"יופי שאת כותבת טור, אורה", אומרת לי בטלפון חברה טובה שלי, אפרת. "את צריכה לכתוב מה שאמרת לי לפני שנתיים, זוכרת?", "מה אמרתי לך?" אני שואלת. "צוחקת עלי? זה הציל אותי. את חייבת לכתוב על זה, חייבת".
אני מתחילה לזהות. זוכרת שרציתי לדבר איתה. זוכרת גם שחששתי לדבר איתה. מה שרציתי להגיד היה די חצוף. מצד שני כמה אני אוהבת אותה וידעתי שאני צריכה. חודשיים קודם אפרת עבדה במשרה מלאה כמחנכת, ונתי בעלה עבד בעמדת מפתח בחברה טובה. הם התנהלו כלכלית בצורה טובה וגידלו יחד את הילדים בשמחה גדולה. עד שפיטרו את נתי. כלכלית זה היה קשה, אבל לא רק כלכלית. נתי ואפרת התחילו לחשוב על מעבר דירה. אפרת בתחילת הריון, עם כיוון ברור של שינוי מקום עבודה (בגלל המעבר הצפוי) ושינוי סטטוס כלכלי (בגלל הפיטורין של נתי), מצאה את עצמה לבד.
נתי התנהג כמו צל. לא שמע את הילדים בוכים. כשהוא לא חיפש עבודה (והוא לא חיפש!) הוא ישן או עשה כלום במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב הוא היה מחשב חישובים כלכליים מעצבנים כאילו הוא זה שמפרנס. וחידש קשרים ישנים עם החברים הכי מעצבנים שלו. תוך חודש הם כבר היו על ארגזים בניסיון לא ברור לעבור דירה. אישה אחת עם בחילות. שני ילדים מהממים בני שלוש ושנה. ובעל אחד שקצת קשה לתקשר איתו. אפרת החזיקה חזק אבל הרגישה שהיא מתחילה להישבר.
"אין לי איך לכתוב את זה", ככה אני. "את חייבת", ככה אפרת. "בקושי דיברתי איתך אז, אין לי איך להסביר את זה בטור". "אנחנו לא חברות אם את לא כותבת את זה". הופס! זה נשמע כמו איום. "תראי, אפ, אני חולה עלייך, בבקשה תהיי חברה שלי". "תכתבי טור". אז אני כותבת. כמו מכתב, כי רק לאפרת אני יכולה להגיד את זה.
אפ אהובה שלי!
לפני יומיים חזרתי הביתה עצבנית. היה חם. לא הספקתי כלום ממה שרציתי ונתקעתי שעתיים וחצי בגלל הפקקים. הממ... וגם קיבלתי דו"ח של 350 על אין כניסה, פרט שולי... קיצור חזרתי עצבנית. שאלתי שאלות מעצבנות כשנכנסתי (למה הדלת פתוחה כשהמזגן עובד? למה הילדים רעבים? למה השמיכות שלהם במטבח). ואז קרה נס, דוד לא התעצבן. הייתי ממש מעצבנת. ופידחתי עם הדוח אבל הוא עשה כאילו אני מתנהגת נורמלי. אפילו שאל אם גם אני רוצה מיץ. לקח לי כמה זמן ונרגעתי. כשחושבים על זה, עוד לא אמרתי לו תודה אפילו. כמו מובן לי מאליו שהוא לא ענה לי באותה מטבע. רק לדמיין מה היה קורה אם הוא לא היה סופג אותי בדקות האלה.
למה אני מספרת לך את זה? כי את עכשיו בצד השני של המטבע, רק שאין לך אופק. אין לך מושג עד מתי זה ופיטורין זה באמת יותר נורא מדו"ח. זוכרת שלפני שהחלטתם להתחתן, אמרת לי: "אני יודעת שאני מוכנה להמשיך איתו עד מאה ועשרים"? אז אני רוצה שתדעי, בהגדרה, שעד מאה ועשרים זה אומר כולל מקומות נמוכים, כנראה אפילו מאוד.
ואני חושבת שזו הזדמנות חייך. בהנחה שיש לכם עוד שמונים-תשעים שנה ביחד, את מספרת עכשיו את הסיפור של הזוגיות שלכם. איך את רוצה לספר אותו? גם אם נתי לא ידע להגיד במילים שאת היית שם בשבילו (והוא לא ידע), בנפש שלו הוא ידע שהיה לו מרחב נפילה. הוא לא יגיד לך תודה. אבל הוא יחזור לעצמו ואלייך כשהוא בוטח בשניים שאתם.
אני מציעה לך להיות אישה גדולה, עכשיו כשהוא נופל למטה. בכאן ועכשיו זה לא יתגמל אותך. אנשים במשבר נוטים להיות לא נחמדים. ובכל זאת, אני מציעה לנשום עמוק. להיזכר בכל נקודות החוזק שלו. בסיבות הכי טובות שלך לחיות איתו. בדברים הנחמדים שיש בו כשהוא לא במצב בלתי נסבל ולהבטיח לעצמך: 'אני הולכת להחזיר לעצמי את האיש הטוב שהוא'. כי את מבינה, כשתיגמר התקופה הקשה, הבנאדם ינחת פתאום לקרקע. מה הסיפור שיישאר אצלו? הוא ידע שהיית שם איתו כשהוא נפל הכי נמוך, או שהיית חלק מהדברים הקשים שעברו עליו בתקופה הבלתי נסבלת?
את יכולה להפוך את נקודת השבר לנקודת האמון הכי עמוקה של הקשר. להוכיח לשניכם שאתם יכולים לסמוך על מה שקורה ביניכם. שאתם יכולים ליפול. ומה קורה כשאפשר ליפול? אפשר לעלות. כי כשיש מרחב נפילה יש מרחב חיים. כשמותר לטעות יש כוח להעיז לנסות שוב. אני יודעת שזה מפחיד, כי אולי זה לנצח? מי אמר שהוא יצא מזה? הוא יצא מזה. זוכרת איך היית נראית אחרי שסבתא שלך נפטרה? זה היה נורא וזה עבר. חזרת להיות אפ, יותר עמוקה, וגם יותר עצובה, כמובן, אבל לא הלכת לאיבוד לנצח.
אין לך מאיפה להביא את הכוחות האלה. אני יודעת שאת על הקצה. תאספי כוחות. יש לי כמה מקורות בשבילך. אחד, תלווי מהעתיד. עוד חמש שנים תהיה לו עבודה, מן הסתם, כן? קחי כוחות מהבנאדם השפוי שהוא יהיה בעוד חמש שנים. מהזוג שתהיו.
שני, תעשי לך מוקדי כוח. תפגשי קבוע עם חברה טובה (איתי? בואי נפגש...). לכי לשיעור. תקני לעצמך תכשיטים. תשקיעי בעצמך, הכוחות שלך חשובים עכשיו מאוד.
שלישי, תתפללי לה' שייתן לך כוח.
לא יודעת מה עוד. את בטח יודעת.
נתי הוא כנראה אותו נתי. 'האבא הכי טוב בעולם' (את נתת לו את התואר הזה, זוכרת? לפני חצי שנה, לפני המבול הזה עכשיו). אינטליגנטי, נחמד והכל. לא רואים כלום מזה כרגע, אני יודעת. אני רוצה לבקש ממך, בהנחה שכשהוא יצא מהשבר הגדול הוא יהיה שוב נתי, אני מבקשת ממך שתלכי לפניו במדבר. תנשמי עמוק עמוק. תביאי לו אקמולים בלילה כשיכאב לו הראש. ותני לו להתרסק. שתינו יודעות שבנתונים העכשוויים של החיים שלו הוא לא אמור לתפקד שפוי. שתינו יודעות שאין לך מה לתת לו כי גם לך אין כרגע יציבות. אני מבקשת ממך לקחת הלוואה מהעתיד. תתני את מה שעדיין אין. תהיי אמא שלו ושלך ושל הילדים. תני לו ליפול.
אוהבת אותך בטירוף.
"כתבתי", אני אומרת לה. "עכשיו תספרי לי מה עבר עלייך מאז". "עולמות", אומרת אפרת. "התקופה שאחרי הייתה יותר ויותר נוראית. אבל אני עשיתי לעצמי מוקדי כוח: מפגש שבועי עם אחותי שהתאבדתי עליו, קניתי לעצמי מתנות קטנות באותה תקופה, לאחת מהן אפילו כתבתי הקדשה... היה קשה אבל באמת הייתי תותחית. נתי נפל חזק ואני נשמתי עמוק ונתתי לו ליפול. והצדיק שלי חזר לעצמו. הוא באמת אבא טוב ובחור מוצלח ובעל מהמם מאוד. את יודעת שהוא עובד באינטל וממש התברג טוב. ואני מודה לך כל יום. כמו שהבטחת, זו השקעה שמחזירה את עצמה. וכמו שהבטחת הוא לא אומר תודה. הוא לא מבין מה זה היה. אבל אני יודעת מה זה היה וזה מספיק לי בינתיים... ובשביל זה מתחתנים, לא? שמישהו יישאר שם ולא יברח גם אם אתה נופל".
ככה גם אני חושבת. בשביל זה מתחתנים.
חזק. תודה על הקול השפוי. 1 י"א כסלו תש"פ 09:29 ת