אחד הדברים המיוחדים בסדר עבודת המקדש ביום הכיפורים (הכתובה בפרשת אחרי מות) הוא ענייןהשעיר לעזאזל, "שעיר המשתלח". אם כל הקרבנות נראים כיום קצת רחוקים מעולמנו, הרי השעיר לעזאזל נראה רחוק ומוזר במיוחד. ואכן, מדובר ב"בן חורג" בעולם המקדש והקרבנות:
ראשית, את כל הקרבנות אנו מביאים למקדש ושם מעלים אותם "לפני ה'", ואילו השעיר הזה יוצא מן המקדש אלהמדבר. דבר זה ממש מזכיר את איסור שחיטה והעלאה בחוץ, שעליו אנו מוזהרים בחומרה בהמשך הפרשה! ושנית, כל הקרבנות נשחטים וקרבים לה' על המזבח, ואילו השעיר הזה רקמשתלחלמדבר, למיתה משונה ב"ארץ גזירה", מבלי שיתקיימו בו אף אחת מעבודות הקרבן הרגילות (שחיטה, קבלת-הדם, זריקה והקטרה), שעל-כן שילוחו כשר גם בישראל ולא רק בכהן (ובתלמוד הירושלמי אף נאמר שלא תמיד היה השעיר מת בפועל ולפעמים היה בורח למדבר).
באמת, האבן עזרא (ראב"ע) מבהיר בחדות: "[השעיר]המשתלח איננו קרבן". אך אם השעיר הזה איננו קרבן – מהו? ואיך זה שדווקא בו תלויה עיקר כפרת היום הקדוש, "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה"!
התמיהה גדלה עוד יותר כאשר שמים לב שמעשה השעיר נראה כמעשיהם של עובדי העבודה-זרה המתוארים בהמשך פרשת אחרי-מות, "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶםלַשְּׂעִירִםאֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". השעיר לעזאזל נראה כאילו אנו מקריבים שעיר לאיזה 'שעיר' דמוני השוכן במדבר... ובאמת, מאז ומעולם הגויים מקטרגים ומקנטרים אותנו על עניין השעיר לעזאזל, וחז"ל מזכירים אותו בין שלושת הדברים "שיצר הרע מקטרג בהם ואומות העולם משיבים עליהם" (שני האחרים הם לבישת שעטנז ופרה אדומה).
מהו, אם כן, סוד השעיר המוזר הזה? הראב"ע החל לגלות את הסוד ברמיזות, והרמב"ן המשיך לפענח ולבאר בהרחבה, כשהוא כותב על עצמו "ואני הרכיל מגלה סודו [של הראב"ע]", ברמזו לפסוק "הולך רכיל מגלה סוד"... לא נחזור כאן על דבריהם הקדושים, הלא הם כתובים עלי ספר, ורק נצעד מעט בעקבותיהם.
בכללות, הרמב"ן מסביר שהשעיר הזה הואמתנה מאת ה'אל "השר המושל במקומות החורבן", וכלשון המדרש שהוא מביא "לפיכך היו נותנים לו לסמא"ל [הממונה על הרוע]שוחדביום הכיפורים" כדי שלבסוף ילמד גם הוא זכות על ישראל. לכן, מסביר הרמב"ן, גם השעיר המשתלח מועמד תחילה לפני ה' ונקבע בגורל (הנופל מאת ה') – להורות שאיןאנועובדים לאותו "סטרא-אחרא" אלא עושים את רצון ה' הנוהג כמלך שנותן פרס לעבדו.
כמובן שגם ההסבר הזה מותיר את השעיר לעזאזל כחריג ויוצא-דופן ביותר בתוך מערכת החוקים והמשפטים שאנו מורגלים לה באופן פשוט, וודאי לא "מתעכל" בקלות אצל מי שמנסה לתפוס את כל התורה בצורה "נורמאלית ורציונאלית" ובורח מכל ריח של "סודות התורה" (מן הסתם, השעיר יכפר גם עליו...). מכל מקום, הלב מבקש להבין יותר מהו הפשר של "נתינת השוחד" לצד הרע, ודווקא ביום הקדוש ביותר בשנה!
לכן נלך צעד נוסף בעקבות גדולי החסידות, אשר טרחו להוריד ולתרגם עבורנו את מושגי תורת-הסוד, לא רק כמדברים על ספירות עליונות בהם נאבקים שרי-מעלה ומלאכים, אלא גם כמייצגים אמיתות – פשוטות ועמוקות גם יחד – בנפש האדם, וממילא מקבלים משמעות מעשית בעבודת ה' של כל אחד.
והנה באחת התורות שנמסרו בשםהבעל-שם-טובנאמר:
כי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – רוצה לומר, שיהיה הטוב ההוא אשר יעשה מבלי שום פניה וחטא, זה אי אפשר... כי כשיעשה טוב בלי שום דבר רע, מתגרה בו יצרהרע. מה-שאין-כן כשרואה היצר הרע שיש בו [בתוך מעשה הטוב] חלק יצר הרע – מניחו והולך לו.
הוי אומר: ראשית, עלילהודותבכך שיש בי חטא, חטא הנמצא בהחבא גם כשאני הולך באמת ובתמים לעשות מצוה! כזכור, זו גם העבודה העיקרית ביום הכיפורים (במקדש ובכל מקום),להתוודותולהודות על חטא, "אשמנו בגדנו", ו"אמנם כן יצר סוכן בנו" עד ש"הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה"... לא טובלהתעלםמקיומו של הרע הזה ולהתכחש לו, כי לבסוף הוא "יפגוש אותנו בסיבוב" ויראה את כוחו כי רב, "מתגרה בו היצר הרע"... אולם אם אנהג בשפלות-רוח ואודה שיש בי גם חלק ששייך לרע, אזי "מניחו והולך לו".
כדי להבין את משמעות הדברים למעשה, נמשיך לשמוע את העצה שנותן הבעש"ט בעבודת ה' (ונביא אותה בלשוננו): אם למשל אני רוצה לקום בחצות הלילה לעסוק בתורה ותפילה, לא כדאי שאומר לעצמי "הנה אני מתגבר על טבעי ושובר לגמרי את היצר"... מוטב שאומר תחילה "אקום ואשתה כוס קפה טוב (אה!)" ואז – על כוס קפה מהביל - להמשיך וללמוד תורה. כך אני "זורק עצם" ליצר, וכאילו אומר לו 'אתה קיים ויהי לך אשר לך', וכך אני יכול להשתחרר מאחיזתו ולדחוק אותו לפינה נידחת שלא תפריע לי.
עצה זו יכולה להוות פירוש נפלא ל"נתינת השוחד" לסטרא-אחרא ביום הכיפורים. אותו הס"מ, "השר המושל במקומות החורבן" – אינו נמצא רק בחוץ, במדבר, אלא שוכן בתוכנו פנימה, "הוא שטן הואיצר הרע"היושב"בין שני מפתחי הלב". כאשר אנו באים להטהר ולהתקדש, לכפר על כל עוונותינו ביום הכיפורים הזה, אל לנו להתכחש לקיומו של הרוע אלאלתת לו את מקומו– לא כהשתעבדות אליו חלילה, אלא מתוך הודאה שה' גם "בורא חושך" ויש לו עבד כזה שתפקידו לפתות אותנו, והודאה בחסרון המלווה אותנו כבני-אדם.
לאחר ההודאה בקיומו של הרע, ו'הצפה' שלו מתהומות הנפש אל המודעות המפוכחת – אנו יכולים לומר לאותו שעיר עז-פנים: אכן אתה קיים, מנגח ומבעט, אבל אין מקומך איתי כאן. לך-לך אל המדבר, מחוץ ליישוב, שם מקומך הטבעי.לך לעזאזלועזוב אותנו במנוחה! רק ביום הכיפורים אנחנו יכולים לעשות זאת "עד הסוף" – לחטט ולחשוף את כל הרוע, ולשלוח אותו אל מקום אחר – וכך אנו עצמנו הופכים טהורים, כדברי המשנה "לשון של זהורית [צמר אדום] היה קשור על פתחו של היכל, וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין, שנאמר 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ'".
נסיים באמרה חסידית האומרת את כל זה במלים קצרות: "לא-טוב [יצר הרע] יש לכולנו. שעיר לעזאזל היה עבודה בבית המקדש. כיון שנברא יש בו לא-טוב, צריכים לשולחו לארץ גזירה" (לוח "היום יום" של הרבי מליובאוויטש). יהי רצון שנזכה להשליך אל ארץ-גזירה את כל "הלא-טוב" שבנו, ולזרוק את השעיר לעזאזל – פשוטו כמשמעו, יחד עם כל הפירושים.
סוד המנורה פותר את חידת השעיר - 1 ט' תשרי תשע"ז 14:11 אבי