוא משיב את הרוח הוא צריך לפעול כל הזמן כנגד הטבע של המים שהם יהיו ניגרים לארץ; אבל בבריאת יש מאין אין טבע שכבר קיים ליש שה' ברא, אלא כל מה שיש ליש שה' ברא זה רק זה שה' בורא אותו, זה רק זה שה' החליט שהוא קיים.
במקום אחר (גם בהמשך בפרקים הבאים) אדמו"ר הזקן מדמה את זה לאדם שחושב משהו, כשאני מצייר בראש משהו וחושב אותו אז כל הקיום של הציור הזה הוא רק מכוח זה שאני מצייר אותו, אם אני אפסיק לצייר את זה זה כבר באמת לא יהיה קיים, אין לזה שום קיום (כלומר זה לא משהו שהיה קיים ונעלם, אלא בכלל כל הקיום של זה זה שאני חשבתי את זה), כלומר אין טבע לדבר מצד עצמו, אלא כל הקיום שלו זה מה שאני מקיים את זה.
אז קודם נתַנו דוגמא של אדם שמחזיק בלון ומנפח אותו, אמרנו שזה דומה לקריעת ים סוף, עכשיו הבאנו דוגמא לבריאת שמים וארץ, שזה כמו אדם שהוא חושב. עולם הבריאה הוא נקרא עולם השכל, השכל עובד בצורה כזאת שמה שהוא נתון בו הוא קיים ומה שהוא לא נתון בו אין לו קיום מבחינתו[2]. עכשיו אומר על זה אדמו"ר הזקן:
אלא צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו, והן הן בחי' אותיות הדבור מעשרה מאמרות שבהם נבראו.
קודם אמרנו שבמחשבה כל מה שקיים זה רק מה שאני חושב, ואין לאותיות המחשבה קיום מצד עצמם חוץ מעצם המחשבה שאני חושב אותם, כאן אומר אדמו"ר הזקן אותו דבר זה גם באותיות הדיבור, רק כשאני מדבר הדיבור קיים כשאני לא מדבר הדיבור לא קיים.
וע"ז נאמר ואתה מחיה את כולם אל תקרי מחיה אלא מהוה דהיינו יש מאין, ואתה הן בחי' האותיות מאל"ף ועד תי"ו והה"א היא ה' מוצאות הפה מקור האותיות.
כלומר שהוא מהווה את עצם הדבר ובזה הוא מחיה אותו, זה החיות שלו, כמו מחשבה שמחיה את מה שאני חושב ככה ה' מקיים את היש שנברא.
ואף שאין לו דמות הגוף, הרי מקרא מלא דבר הכתוב וידבר ה' ויאמר ה', והיא בחי' התגלות הכ"ב אותיות עליונות לנביאי', ומתלבשות בשכלם והשגתם במראה הנבואה וגם במחשבתם ודיבורם כמ"ש רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני וכמ"ש האר"י ז"ל [בשער הנבואה], וכעין זה היא התלבשות האותיות בברואים כדכתיב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם.
כלומר אפשר כאילו להגיד בצורה קצת מליצית, שכל אחד שרואה את הבריאה הוא כמו נביא שה' מדבר איתו. למה? כי הכל זה אותיות של ה' וה' מדבר איתו כמו שה' מדבר עם הנביא ובשכלו הוא מבין הוא קולט את מה שה' דיבר, כמו שאמרנו זה הופך להיות המחשבה שלו, זה אותיות הדיבור של ה' שהפכו להיות אותית המחשבה אצל הנביא. ככה גם כל אדם שרואה מציאות, בעצם ה' מדבר והוא עכשיו רואה את זה, קולט את זה, חושב שזה קיים, ובעצם הוא כאילו כמו נביא, אם הוא כמו נביא למה בעצם אנחנו לא מסתכלים על עצמנו כמו נביאים? אומר אדמו"ר הזקן:
רק שהיא ע"י השתלשלות רבות ועצומות עד שיורדות לעשיה גופנית משא"כ השגת הנביאי' היא באצילו' המתלבשת בעולם הבריאה:
כלומר יש הבדל בין האותיות כמו שהנביא רואה לבין האותיות כמו שאנחנו רואים. כשהנביא רואה אותיות הוא רואה את המְדַבֵּר, כלומר הוא רואה שהאותיות הם בעצם דיבור של מְדַבֵּר, ואילו כשאנחנו רואים את האותיות אנחנו לא רואים שיש מדבר.
ניתן דוגמא: יש אחד שהוא עומד ליד מלך, הוא רואה שהמלך מדבר, זה שהמלך אמר לו משהו זה כל כך חזק שהוא בטל לגמרי למלך, הוא משתחווה למלך, אם המלך אמר משהו תקיף אז יכול להיות שהוא ימות מרוב בהלה. כלומר הדיבור של המלך והנוכחות שלו הם כל כך חזקים שזה מאוד מציאותי בשביל מי שיודע להעריך את המלך ולהבין מה זה אומר שיש פה מלך.
לעומת זאת לפעמים יש בן אדם שהוא לא נמצא ליד המלך, והוא גם לא יודע להעריך מה זה מלך, אבל נניח כל האנשים שמסביבו אומרים שהחוק שחוקק המלך הוא כך וכך, הוא לא מכיר את המלך, הוא גם לא יודע כל כך מה זה מלך (כמו ילד קטן, שהוא לא יודע את ההבדל בין מלך לבין אבא), זה לא לגמרי בהיר לו אבל הוא יודע שכשאומרים שהמלך אמר אז לכולם זה בהיר ובשביל כולם זה המציאות. הוא רק רואה המון דיבורים שבעצם מייצרים מבחינתו מציאות, זה המציאות, ככה כולם רואים את המציאות, כולם אומרים שככה צריך להתנהג ולא שייך להתנהג אחרת. יוצא שבהשתלשלות רבה, כלומר שעל ידי שהמלך אמר וע"י כל ההיררכיה של המלכות זה הגיע לכל האזרחים, לכל החברים שלו, כולם יודעים שזה מה שקורה, זה מה שנאמר, זה המציאות, ככה עכשיו ההנהגה, אז הוא מצד אחד לא רואה פה דיבור בכלל ומצד שני זה מציאותי לו כמו לשר שעכשיו שומע מהמלך או כמו המזכיר של המלך ששומע מהמלך את הדברים של המלך, הוא מרגיש את הנוכחות של הדיבור, את העוצמה של הדיבור, ואת הכח של הדיבור מאוד חזק, ככה מרגיש גם הילד את הדיבור שמדברים מאוד חזק.
כלומר אני יכול להסתכל עקרונית שדיבור הוא יכול להפוך להיות מציאותי מאוד למרות שאני לא רואה את מי שדיבר אותו בכלל, אני פשוט רואה שכולם מדברים ככה בסגנון הזה. אומר אדמו"ר הזקן כשאני רוצה להסתכל על השמים והארץ כדבר ה' אני רואה אותם כמשהו שמשתלשל מהדיבור של ה' למציאות של מלא דיבורים, מלא אותיות, שככה מתנהל העולם.
עדיין לצייר את המציאות הגשמית כאותיות מאוד קשה לנו (כמו שאמרנו כבר בשיעור הראשון), אבל לפחות שנבין לאיזה כיוון אנחנו הולכים, כלומר אדה"ז רוצה כבר לצייר לנו שבעצם יש לנו מציאות ממשית, וגם דיבורים אנחנו יכולים לחוות כמציאות ממשית, ובאמת ככה זה העולם, העולם זה דיבורים של ה', אותיות של ה', רק שאנחנו לא רואים את המדבר, לא רואים את הקב"ה. כלומר זה שכל המציאות היא דיבורים אנחנו כן יכולים לראות אם נתבונן, אם נגמור את השער ובעזרת השם נצליח קצת שיקלט לנו בתוך התפיסה שלנו מתוך השער איזה משהו, אז נוכל לצייר את כל המציאות כדיבורים של ה', אבל לא כאילו אנחנו רואים את המדבר, אלא כאילו אנחנו רואים מלא מלא אנשים שמדברים על מה המלך דיבר, ולכן הוא אומר שזה בהשתלשלות, כלומר הנביאים רואים את המלך מדבר, ואנחנו רואים שמים וארץ, ואנחנו בעצם רואים השתלשלויות רבות ועצומות עד שמגיעות לעשיה גופנית, כלומר שזה ממש נהיה מציאות גשמית, שמה שמאמת את המציאות, זה הריבוי הגדול. וזה שאי אפשר להתנגד ולבוא ולהפריך את זה, כי כולם ככה מדברים, כי ככה המציאות מתנהגת, לעומת זה הנביא זה כמו אחד שרואה את המלך מדבר,. אי אפשר להפריך את זה כי יש נוכחות של המלך, ואילו האזרחים חושבים שזה המציאות לא בגלל שהמלך אמר ככה, אלא כי כולם ככה מדברים, יכול להיות שאפילו שזה לא חוק של המלך, אלא שסתם כולם מדברים על איזשהו עניין, על איזשהו סוגייא, ועכשיו מבחינתי זה המציאות, על זה מדברים, זה כמו היום תקשורת ,זה המציאות לא תמיד המציאות היא העיקר, אלא העיקר זה מה שכולם חושבים שזוהי המציאות, ככה זה בעצם איך שזה משתלשל לעשיה גופנית.
בעזרת השם נקווה שבפעמים הבאות נתקדם עוד יותר ועוד יותר להבין את יחוד השם.
[1] יש גם דעות כאלה, שבקריעת ים סוף הוא הפך את המים לקרח, יש על זה גם שיחה של הרבי, מה הכוונה "כמו נד וכחומה", לא רוצה להיכנס יותר מדי לפרטים פה.
[2] דהיינו מה שאני לא חושב שהוא קיים אז מבחינתי הוא לא קיים, כי אני אפילו לא יודע מהו, גם אם מישהו יגיד שאצלו זה כן קיים אני לא אדע מה הכוונה שזה קיים.
לכל שיעורי הרב יצחק שפירא על התניא היומי - שער היחוד והאמונה >>
----------------------------------------------
*אחריות על הסיכום על המסכם בלבד.
