עמיתים לטיולים יצאו לסיור מרתק בעקבות שיירת יחיעם שעשרות מחבריה נטבחו על ידי ערבים בדרכם לקיבוץ יחיעם. אנו מביאים גלריית תמונות ואת סיכום הטיול כפי שכתב ירון בוצר:
"תפילת הדרך הנאמרת כיום לעיתים רבות בחטף נאמרה בכוונה רבה בעת ימי מלחמת העצמאות בה כל תנועה בדרכים היתה כרוכה בסיכון נפשות גדול" - בתובנה חשובה זו פותח מדריכנו את סיורנו בנתיבה של שיירת יחיעם, ובאחת מנתק אותנו מן החורשה המוצלת ופלג המים המפכה בסמוך לאנדרטת השיירה ומחזיר אותנו חודשים ספורים קודם ליום ההכרזה על מדינת ישראל, תקופה אשר בה בדומה לשאר המדינה נאחזה ההתיישבות בגליל המערבי בפיסות קטנות של אדמת מולדת סמוך לקו החוף ובמספר קטן של יישובים מבודדים בעומק השטח המיושב בצפיפות על ידי ערבים עוינים.
עם פרוץ מעשי האיבה באזור זה בתחילת שנת 48 היה היישוב הזעיר נהריה (נוסד ב35) מרכז כלכלי ולוגיסטי ליישובי האזור שתפסו פסגות שולטות לאחר ייסוד העיירה: חניתה, איילון, מצובה, שבי ציון ויחיעם הצעירה אשר נוסדה בסוף שנת 1946 על חורבות המבצר העותמ'ני ג'דין ונקראה על שמו של יחיעם וייץ שנפל בפעולת פיצוץ גשרי אכזיב בליל הגשרים.
החל מינואר 1948 פתחו ערביי האזור, מתוגברים בחילות משלוח מארצות ערב, בפעולות איבה שכללו מצור כבד על יישובי האזור. כמו בשאר חלקי הארץ היתה תגובת מנהיגות היישוב שימוש בשיירות משוריינות על מנת להעביר לוחמים ואספקה אל היישובים, שיטה אשר הוכחה ככישלון לאחר נפילת שיירת יחיעם, חולדה ונבי דניאל באותו שבוע מר בסופו של חודש מרץ. אסון שלושת השיירות הביא לתובנה כי חייבים לעבור למתקפה ולשלוט בשטח, מדיניות שלעתיד לבוא עיצבה את פניה של המדינה.
תוך שמדריכנו מסב את תשומת ליבנו לשרידי המשוריינים הנושאים בנטל הזיכרון, הוא מגולל את סיפור שיירת יחיעם בה נפלו 47 לוחמים. השיירה אשר יצאה מנהריה ביום שבת 27.3.48, יום לאחר אספקה ליישובי האזור האחרים שעברה ללא ארועים מיוחדים, כללה ארבעה משורינים שבכל אחד כמה עשרות לוחמים ועוד שלוש משאיות משוריינות ובהן נהג ועוד נהג חלופי לעת הצורך. המשוריין המוביל אשר נועד לפרוץ מחסומים בדרך צויד במשולש פלדה שנועד להסיט מן הדרך מחסומי אבנים ובו נסע גם מפקד השיירה, כאשר לאחריו לסירוגין נסעו שאר המשוריינים והמשאיות ובמאסף משוריין ובו 39 לוחמים.
עם הגיע השיירה אל עיקול הדרך העוקף את בית הקברות של כברי (אז כפר ערבי גדול) נתקל הכוח במחסומים ובאש כבדה שנורתה מכיוון בית הקברות ומנקודות שולטות בשטח. מוביל השיירה פרץ בהצלחה את המחסומים וחלף על פני אש האורבים למרות כדורים שחדרו דרך אשנבי הרכב והרגו את מפקד הכח איתן זייץ ופצעו את הנהג שלמרות פציעתו המשיך ופרץ את הדרך עד ליחיעם הנצורה. כאן התחיל הקרב להשתבש כאשר המשוריין השני ובו מפקד הגדוד בן עמי פכטר התהפך על צידו בעיקול החד וחסם את הדרך. בו בזמן תקלה מכנית במשאית אשר נסעה לפני מאסף השיירה חסמה את דרך הנסיגה והותירה את הלוחמים במצב נחות אל מול כח עדיף של יותר מאלף חיילי אויב.
המשוריין האחרון ובו 37 לוחמים הצליח להיחלץ לאחור והחל בנסיגה לכיוון נהריה אך ערביי האזור מנעו אפשרות זו ותקפו את המשוריין בנסיגתו. לאחר קרב של 9 שעות הצליחו רק 4 חיילים להימלט מן התופת שבמשוריין ובסביבתו. עם ליל נותרו בשטח 47 גופות ושישה רכבים בוערים לנגד עיניהם המזועזעות של מתיישבי הסביבה בחניתה, איילון ומצובה, שצפו מרחוק בטבח שהתחולל תחת הפסגות עליהן שכנו היישובים, בלי שיש בידיהם יכולת לסייע לאנשי השיירה.
לסיום הסקירה הקשה אנו מסיירים בין המשוריינים הפזורים עדיין באותו עיקול דרך, בואכה אנדרטת יחיעם הבנויה כעמוד אבן עצום שכמו מחבר בין שמיים וארץ ועליו חקוקים שמות הנופלים. בבסיס האנדרטה מונחים זרי יישובי האזור שנותרו מטקס האזכרה שחל לפני ימים ספורים, כהוקרה לאלו אשר ויתרו על חלום חייהם למען הגשמת חלום תחיית עם ישראל בארצו.
לפני יציאתנו להשלים את נתיב השיירה ליחיעם משתף אותנו מעין בכך שבחר שלא ללכת בדרך בה היתה אמורה לנסוע השיירה כי אם מעט דרומה על קו הרכס המספק תצפית טובה אל האזור והבנה טובה יותר של המצב עימו התמודד היישוב של ימי קום המדינה.
העלייה אל הרכס נוחה יחסית וחושפת במהירות את נתיבו של נחל הגעתון אשר העוצמה הנסתרת בו מתגלה במלואה בבקע אותו פורץ הנחל בקו הרכס ממזרח, וטיפוס קל נוסף מגלה את נהריה אשר מאז אותם ימים צמחה לכרך ענק החולש במגדליו הלבנים על קו האופק.
דרכנו חולפת על פניו של מסגד הכפר ע'בסיה אשר עדיין לאחר 70 שנה מעיד בכתליו הנישאים ובצריחו המפואר על העוצמה הכלכלית של הערבים שחיו כאן, עוצמה אשר בחרו להפנות כנגד היישוב היהודי הזעיר סביבם, ורק עוז רוחם ואמונתם של אלו שבעקבותיהם אנו פוסעים הפכו את הקערה על פיה.
מדריכנו ממשיך ומוביל בידענות בסבך השבילים תוך שהצמחיה משתנה עם הגובה, מחרוב ואלת המסטיק לעצי האלון והאלה, ומסביבנו החבלבל הסגול והפשתה הורודה, הברקנים והשום והקחוון הלבנים, ובין כולם בולט סייפן התבואה הנדיר ביופיו.
הרכס, כדרכם של בני מינו, מסתיים באחת ומספק תצפית היקפית אל האזור: עכו הנבלעת לה באובך, המושבים עמקה ואשרת וכמובן מבצר יחיעם המאותת לנו כמגדלור כי אנו מתקרבים למחוז חפצנו, ממש בדומה לאבוקה שהדליקו אנשי יחיעם בראש המבצר ובזכותה ניצל עמיקם כספי, היחיד מאנשי השיירה שהגיע רגלית אל יחיעם. עצי חורש גבוהים החולקים בנדיבות מצילם, בסמוך לשרידי הכפר הדרוזי חנבלייה, מאפשרת למדריכנו לעצור לשעה קלה ולחלוק מעט מעדויותיהם של אנשי האזור אשר צפו מזועזעים בטבח שהתחולל מטה, וכן את עדותו של עמיקם כספי ששרד מהקרב. בעדותו מתאר עמיקם בפרוטרוט כיצד נתקע המשוריין תחת אש כבדה כשכדורי צלפים חדרו מבעד לחרכי הירי, את אומץ ליבם של שלושת החובשים אשר זינקו להציל את נהגי המשאית הסמוכה ונהרגו מיד, הפקודות בערבית וגרמנית (!) שאחריהם הושלכו רימונים אל תוך הרכב והתושייה בה הצליחו הלוחמים לתפוס את חלקם ולהטילם חזרה אל מחוץ למשוריין. הוא מוסיף ומספר על ההתנגדות הנואשת אל מול המון לוחמי האויב במשך תשע שעות, ואיך בחסות החשיכה והעשן הצליח לזחול בין עשרות הגופות ואלפי הערבים החוגגים אל סבך הצמחיה וניווט אל האבוקה אשר אנשי יחיעם הציתו בשום שכל בראש המבצר כדי לכוון את השורדים.
עם ההתקרבות ליעדנו נעשים מרבדי הפריחה צבעוניים יותר ויותר, כמו מנסים לפצות על האביבים שלא היו. תוך מספר דקות של הליכה משער הקיבוץ אנו מגיעים אל בית הקברות הצבאי הקטן של יחיעם הנסתר מהעין תחת המבצר העצום. שטח זה היה בזמן מאורעות הדמים של שנת תש"ח המקום היחיד שהיה מוסתר מאש ובו ניתן היה לקבור את הרוגי המלחמה.
כאן נטמן איתן זייץ, מפקד השיירה, שהיה ההרוג היחיד שהגיע ליחיעם במשוריין המוביל שפרץ את הדרך, אשתו פנינה ששמה קץ לחייה מתוך שיברון לב שנה לאחר מותו וניטמנה בצמוד אליו וסמוך אליהם נקברו אנשי יחיעם אברהם קופל ואריה פייסיקוביץ שנפלו בעת מילוי תפקידם בהמשך המלחמה. שאר 46 גופות נופלי שיירת יחיעם הועברו על ידי הבריטים לנהריה ונטמנו בבית הקברות הצבאי שבעיירה.
לסיום הסיור אנו נוטלים מספר דקות להסתודד עם זיכרם ועוזם של אלו אשר ציוו לנו את הגליל, יהיה זיכרם ברוך.
תודות:
למעין ארד על סיור מושקע ומלא ערכים.
למרכז סיור ולימוד גליל שבהתמדה מחבר אותנו אל ערכי המורשת והטבע של האזור.
לסבא-עמית המאחד את דרכי העבר עם סיירי ההווה.
ולעמיתים שבאו לזכור, להוקיר וללכת בדרכם של נוטרי הארץ.
