בנה ביתך כבתחילה

בס"ד

פרשת בלק תשע"ח

וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם

וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד

חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז

"חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר". המשנה לא מזכירה את חטא העגל, אלא רק את העונשים שבאו עלינו בי"ז בתמוז ובתשעה באב, כי "מגלגלין חובה ליום חייב".

וּבָטַל הַתָּמִיד מבית ראשון

קרבן התמיד הוא הקרבן שבזכותו ה' מתוועד עם משה ועם כל ישראל ושוכן בתוכנו. דכתיב בו: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי" וכתיב: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (שמות כט מג-מה). על כן ביטולו נמנה כאחד האסונות הגדולים שבגללו צמים לדורי דורות.

הרמב"ם (תעניות ה ב) כותב שבטל התמיד מבית ראשון. מקור דבריו בגמרא, שמביאה מקור לדברי המשנה מספר דניאל שאומר כי חשבון הגלות והגאולה הוא מזמן ביטול התמיד, שהוא גם הזמן שהוצב במקומו צלם בהיכל. "וּמֵעֵת֙ הוּסַ֣ר הַתָּמִ֔יד וְלָתֵ֖ת שִׁקּ֣וּץ שֹׁמֵ֑ם - יָמִ֕ים אֶ֖לֶף מָאתַ֥יִם וְתִשְׁעִֽים" (דניאל יב, יא). ודניאל מדבר על הבית הראשון.

וּבָטַל הַתָּמִיד מבית שני

הגמרא בירושלמי (תענית ד ה) מביאה כי פעמיים הייתה פגיעה בקרבן התמיד גם בבית השני. האחד בימי היוונים, שגרר רק עיכוב, ושני לו בימי הרומאים. "רבי סימון בשם ר"י בן לוי בימי מלכות יון היו משלשלין להם שתי קופות של זהב והיו מעלין שני כבשים, פעם אחת שילשלו להם שתי קופות של זהב והעלו להן שני גדיים. באותה השעה האיר הקדוש ברוך הוא את עיניהם ומצאו שני טלאים בלשכת הטלאים. על אותה השעה העיד ר' יודה בן אבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות".

על ביטול התמיד בימי הרומאים מספרת הגמרא (בבלי סוטה מט ע"ב, ב"ק פב ע"ב): "תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים היה שם זקן אחד (שישב בפנים ואהד את אלה שבחוץ) שהיה מכיר בחכמת יוונית לעז להם בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו נזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית".

הגמרא בירושלמי מסכמת את ההשלכות הנוראות של ביטול התמיד: "באותו השעה גרמו העונות ובטל התמיד וחרב הבית". מכאן למדנו כמה קשה ביטול התמיד.

בָּאוּ אוֹיְבִים וּכְּבָשׁוּם, וְכֵן בַּשְׁנִיָה

הגמרא בערכין (יא ע"ב) אומרת: "תַּא שְׁמַע, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְגַלְגְלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּב. אָמְרוּ כְּשֶׁחָרַב בַּיִת רִאשׁוֹן, אוֹתוֹ הַיוֹם תִּשְׁעָה בְאָב הָיָה, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיָה, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה. וּמִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָרִיב הָיְתָה. וְהָיוּ כֹּהֲנִים וּלְוִיִם עוֹמְדִים עַד דּוּכָנָם וְאוֹמְרִים שִׁירָה וּמַה שִׁירָה הָיוּ אוֹמְרִים? (תהלים צד) 'וַיָשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם' וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר 'יַצְמִיתֶּם ה' אֱלֹהֵינוּ' עַד שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וּכְּבָשׁוּם וְכֵן בַּשְׁנִיָה".

שואלת הגמרא: איזו שירה שרו הלוויים בתשעה באב של החורבן? הרי לא הקריבו קרבן תמיד מי"ז בתמוז, ולא חייבים לומר שירה אלא על קרבן ציבור ולא על קרבן יחיד. עוד מקשה הגמרא: למה שרו הלוויים "וַיָשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם", שהוא שירת יום רביעי? הרי החורבן היה ביום ראשון, ושירת יום ראשון היא "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָה". בגלל שתי השאלות הללו מסבירה הגמרא שזו לא הייתה שירה על קרבן תמיד, אלא קינה בעלמא על החורבן. והגמרא מדגישה שמדובר כאן גם על חורבן ראשון וגם על חורבן שני. מכאן למד הרגוצ'ובר שפסק התמיד בי"ז בתמוז גם בחורבן ראשון וגם בחורבן שני. למרות שלפי הגמרא בבלי הובקעה העיר בחורבן ראשון בט' בתמוז (צפנת פענח).

וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם - צלם גידם בהיכל

מהפסוק בדניאל לומדת הגמרא, שביטול התמיד והצבת השיקוץ היו ביום אחד. שואלת הגמרא (תענית כח ע"ב): למה כתוב שאחרי ביטול התמיד הוצב "שיקוץ שומם"? הרי אחרי ביטול התמיד מנשה העמיד שני אלילים בבית המקדש, דכתיב: "יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם" (דניאל ט כז). מתרצת הגמרא, כי באמת מתחילה הציב מנשה בהיכל שני פסילים במקום שני הכרובים: "אמר רבא: תרי הוו, ונפל חד על חבריה ותבריה ליה לידיה", ונפל אחד אל חברו ושבר את ידו, וכשידו שבורה הוא לא נחשב פסל בעיניו.

שניים העמידו צלם בהיכל

בגמרא ירושלמי (תענית ד ה) שואלים מי העמיד צלם בהיכל, האם העמיד אפוסטומוס, או הועמד על-ידי מנשה. וצריך לומר כי בוודאי הציב מנשה את הפסילים, כמו שאומר הפסוק, ודברי המשנה הם לומר שגם אפוסטומוס העמיד צלם בהיכל בי"ז בתמוז. ובשניהם באותו יום גם בוטל התמיד, כי גם מנשה וגם אפוסטומוס מבינים שכאשר מבטלים את הקדושה הגדולה של קרבן התמיד, צריך במקומה להביא טומאה למלא את החסר הנפשי.

בתחילה עשה לו פרצוף אחד ולבסוף עשה לו ארבעה פרצופים

הגמרא גם אומרת, כי בתחילה לא העזו המלכים להכניס את העבודה הזרה לבית המקדש. שבתחילה הציב אחז את העבודה הזרה על הגג של בית המקדש "שנאמר ואת המזבחות אשר על הגג עליית אחז" וגו'. על כן כבה בימיו הנר המערבי של המנורה, שהיה דולק מערב עד ערב, וציינו חכמים את היום שכבה בי"ח אב (שו"ע או"ח תקפ).

מנשה נכדו מציב בתחילה את העבודה הזרה בחצר. "וַיִּ֥בֶן מִזְבְּח֖וֹת לְכָל־צְבָ֣א הַשָּׁמָ֑יִם בִּשְׁתֵּ֖י חַצְר֥וֹת בֵּית־הֽ'". אחר כך הוא מציב פסל בהיכל. "וַיָּ֕שֶׂם אֶת־פֶּ֥סֶל הַסֶּ֖מֶל אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה בְּבֵ֣ית הָאֱלֹהִ֗ים". אחר כך הוא עשה פסלים רבים, דכתיב "וְהֶעֱמִיד֙ הָאֲשֵׁרִ֣ים וְהַפְּסִלִ֔ים" (דהי"ב לג). "אמר רבי יוחנן בתחלה עשה לו פרצוף אחד ולבסוף עשה לו ארבעה פרצופים כדי שתראה שכינה ותכעוס". אמון, בנו של מנשה, הכניס את העבודה הזרה לבית קדשי הקדשים שנאמר "כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס" (סנהדרין קג ע"ב).

וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לַהֵיכָל, יָבַשׁ

מהגמרא בירושלמי משמע שהשראת השכינה בבית המקדש הפסיקה בעת הצבת הפסילים של מנשה: "אָמַר רַבִּי זוּטְרָא בַר טוֹבְיָּה, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'יַעַר'? דִּכְתִיב (מלכים א ז) 'בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן'? לוֹמַר לְךָ - מַה יַּעַר מְלַבְלֵב, אַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְלַבְלֵב. דַּאֲמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵית הַמִּקְדָּשׁ, נָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מוֹצִיאִין פֵּירוֹתֵיהֶן בִּזְמַנֵּיהֶן, וְכֵיוָן שֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן, מַשִּׁירִים אֶת פֵּירוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים עב) 'יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ'. וּמֵהֶם הָיְתָה פַרְנָסָה לַכְּהֻנָה. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לַהֵיכָל, יָבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, (נחום א) 'וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלַל'. וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לה) 'פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ'" (יומא ל"ט ע"ב וכ"א ע"ב).

ובמדרש (שיר השירים רבה ג) ובירושלמי (יומא פ"ד סוף ה"ד) משמע שהנכרים נכנסו להיכל בשליחותו של מנשה להציב את הצלמים הללו, או שלא היה יהודי שהיה מוכן לעשות כן, או שלא ידעו לעשות כן. וסיבת הדבר היא שבית המקדש נקרא "בית חיינו", ולכן כל דבר במקדש היה מלא חיות וצומח כמו מטה אהרון. ובשעה שסולקה משם השכינה, סולקו משם החיים וכל העצים הללו הפסיקו לתת את פריים.

וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה

המבקש עלבון ספר התורה יבקש עלבוני

הגמרא בירושלמי (תענית ד ה) שואלת: "איכן שרפה? רבי אחא אמר במעברתא דלוד ורבנן אמרי במעברתא דטרלוסה". וכתב הספר עלי תמר "והנה נראה שמה ששרף אפוסטומוס את התורה לא היה זה מקרה בודד של ס"ת יחיד, אלא שהייתה גזירה כללית מאפוסטומוס על שריפת התורה בזמנם של היונים", וזה חלק מגזירת "להשכיחם תורתיך". "וכנראה שקבע מקום השריפה במעברתא דלוד או במעברתא דטרלוסא בשביל כל ספרי תורה שקבץ ממקומות שונים, ולפיכך ציינו את המקום, דוגמת שריפת התלמוד בתקופות שונות בדורות האחרונים ע"י צוררי ישראל. ואפשר ששתי המסורות אמת שגם במעברתא דלוד וגם במעברתא דטרלוסה, היתה שריפת התורה ע"י אפוסטומוס הרשע".

והרי זה כמו מה ששרפו את רבי חנניא בן תרדיון ושרפו את ספר התורה ביחד איתו לבטל תורה מישראל, ושלא ילמדו תורה ברבים. על כן אמר לביתו: "אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני" (ע"ז יח ע"א). כן אמר לתלמידיו כשם שאמרו על שבירת הלוחות שהוא רואה "גליון נשרפין ואותיות פורחות". שאי אפשר לבטל את התורה לעולם, גם אם ישרפו אלפי ספרים מודפסים או כתובים על קלף. ובימינו אנו מבינים היטב כי כל שריפת הנכרים את רבי חנניא וספרי התורה לא הועילה להם להשכיחם תורתך.

ראוי לבכות על שריפת התורה, שמכוח זה נמסרה לקליפות

בשולחן ערוך "יש מי שאומר שגזרו שיהיו מתענין בכל שני וחמישי על חורבן הבית, ועל התורה שנשרפה, ועל חלול השם" (תקפ סעיף ג). ובמשנה ברורה (ס"ק טז) כתב כי "מי שאינו יכול להתענות עכ"פ יתפלל בהם על דברים הללו, ויש מתענים מבשר ויין בהם וגם בלילה שלפניהם". חילול ה' הוא היות עם ישראל בגלות. ועל שריפת התורה כתב כי היא דבר חמור מאוד. "איתא בכתבים שראוי לכל בר ישראל לבכות על שריפת התורה שמכח זה נמסרה התורה לקליפות המקום יחזירנה לנו ב"ב. כתב התניא ביום הששי פרשת חוקת נהגו היחידים להתענות שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת. גם בשנת ת"ח נחרבו שני קהלות גדולות באותו היום".

וכדי לקרב אל הדעת את מה שאמר "שמכח זה נמסרה התורה לקליפות", נאמר כי שריפת התורה ברבים היא ביזיון גדול שגורמת לחלק מהאנשים להתרחק ממנה, והרי זה כמו שבירת הלוחות שבאה ביחד עם ריקודי העגל, שהוא כביכול האלוקים שהוציאם ממצרים. וזה דבר שמחליש מאוד באמונה ושייכות. ודבר זה שייך גם בימינו כשאומרים שהערכים האמיתיים אינם של התורה, אלא של איזו אקדמיה, או ידוען שלא קרא ולא שנה ובודה ערכים מליבו.

לבטל תורה מישראל

הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ג ג) דן בשאלה האם יש חיוב להתענות כשרואים ספר תורה שנשרף מעצמו בעקבות קצר וכד'. וכתב כי אין להוכיח התענית של י"ז בתמוז שמתענין משום דשרף אפוסטמוס את התורה. כי הוא שרף את התורה בכוונה. והתענית היא לא על עצם השריפה אלא הוא על גזירת המלכות שרצו לבטל תורה מישראל, ובין פעולותיהם הי' המעשה ששרף אפוסטמוס את התורה. כמו כן אין ראיה ממה שמתענים בשני וחמישי גם על התורה שנשרפה, דגם שם הוא על עצם הגזירה, ולא שייך להביא ראיה מזה בשרף אחד ס"ת בזרוע, וכ"ש לא על ס"ת שנשרף מדליקה שנפלה באונס.

הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים

בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל

בטור (תקנא) הביא משם הירושלמי כי שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב הם כנגד שלושה שבועות שהתענה בהם דניאל. וכוונתו למה שנאמר בפרק י' בדניאל: "בִּשְׁנַ֣ת שָׁל֗וֹשׁ לְכ֙וֹרֶשׁ֙ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֔ס דָּבָר֙ נִגְלָ֣ה לְדָֽנִיֵּ֔אל". השנה שבה ביטל כורש את הרישיון שנתן לעם ישראל לבנות את ירושלים. "בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם אֲנִ֤י דָֽנִיֵּאל֙ הָיִ֣יתִי מִתְאַבֵּ֔ל שְׁלֹשָׁ֥ה שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים: לֶ֣חֶם חֲמֻד֞וֹת לֹ֣א אָכַ֗לְתִּי וּבָשָׂ֥ר וָיַ֛יִן לֹא־בָ֥א אֶל־פִּ֖י וְס֣וֹךְ לֹא־סָ֑כְתִּי עַד־מְלֹ֕את שְׁלֹ֥שֶׁת שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים".

אחרי התענית זוכה דניאל לגילוי גדול, ובו הוא רואה מלאך שנשלח אליו ואומר לו כי התפילות שלו במשך 21 יום עשו רושם: "וַיֹּ֣אמֶר אֵלַי֘ אַל־תִּירָ֣א דָנִיֵּאל֒ כִּ֣י׀ מִן־הַיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תָּ אֶֽת־לִבְּךָ֛ לְהָבִ֧ין וּלְהִתְעַנּ֛וֹת לִפְנֵ֥י אֱלֹהֶ֖יךָ נִשְׁמְע֣וּ דְבָרֶ֑יךָ וַאֲנִי־בָ֖אתִי בִּדְבָרֶֽיךָ". בזכותו מכניע מיכאל את שר מלכות פרס שעיכב את מלכות פרס מבניין ירושלים. "וְשַׂ֣ר׀ מַלְכ֣וּת פָּרַ֗ס עֹמֵ֤ד לְנֶגְדִּי֙ עֶשְׂרִ֣ים וְאֶחָ֣ד י֔וֹם וְהִנֵּ֣ה מִֽיכָאֵ֗ל אַחַ֛ד הַשָּׂרִ֥ים הָרִאשֹׁנִ֖ים בָּ֣א לְעָזְרֵ֑נִי וַאֲנִי֙ נוֹתַ֣רְתִּי שָׁ֔ם אֵ֖צֶל מַלְכֵ֥י פָרָֽס". על כן מחזק המלאך את דניאל להמשיך להתפלל על בניין הבית ועל גלות השכינה. "וַיֹּ֜אמֶר אַל־תִּירָ֧א אִישׁ־חֲמֻד֛וֹת שָׁל֥וֹם לָ֖ךְ חֲזַ֣ק וַחֲזָ֑ק וּֽבְדַבְּר֤וֹ עִמִּי֙ הִתְחַזַּ֔קְתִּי וָאֹ֥מְרָ֛ה יְדַבֵּ֥ר אֲדֹנִ֖י כִּ֥י חִזַּקְתָּֽנִי".

עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם

האבן עזרא מספר על ויכוח שהיה לו עם רבי יהודה הלוי בעניין תפילתו של דניאל, "והיה יהודה הלוי אומר יש לתמוה איך טעה דניאל שהיה נביא וחכם בשבעים שנה, י"ט שנה?" הרי הפקידה של עם ישראל שנאמרה על ידי ירמיהו היא רק אחרי 19 שנה.

התשובה של האבן עזרא, שרבי יהודה הלוי מסכים לה, היא שדניאל לא טעה, כי יש שתי פקידות. האחת היא של כורש, לעלות לארץ ישראל, אבל לא לבנות בית המקדש. "כי הנביא אמר על כורש הוא יבנה עירי וגלותי ישלח. ולא התנבא שיבנה הבית". ובאמת כורש שלח אותם מן הגלות והחלו לבנות את הבית, אבל צרי יהודה מנעו אותם מלבנות את הבית. ובזה התקיים דבר ה' בפי ירמיהו שאמר (כט י): "כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". רק שיבה לארץ ולא בניין בית המקדש. כעבור 19 שנה, בימי דריוש השני, הסתיימו שבעים שנה לחורבן הבית, וזו הפקידה השנייה לבנות את הבית, כמו שמתפלל זכריה בימיו "עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה". כדי שתתקיימנה שתי הפקידות הללו היו צריכים את תפילות דניאל וכל ישראל עימו, ואת תפילת זכריה וכל ישראל איתו. כמו כן צריכים את המאמץ המעשי של העם בשני זמני הפקידות הללו.

תפילה לגאולה שלישית

תפקידנו בשלושת השבועות הוא להמשיך את התפילה של דניאל ושל זכריה הנביא, כי כמו שהיה בגאולת מצרים ובגאולה השנייה, כך גם בגאולה השלישית שאלוקים הבטיח ונשבע עליה. צריכים גם להתפלל עליה וגם להתאמץ לעשותה. וזה נכון בכל השנה כולה, ובשלושת השבועות במיוחד.

מהלכות בין המצרים

לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי

יש נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בשלושת השבועות, והסיבה היא מה שכתוב על דניאל "לֶ֣חֶם חֲמֻד֞וֹת לֹ֣א אָכַ֗לְתִּי וּבָשָׂ֥ר וָיַ֛יִן לֹא־בָ֥א אֶל־פִּ֖י וְס֣וֹךְ לֹא־סָ֑כְתִּי עַד־מְלֹ֕את שְׁלֹ֥שֶׁת שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים". עוד כתוב בשו"ע (ט"ז) "ויש מתענין מי"ז בתמוז עד ט"ב". והכוונה לצום רק ביום.

בשבת אין נוהגים חומרה

הט"ז מביא בשם הב"ח, שמי שנדר לא לאכול בשר ויין בשלושת השבועות, אסור לו לאכול בשר ויין גם בשבת. ומביא שכתב הב"ח שזה דווקא מי שקיבל עליו בפירוש שלא לאכול, אז אסור לו לאכול בשבת. אבל האומר בסתם מי"ז בתמוז עד תשעה באב איני אוכל בשר ויין אין איסור לאכול בשבת, כי הוא קיבל כמו שנהגו, ולא נהגו לאסור אכילת בשר בשבת. "ובנדרים הולכים אחר כוונות הנודר, ובשבת אין נוהגים חומרא". ולכן מותר לאכול בשבת, אלא אם כן קיבל בפירוש גם על שבת (ועיין מג"א ס"ק כ"ז).

ולמעשה בימינו לא נהגו בחומרה זו של איסור בשר ויין, כי אין בנו כוח לכך. אלא רק בתשעת הימים עד י' באב בצהריים. לפי השו"ע אסור רק ממוצאי ר"ח, ולפי הרמ"א אסור מר"ח עצמו. וכן לא מחמירים לצום אפילו לפרושים.

ברכת שהחיינו

כתוב בשו"ע (סימן תקנא סעיף יז): "טוב ליזהר מלומר 'שהחיינו' בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה" (וכן בפרי שלא ימצא אחר ט' באב, מותר לברך ולאכלו בין המצרים). בשו"ע לא חילק בין שבת לחול, ובשניהם אסור לברך "שהחיינו". גם האר"י כתב שבשבת אסור לברך "שהחיינו". והסביר המג"א שסיבת האיסור היא משום שזה זמן פורענות ולא משום אבלות, שאם היה אסור רק מטעם אבלות, היה מותר לברך בשבת כמו שמותר לאבל לברך "שהחיינו" על אוכל. והגר"א חולק ומתיר "שהחיינו", כמו שמותר באבל ב"מ.

תספורת

כתוב בשולחן ערוך: "שבוע שחל בו תשעה באב, אסורים לספר ולכבס". וכתב הרמ"א: "ונוהגין להחמיר מתחלת ראש חודש לענין כיבוס, אבל תספורת נוהגים להחמיר מי"ז בתמוז" (תקנא ג). רוב הספרדים נהגו כדעת השו"ע, והאר"י ז"ל החמיר כהרמ"א לא להסתפר מי"ז בתמוז. ובפועל נהגו האשכנזים כמו הרמ"א, וכן נהגו  בג'רבה ובחלק מהמקומות במרוקו ובעוד מקומות מהספרדים. והיה אומר הרב זצוק"ל שמי שנהגו בעניין זה כמו האר"י ימשיכו במנהגם. ובחור ישיבה הלומד במקום שנהגו להחמיר כרמ"א, לא ישנה ממנהג המקום.

טיולים ושאר תענוגים

לעניין טיולים, ים ובריכה, יש אומרים שאסור, כיוון שבימים אלו הובקעה העיר, ואיך אפשר להתענג? ויש אומרים שמותר, שאין להוסיף איסורים שלא אסרו חכמים. ועל כן ראוי למעט בכל זה, ובמיוחד בים ובריכה, כיוון שזה זמן סכנה. אמנם בקייטנה וכד' שצריך להעסיק את הילדים שלא יסתובבו ברחובות - מותר. וצריך לפקוח את עיניו ולשים לב, וללכת למקום שיש בו מציל, והאחראים על החופים ישימו שלושה מצילים במקום אחד.

וכן לא יוצאים בימים הללו לטיול לשם תענוג. ואמנם אם זה הזמן היחיד שיכול לקחת את ילדיו לחופשה, או שרוצה ללכת בימים האלה בגלל רפואה - יכול ללכת עד ר"ח אב, ומר"ח ואילך לא הולכים כלל לבריכה עד י' באב (ראה רב פעלים ד' כ"ט).

נהגו שלא לישא אישה

נהגו שלא לישא אישה מי"ז בתמוז ועד י' באב, וגם מי שלא קיים פריה ורביה. ויש מקומות שנהגו להחמיר בזה רק מראש חודש אב, אבל רוב קהילות ספרד החמירו מי"ז תמוז כי זה לא סימן ברכה. אירוסין שנוהגים היום, אם עושים בלי סעודה, מותר. אבל בלי ריקודים ומחולות.

שירים ומנגינות

שירים ומנגינות אסורים מליל י"ז ועד י' באב בצהריים. ואין זה משנה אם מדובר בזמר או בהקלטה. בסעודת מצווה, כגון בר מצווה, ברית מילה וסיום מסכת, מותר לשיר בפה. כמו כן, ביום שישי אחרי חצות מותר לשמוע שירים בפה בלבד, וכן במוצאי שבת.

גננת שרוצה להשמיע לילדים שירים כדי להעסיקם מותר. השומע חדשות ברדיו וכו', ויש בין החדשות מנגינה, או שמתקשר בטלפון ויש מנגינה - מותר לשמוע. כי זה לא ניחא לו, שהרי הוא רוצה לשמוע חדשות או את חברו בטלפון.

להיזהר מדבר סכנה

באיכה רבה (א) כתוב: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים - ביומין דעקא". שהם משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם "קטב מרירי" מצוי כמו שכתוב (תהלים צ"א) "מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים" (ועיין פסחים קיא ע"ב). ולכן לא עושים שום דבר סכנה בימים אלו.

בימים אלה צריך להיות זהיר יותר בחציית כביש. בהלכה כתוב שלא ילך בין חמה לצל, כי יש בזה עניין סכנה רוחני. ולא רק מה שמופיע בהלכה, אלא גם מה שחדש היום. למשל לא לאכול פירות שאינם שטופים, שהם מלאי ריסוס ויש בזה סכנה. ומי ששוטף פרי צריך לזכור כי אחרי כן צריך לנגבו או ליטול ידיים בלי ברכה.

 עוד צריך להיזהר בימים אלו לא להכות ילדים ובוודאי לא מבוגרים, וזה דבר שצריך להיזהר בו כל השנה כולה ובוודאי ימים אלו.

גזיזת ציפורניים

לדעת מר"ן הבן איש חי מותר לגזוז ציפורנים אפילו בשבוע שחל בו ט' באב, ואומר בן איש חי: אני הייתי מתיר לגזור אפילו בתשעה באב עצמו אם הציפורניים עודפות על הבשר.

בניית בית בארץ ישראל

כל בית שנבנה בארץ זה יישוב ארץ ישראל, ומצווה לקנות או לבנות גם אחרי י"ז בתמוז. לצבוע מותר גם בחו"ל עד ר"ח אב. וסיפר הרב כי צבעים וסיידים שלא עבדו מר"ח אב – צבעו בתי כנסת בחינם, וקיבלו רק הוצאות סיד וצבע. ויהי רצון שיקוים בנו "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט). אמן ואמן.