הגמ' במסכת יומא[1] מספרת לנו על ארוע מזעזע, שאירע בתחומי המקדש. הוא מופיע במקורות נוספים[2] עם שינויים קלים.
נביא אותו כפי שהוא בספרי: "מעשה בשני כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש. וקדם אחד מהם לחבירו בריחוק 4 אמות, נטל סכין – ותקע לו בליבו. בא רבי צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר : ' שמעוני אחינו בית ישראל. הרי הוא אומר כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ – בואו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה! על ההיכל ? או על העזרה[4] ? ' געו כל ישראל בבכיה. ואח"כ בא אביו של תינוק , אמר להם : 'אחינו הריני כפרתכם , עדיין בני מפרפר, ולא נטמאת הסכין '. ללמדך : שטומאת סכינים חביבה להם יותר משפיכות דמים. ''
המיקום : המשנה שאליה שייכת הסוגיא עוסקת כבר בכך שכתוצאה מתחרות על 'תרומת הדשן'[6] כהן הדף את חבירו ונפל ונשברה רגלו[7]. בדף שבאמצע התלמוד עוסק במחדלים/כשלונות/חטאים של שני המלכים שמוגדרים כצדיקים וחסידים, ואעפ"כ חטאו. הדבר הודגש אצל שאול שבמן חולשה של 'אל תצדק הרבה', האשים את השי"ת כביכול בחוסר מוסריות, ונפל לשחיתות רצחנית בהריגת כהני נוב.
הסיפור עצמו :
'מעשה בשני כהנים שהיו שוין' – נראה שמושג השוויון, מעצים את הסתמיות שבתחרתיות.
'ורצין ועולין בכבש' – הריצה ממחישה את הדבקות מחד, אך גם את הכניסה לעולם של אובדן עשתונות. בעצם העלייה על המזבח אמורה להתנהל בזריזות[8] מתונה של 'עקב בצד אגודל'. במסכת בבא-קמא מתוארת הריצה כמביאה לפגיעה חסרת אחריות[9] .
'וקדם אחד מהם לחבירו בריחוק 4 אמות' – ניתן לחוש את התפתחות הדרמה והניגודיות הן בכינוי חברו, למול ההדגשה של 'המרחב האישי/פרטי' שמובע באמצעות ד' אמותיו של אדם.
'נטל סכין – ותקע לו בליבו' – בלשון המקרא ה 'לב' הוא ה 'תוך' של הדבר ולאו דווקא האיבר המסויים של משאבת הדם. אך גם בלשון חז"ל בה יש את הלב כאיבר המסויים, מועצמת הגישה של הלב כתוך הרגשי , כנוכחות הרוחנית/נפשית של האיש. אך יותר מכך מדהים הסכין. בעוד במקרה שבמשנה כהן הפיל את חבירו[10] הרי שכאן הם עלו למזבח ללא אמצעים. מהיכן הסכין ? עלינו לשער שהנפגע[11] ירד בריצה מהכבש, פנה ל 'בית השחיטה' שבאחורי המזבח, חזר ועלה ורצח. כשתמצי לומר תראה שבד"כ אין כלל כלי ברזל במקדש. על אחת כמה וכמה במזבח שעליו אסור להניף ברזל אפילו במהלך בנייתו ' כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ'[12]. רק הסכין נמצא לצורכי השחיטה כסוג של הכרח המתקדש לתפקידו ומקומו. והינה הוא עצמו משמש לרצח.
בא רבי צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר- על תפקידו ומקומו של ר' צדוק נעמוד בהמשך בהקשר ההסטורי. אך חשוב לומר כי ר' צדוק שהוא כהן בעצמו[13] מוצג כ 'עומד על מעלות האולם' ביטוי דו משמעי שמשמעותו גם 'מכיר את מעלות/זכויות/קדושת המקדש.
'שמעוני אחינו בית ישראל' – מהסגנון אין ספק שמהדהד בראשו של ר' צדוק הפסוק ' שְׁמָע֖וּנִי אַחַ֣י וְעַמִּ֑י'[14] והוא מצפה שגם שומעיו יבינו את ההקשר. שם דוד מעביר לעם את המסר ,שהוא דבק באהבתו את המקדש/בית י-י ומשתוקק להקמתו[15]. אך דבר י-י אליו הוא לעצור ולא לבנות ' וְהָאֱלֹדים֙ אָ֣מַר לִ֔י לֹא־תִבְנֶ֥ה בַ֖יִת לִשְׁמִ֑י כִּ֣י אִ֧ישׁ מִלְחָמ֛וֹת אַ֖תָּה וְדָמִ֥ים שָׁפָֽכְתָּ ' . ולכן עליו לעשות פסק זמן כואב, ורק בנו ' וַיֹּ֣אמֶר לִ֔י שְׁלֹמֹ֣ה בִנְךָ֔ הֽוּא־יִבְנֶ֥ה בֵיתִ֖י וַחֲצֵרוֹתָ֑י ' הוא יזכה. הווה אומר- אף שעל דוד נאמר ' כִּי־מִלְחֲמ֤וֹת יְ-י-י֙ אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם וְרָעָ֛ה לֹא־תִמָּצֵ֥א בְךָ֖ מִיָּמֶֽיךָ'[16] הרי שלצורך הפנמת קדושת המקדש והעמדתו על תילו, נדרש פסק זמן [ואישים] כדי להפריד בין הקשיות שהייתה בדרך, לבין העדינות שנדרשת במקדש. כמו כן יש ליתן את הדעת שבביטוי 'בית-ישראל' מדלג ר' צדוק[17] על הארוע ומשתתפיו המקומיים [שמן הסתם רובם ככולם , אחיו הכהנים], להגדרת מצב של עם ישראל. והכוונה וההדגשה שיש כאן לא תקרית מקומית, כי אם ארוע כללי המאפיין את מצוקת הדור.
הרי הוא אומר כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ – הן ברור הוא שהשימוש בדיני ופסוקי 'עגלה ערופה' אינו עניין 'דיני' אלא דימוי ספרותי שמטרתו כלשון התלמוד 'להרבות בבכיה'[18]אך הסבר זה הינו ניגודי[19]. שומה עלינו למצוא גם כוונה חיובית[20] בהצגה זו. כך נעשה להלן. אולם נאמר כבר כי בתלמוד הוסיפו גם את חציו של הפסוק הבא[21] ' וְיָצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ'. ניתן לראות במובאה זו החרפה של הגישה הרואה בארוע מייצג בעיה לאומית עמוקה.
בואו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה! על ההיכל ? או על העזרה? – מהתגובה[22] כמו מהסגנון נראה שמדובר בשאלה רטורית. אך מה פרוש האפשריות עליהם מצביע ר' צדוק? ה 'מעלות'/מדרגות שבמקדש הם בעיקרם החלק המבדיל בין מקום העבודה לאזור הלשכות+'עזרת נשים'. אם נתבונן במבנה המקדש, הרי שההיכל[23] כולו מקביל ל 'אוהל מועד'. החלק שמסביב למזבח עד למעלות[24] מקביל לחצר המשכן. כך שהחלק של 'עזרת נשים' אין לו מקבילה ממש והוא מקום התקבצות העם/המעמד/הצופים הבאים בחצרות בית-י-י. ולכן יש לומר שהקריאה של ר' צדוק מצביעה על הפער בין 'מקום העם' לבין 'מקום הכהנים והעבודה'. כאומר שואל וזועק 'כיצד ייתכן הפער לפיו עד העבודה אֲשֶׁ֣ר יַחְדָּו נַמְתִּ֣יק ס֑וֹד בְּבֵ֥ית אֱלֹד֗ים נְהַלֵּ֥ךְ בְּרָֽגֶשׁ[25] אך בתוכו ובעבודתו שָׁלַ֣ח יָדָיו בִּשְׁלֹמָ֗יו חִלֵּ֥ל בְּרִיתֽוֹ ׃ ...חָלְק֤וּ׀ מַחְמָאֹ֣ת פִּיו֮ וּֽקֲרָב־לִ֫בּ֥וֹ רַכּ֖וּ דְבָרָ֥יו מִשֶּׁ֗מֶן וְהֵ֣מָּה פְתִחֽוֹת[26], והכוונה להדגיש את הכסילות והחורבן בהפיכת ה'עבודה' לשדה קרב וממילא את עבודת השם כהופכית לחיי חברה בריאים. כל שכן לגרסת התלמוד 'על העיר או על ההיכל' שבוודאי העיר היא ביטוי לחיים החברתיים השוטפים, וההיכל שם כללי למקום העבודה ולמקדש.
געו כל ישראל בבכיה. – לפנינו שוב הדגשה על שייכות הנושא על החיסרון והחטא ל 'כל ישראל' ולא רק לכהנים, ובוודאי לא רק לאותה משמרת.
ואח"כ בא אביו של תינוק- מהנסיבות ברור שהדברים הם תוך כדי נאומו של ר' צדוק. הצגתו של הנדקר כ'תינוק' מדגישה מחד את תמימותו. מאידך היא משתפת את אביו, שהוא מייצג גישה, באחריות או לפחות כשותף באופי של העבודה על מחדליה.
'אחינו הריני כפרתכם'- שוב לפנינו הניגודיות במשפט קצר. מצד אחד אחווה 'אחינו'. מאידך מוצג הצורך הדתי/נפשי בכפרה. השיגעון ברור בין בגרסת הספרי 'הריני כפרתכם' וכל שכן בגרסת התלמוד 'הרי הוא כפרתכם'. מדובר במעמד ועמדה מופרכים, שאילולי נאמרו לא היינו מאמינים שקלון כה עמוק.
עדיין בני מפרפר, ולא נטמאת הסכין '- גם אם נתעלם מהסברו המזעזע של הריטב"א, ולפיו מסקנת האבא היא הוציאו את הסכין אף שתזרזו מיתתו ובלבד שלא יטמא, הרי שעדיין יש כאן אווירה של 'להקריב למולך'. כביכול האב השכול מגלה 'גבורה דתית' ו 'עבודת המידות/התאפקות' לצורך גבוה.
ללמדך : שטומאת סכינים[27] חביבה להם יותר משפיכות דמים- כמדומני שהייתי נותן למשפט מסכם זה את הכותרת: 'בלי מילים-אין מה להוסיף'[28].
למשמעות ההסטורית.
נוכל לשער שמכאן ואילך רבי צדוק הופך להיות 'הצדיק המסתגר' ומתחיל את ה 40 שנה של תעניות שהסתימו בחורבן הבית. סייעתא להשערה היא כזו: ע"פ המסופר בתלמוד מס' גיטין התרפא ר' צדוק ע"י רופאי רומי והמשיך לחיות מס' שנים. עלינו להניח שאם ר' צדוק עמד והרשה לעצמו, ואכן העם מלכתחילא הקשיב ושמע אותו [שהרי געו בבכיה], הרי שהיה כהן ת"ח ידוע, לפחות כבן 30. אם נוסיף לכך את 40 שנות הצום[29] ועוד מספר שנים שהבריא אחריהן, הרי ש ימֵֽי־שְׁנוֹתֵ֨ינוּ בָהֶ֥ם שִׁבְעִ֪ים שָׁנָ֡ה וְאִ֤ם בִּגְבוּרֹ֨ת׀ שְׁמ֘וֹנִ֤ים שָׁנָ֗ה תומכים בהנחה זו.
נמצאנו אומרים שר' צדוק מאבחן את בעיית הדור של עבודת מקדש שהפכה לתחרות אישית אגואיסטית עד רצחנית. ולאחר ניסיון תיקון מסויים, הוא מתכנס בצערו בשקו ובתעניתו, אך לא מוצא מקום עוד להתערבות מתקנת. ברור שהתנהגות האב האבסורדית היא מדד לקלקול יסודי ועמוק. אך מדוע להימנע מהמשך הניסיון לתקן ? אני מבקש להעלות השערה היסטורית שנראית כהסבר אפשרי: עפ"י התיארוך דלעיל בן גילו[30] של ר' צדוק הוא – אותו האיש יש"ו. הוא באותה תקופה [הסמוכה לפיכך להוצאתו להורג] , מפיץ את משנתו המרושעת. מחד הוא מסתמך בדרשותיו ותעמולתו על הנגע של 'השחיתות המקדשית', וכפי שראינו היא הייתה גם הייתה. מאידך הוא ברשעותו מנסה להוביל למסקנה שאין כלל מצוות אלא את כולם עלינו לקבל כמשלים, מטאפורות, להתנהגות מוסרית, עפ"ל[31]. הגם שהוא מוצא להורג הרי שמשנתו לא פגה מן העולם וככל הנראה הארס חלחל והתעצם כבר באותם ימים. הדבר מטיל את התיקון הרצוי והנכון, שבו דוגל ר' צדוק המאמין ב 'מעלות האולם' , לווסת המבוכה. בבחינת 'אוי לי אם אומר. אוי לי אם לא אומר' . גם כך עומק החיסרון והטעות מי ישורנו, ומי יסירנו. מול אב [שהוא מייצג 'בית אב' של הבעיה] שמחשיב את 'טהרת הסכין'[32] יותר מגורל בנו ואף מניח שיש ניחוח של מסירות קדושה במותו, קשה מאוד להתחיל ולחזור לבסיס. אך כשפשוט שמול התוכחת יקוטלג ר' צדוק כמי שמזלזל בעבודת המצוות, כביכול שותף לאותו האיש יש"ו, ר' צדוק נאלם דומיה. וכך יושב לו ר' צדוק בתעניתו ובשקו מבלי יכולת להשפיע ובעיניים כלות מצער הוא רואה את התוצאות . אשר יגורנו בא – והבית חרב.
עוד על התהליך במימד ההסטורי.
למרות שאנו אמונים על התושבע"פ כדרך המשכית של מסירה מדור לדור, 'משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושוע וכו' ', הרי שהמשניות שלנו מתעדות בתי מדרש, בעיקר החל מהלל ושמאי ותלמידיהם הנקראים 'בית-הלל' ו 'בית-שמאי'. מספר המובאות בספרות התנאים המפורשות כאמורות מפי קודמיהם, הוא מועט ביותר.
במשנה[33] מובאים הלל עצמו ב 17 מקומות, ושמאי ב 13. מהם 4 מחלוקות בלבד ביניהם. לעומת זאת בין תלמידיהם 'בית שמאי ובית הלל' מובאים כבר 204 מחלוקות. מתוכם 64 בסדר קודשים ובעיקר טהרות. אם נוסיף עליהם עוד יותר מתריסר מקומות[34] במשניות אחרות שיסודן בהלכות טהרה, נגיע לכך שכ 40% מהם עוסק בטהרות. תהליך ברור בתורת התנאים בסדר טהרות, הוא ההחמרה מחד והגזירות 'דרבנן' מאידך. הם משולבים בהליך של בידול בין 'חברים' ל 'עמי ארצות'. והינה אם נתבונן בעקבות חז"ל על התפתחות הבתים, הם אומרים במפורש 'משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן - רבו מחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות[35]' . מה קרה ? למה לא הכריעו ? מסביר הרב ראובן מרגליות [36] שכשעלה הטיעון ' כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו; הכא - בית שמאי מחדדי טפי'[37] אין אפשרות להכריע. כשהשאלה אינה מה נאמר, אלא מי אמר ו 'את מי סופרים [ואת מי לא סופרים]', תמה אפשרות ההכרעה. ואכן כשנכנסו להכריע ' אלו מן ההלכות שאמרו בעלית חנניה בן חזקיה בן גוריון כשעלו לבקרו, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום'[38] היה זה ארוע לא רק דרמטי אלא גם כוחני. ע"פ הבבלי[39] 'נעצו חרב בבית המדרש[40], אמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל[41]. גם הירושלמי מרחיב בתמונה הקשה ' תנא רבי יהושע אונייא: תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל'. תני: 'ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים' . וכל הדברים הם נושאי טהרה ו/או השימוש בהם כתקנות לעניינים נוספים[42]. די באמור לעיל כדי להצביע על התפתחות של תהליך שתחילתו ב'הוקרת הקדש' המשכו ברצון לבנות תרבות שמכירה בערכה של התקדשות ועלייה אישית וקבוצתית במדרגות הדבקות, השלמות, הניקיון והטהרה. תרבות זו הייתה אמורה להיות כזו שיוצרת הכרה בערכן של המתעלים, וגם סוג של 'תחרות חיובית' בעלייה ב 'מעלות האולם'.
לצערינו ההתפתחויות לא היו כאלו. הוטלה 'קטגויה בין תלמידי חכמים' ובעקבותיה גם תחרות אישית המנוכרת לתוכן הפנימי והאמיתי של 'תורת חיים'. מה שהיה אמור להיות תהליך של ריבוד חברתי על בסיס הכרה בפסגה המשותפת, ובהתייצבות הכנועה האישית של כל אחד ב 'תחתית ההר', הפך להיות לתחרותיות צורמת ומוחצנת. מצד נוסף עומדים משתאים 'עמי הארצות' ואומרים[43] 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור'.
ע"פ אפיון הזמנים שהצבנו התהליך הנ"ל החל כשלושים שנה לפני הארוע שלנו. הארוע המתואר הוא אם כן 'הבשלה' של תהליך, שתחילתו בקודש והמשכו בהכנסת קנה מידה עקום ואנוכי, שהפך את המרוץ לקודש ולטהרה, למעוות עד רצחני. בצד האכזבה הנכונה מול התפתחות זו ולצד התסכול מחוסר היכולת של בית-המקדש ובית-המדרש כאחד, לתקן את המעוות. התפתחו הן תנועות גסות רוח של 'עמי-הארץ גאים' והן 'תנועות התחדשות' שקבעו להן את ביטול התורה והמצווה מיניה וביה. בין הבולטים שבהם היה אותו האיש יש"ו. מן הסתם היו תלמידי חכמים שניסו לתקן, אך המהומה הייתה רבה. בין אלה היה ר' צדוק הכהן. אך משנקלע לעומק הטירוף הוא התכנס לתוך עצמו, שקו ותעניתו, בתקווה ותפילה, ואין מושיע.
על שלשה דברים- ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים
חז"ל למדונו שבית ראשון חרב על 3 : עבודה זרה, גילוי-עריות, ושפיכות דמים. ובית שני , על שנאת חינם.
כלפי שניהם נשאל : בית ראשון -הנביאים מלאים מקריאת חמס ועוול ועל כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים סָבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם . שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים. כיצד לא באו אלה בחשבון ?
מאידך בית שני – אחרי ראותנו כל זאת כיצד לא מנו את הרצח/נות בין הסיבות לחורבן ?
וצריכים אנו לומר כי המתווה של בית ראשון היה הנהגה בה עבודת ה' נתפסה כדגל שלא מורדים בו, אבל 'מוסיפים עליו' בתוך 'התרבות הישראלית' הוטמעה העבודה זרה 'פוסחים על שני הסעיפים[44]' הגילוי עריות הפולחני[45] והרצחנות 'לשם שמים'[46]. ממילא החטא הוא העיוות של עבודת ה' בשלוש אלה. התוצאה הנלווית היא משטר אימים דורסני ומפלצתי, ששרף גם את ההגינות החברתית.
לעומת זאת בית שני שבו שגשגה ורבתה תושבע"פ ומשמעתה, נתפש כמי שהציב את עבודת המקדש והטהרה הארגונית במרכז עבודתו וגם הריבוד החברתי התבסס עליו. אבל בגלל קלקול של האנוכיות שהחליפה את ההגינות החברתית של 'לעובדו שכם אחד' המכונה בלשון 'שנאת חינם' לא החזיק מעמד.
אחרי הסטוריה של כמעט 1,000 שנות מקדש, ואם נמנה את המשכן אזי יותר מ 1,000 שנה, רצופי כשלונות בבנית טהרה וקדושה אישית המשולבות במחוייבות קיבוצית של עבודת ה' בקדושה ובטהרה, עדיין חיים אנחנו בצילה של השאלה הגדולה איך בונים עם ומקדש לעבודת ה' בציבור ובענווה בגבורה ובקדושה, שיש להם קיום.
וציי"מ וימ"נ.
[1] תלמוד בבלי יומא כ"ג.
[2] תוספתא יומא א' ,ירושלמי , ו ספרי סוף במדבר.
[3] ניתן להבין ש '4 אמות' הוא שיעור הקדימה. הדיון בבלי מביא למסקנה שהכוונה ל 'מי נכנס ראשון' לישורת הסופית של 4 אמות עליונות. לענייננו אין הסיטואציה המדוייקת חשובה. אך כדאי להעיר שבמסכת בבא-מציעא, נקבע ש ' ד' אמות של אדם קונות לו' , וזה הפך לביטוי של 'המרחב האישי' של האדם.
[4] בבבלי גורס במקום העזרה – העיר.
[5] בבבלי הגרסה 'טהרת כלים'
[6] ייתכן שדווקא העניין של 'תרומת הדשן' מעורר את המדנים והעניין. מחד זוהי [כפי שמדגיש התלמוד] העבודה הכי 'פשוטה' שהיה הכי פחות צפוי שתעורר תחרותיות. (והיבט זה מעצים את תחושת ה 'דביקות בקודש' של הכהנים). מאידך ניתן לקרוא בין השיטין כאילו אותם אלו שלא עלו בגורל בעבודות 'המכובדות' יום קודם, שנתם נודדת בלילה והם מתעוררים בבוקר עם נחרצות עזה לקבל תפקיד כלשהו.
[7] קצת הפך 'ורגלי חסידיו ישמור'.
[8] באופן כללי 'כהנים זריזין הן' .
[9] ו 'אדם מועד לעולם'.
[10] פעולה פיזית ללא מכשירים , וללא טווח זמן בין הכעס לבין הפגיעה.
[11] שהיה עד עתה, איטי יחסית.
[12] שמות כ' כ"ה .
[13] כפי שהוכיחו התוספות יומא ע"ט. ד"ה נטלו במפה.
[14] דברי הימים א' פרק כ"כ ב'.
[15]שם 'אֲנִ֣י עִם־לְבָבִ֡י לִבְנוֹת֩ בֵּ֨ית מְנוּחָ֜ה לַאֲר֣וֹן בְּרִית־יְ-י-י וְלַהֲדֹם֙ רַגְלֵ֣י אֱלֹדינוּ וַהֲכִינ֖וֹתִי לִבְנֽוֹת' .
[16] שמואל א' כ"ה כ"ח . הדברים נאמרו ע"י אביגיל , אך הם מקובלים על חז"ל [בתמיכת פסוקים מפורשים] כמשקפים את ההשקפה על מלחמות ומעשי דוד. עד שבמדרש אמרו ש 'טובים לי דמים ששפכת יותר מעולות על גבי המזבח'
[17] או משמעות דבריו לפי עריכת חז"ל, אם נקבל את ההנחה שהסיפור מועבר תוך שינויים וללא היצמדות דווקנית לטקסט ההסטורי.
[18] התוספות כ"ג. ד"ה וירושלים, הרחיבו הסבר זה, כדרכם.
[19] ניגודי=נגטיבי בלע"ז.
[20] חיובית=פוזיטיווית בלע"ז.
[21] בנושא של ציטוטי פסוקים, מה היה ב'מקור' ומה נכתב בקיצור, ומה עם וכו' או וגו' נשתברו הרבה קולמוסים. ברוב מכריע של המקומות מצב המסורת וכתבי היד מאפשר רק לנחש.
[22] געו כל העם בבכיה. אך לא, ענו.
[23] כוונתי גם לקודש+קודש הקודשים+ האולם .
[24] בין האולם ולמזבח+עזרת כהנים+עזרת ישראל.
[25] תהילים נ"ה
[26] תהילים שם. חז"ל שייכו פרק זה כמתייחס לדואג האדומי ואחיתופל- מול דוד המע"ה. דהיינו את הפסוק וְאַתָּ֣ה אֱנ֣וֹשׁ כְּעֶרְכִּ֑י וְאַתָּ֣ה אֱנ֣וֹשׁ כְּעֶרְכִּ֑י הם חלקו לשניים. וְאַתָּ֣ה אֱנ֣וֹשׁ כְּעֶרְכִּ֑י=דואג האדומי [שנזכר בפרוש בתחילת מזמורי הרדיפה במזמור נ"ב]. והחצי השני וְאַתָּ֣ה אֱנ֣וֹשׁ כְּעֶרְכִּ֑י=אחיתופל. [כך איתא בפרקי אבות]. במקום אחר התייחסתי לפרשנות זו. (ובמאמר מוסגר- אחרי ששמתי לב לנסיבות נשברה בליבי ההתרגשות מהפסוק אֲשֶׁ֣ר יַחְדָּו נַמְתִּ֣יק ס֑וֹד בְּבֵ֥ית אֱלֹד֗ים נְהַלֵּ֥ךְ בְּרָֽגֶשׁ הנשזר רבות בסליחות אלול ובתפילות הימים הנוראים.)
[27] בבלי הגרסה 'טהרת כלים'
[28] אעפ"כ התלמוד מחדד את העניין ומוצא שהפגם הוא לא בהחשבת העבודה אלא בזילות הרציחה.
[29] נכון להניח שהמספר העגול של 40 הינו מספר סמלי. הן של אַרְבָּעִ֥ים יַכֶּ֖נּוּ והן של אַרְבָּ֘עִ֤ים שָׁנָ֨ה׀ אָ֘ק֤וּט בְּד֗וֹר. דהיינו ר' צדוק לא ידע מתי יהיה החורבן ואז קבע את צומותיו. (כמו במהתלה המפורסמת שנמצא בחפירות ארכיאולוגיות כתב שבו נכתב 'וכתבתי זאת בשנת 100 לפני הספירה.) ובין אם בהשגחה אלוקית יצא במדוייק ובין אם לא. ברור שלפנינו תקופה ארוכה של עשיריות שנים ושקביעת חז"ל אף אם היא סמלית, מתלבשת נאותה בסדרי הגודל של הזמנים. להשערה זו בדבר התקופה של 40 שנה ניתן לשייך גם את דברי חז"ל ש 40 שנה לפני החורבן פסקו לדון במיתת בי"ד בסנהדרין.
[30] התלבטתי מאוד משימוש בביטוי זה. אפרט : השימוש במילה 'גיל' כציון זמן/כרונולוגיה מופיע כבר בספר דניאל א' י' '' מִן־הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֣ר כְּגִֽילְכֶ֔ם'' . משמעות זו תפסה גם במדרשים (רות רבה א') 'גילין וגילין חבורות חבורות מביא הקב"ה בעולם. מת אחד מן הגיל ידאג כל הגיל.' ובגמ' בבב"מ ל: 'לא נצרכא אלא לבן גילו' ויותר בזבחים קט"ז: 'תרי עולמי גולאי' ופרש"י 'גילאי-... בחורים בני גיל אחד...' . אלא שמרחב האפשריות והמשמעיות ב 'שער' בן 2 הברות גל/גול/גיל שמתיישב עם הכפולי ע' הפעל גלל, מרחיב את המשמעיות. אך נאמר בקצרה כי ככל הנראה עם העידן המודרני [כ 180 שנה לפנינו לכל היותר] כשהחלו לשלוח הזמנות חתונה מודפסות, חדרו הראשי תיבות עב"ג. יש שפתחו אותם עם בת גורלו, ויש שפתחו עם בת גילו. היות ובחתונה שגורה ברכת 'מזל-טוב' ששורשה באמונה כי יש 'מזל' הנקבע לפי שעת הלידה והארוע, התפתחה האמירה כי 'בת-גילו' היא 'בת מזלו'. וככל שהחלוקה לכיתות בישראל התקבעה, והמחדשים כתבו אפילו עב"ל= עם בחירת ליבו, הרי שתפישת משמעות זו התקבעה בדווקא כקדושה ומסורתית. וכך כמו עוד הרבה דברים 'שאין בודקין מן המזבח ולמעלה' התפרשו כ 'מה שהיה בווילנא המעטירה שלפני השואה' [ע"ע 'דפוס ווילנא הקדוש'] , קנה השיבוש הלא מקורי שביתה בפי רבים. וכאן יעמוד קנה רק נזכיר ונאמר כי ביהדות 'החייל אינם גורל ולא מזל-אך אדם יולד לעמל'.
[31] כפי שהעיר חתני בצ"א שליט"א הרי שפרטי עמדתו של יש"ו אינם חשובים. דהיינו, מרבית חוקרים מטילים ספק בכך שהוא קרא לביטול כל המצוות. לדעתם מדובר בשינוי שהכניס שאול פטר חמור/התרסי/פטרוס הטמא יש"ו (שגם הוביל את הקו של שנאת היהודים והאנטישמיות). אך העיקר הוא שהדעות שהביע אותו האיש היו אפופות בניכור לעיקרי היהדות באופן שהביא להוצאתו להורג. בהגדרה המחקרית 'שיטתו' מכונה- התנגדות לשלטון הפרושים. מבחינתנו מדובר בדחיית היהדות התלמודית/תנאית כפי שהיא. בהערת אגב נוסיף כי השניות בהתייחסות לגבי מקומם של המצוות מובעת היטב, אך בצורה של הגחכה/סאטירה בסיפור המפורסם במסכת שבת קט"ז. במעשה של אימא שלום אחות רבן גמליאל, והירושה. סיפור המסתיים ב 'אתא חמרא ובטש לשרגא' עיי"ש.
[32] קשה לי להימלט מקריאת 'טוהר הנשק' – אז אני קורא.
[33] אני סומך כאן על הספירה של ה"ה חיים אביצור. ברור שכדי להגיע לתמונה מדעית מושלמת, יש להוסיף ולהשוות את התוספתא, ספרא ספרי וכו'. אך לתמונת מצב משקפת דיינו בכך.
[34] כמו בברכות פרק ח' רצף של משניות.
[35] בבלי סנהדרין פ"ח: שם גם מתאר ר' יוסי במפורש כי לפני כן לא הייתה קיימת מחלוקת,אלא דיון והכרעה. וכן בסוטה מ"ז: וירושלמי חגיגה פרק ב'.
[36] בספרו הקטן בכמות והמופלא באיכות 'יסוד המשנה ועריכתה', ומשם בעוד מקומות.
[37] יבמות י"ד. ושם התייחסות רבה לסוגיא.
[38] מס' שבת פ"א מ"ד .
[39] שבת י"ז.
[40] הביטוי 'נעצו בבית המדרש הוא בוודאי רב משמעי.
[41] הביטוי 'כיום שנעשה בו העגל' מופיע בענייננו כבר בתוספתא.
[42] במקום אחר דיברתי בהם.
[43] עי' פסחים מ"ט.
[44] הדברים חורזים על פני כל דברי הנביאים. נמצאה גם כתובת בכונתילה שבסיני 'לי-י- ולאשרתו' .
[45] שהחל ב 'בעל פעור'.
[46] כִּ֣י גַ֤ם אֶת־בְּנֵיהֶם֙ וְאֶת־בְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם יִשְׂרְפ֥וּ בָאֵ֖שׁ לֵֽאלֹהֵיהֶֽם בדברים י"ב ל' הוא אזהרה, והביצוע ווההליכה בדרכי הגויים עובדי המולך מופיעה רבות בתוכחות הנביאים.
