בגאולה אין כבישים עוקפים

בס"ד

פרשת כי תבא תשע"ח

כוונת התפילות בראש השנה

וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה

פעמים רבות בפרשת "כי תבא" משה אומר לעם ישראל שהיום הזה הוא יום מיוחד. כך הוא אומר להם כי ביום הזה תתחיל לקיים את המצוות מהלב: "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים כו טז). ביום הזה הבנו את גדולתו של אלוקים: "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ". בנוסף, ביום הזה ה' בחר בנו בחירה מיוחדת: "וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר". מה קרה בו ביום?

בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם

ביום הזה נפטר משה רבנו. חכמינו אמרו כי פרשיות "כי תבוא", "ניצבים", "וילך", "האזינו" וכן "וזאת הברכה" נאמרו ביום אחד, "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם" (לא ב). על כן מרובה בהן המילה "היום" (30 פעמים). ביום הזה משה מעביר לעם ישראל את האחריות למלא את תפקידו של העם ועל כן הוא כורת איתם באותו יום ברית מחודשת (דברים כח סט; כט ט).

אפשר לומר שבני ישראל קיבלו את האחריות בגלל שמשה סיים את תפקידו. ואפשר לומר כי משה סיים את תפקידו בגלל שאחרי ארבעים שנות לימוד במדבר עם ישראל זכה לעלות למדרגה שבה הוא כבר יכול לקבל אחריות. "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים כז ט.כט יב). היום אתה התבגרת ואתה כבר יכול להיות לעם. היום הזה יכול משה לסיים את תפקידו הנוכחי.

וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת עַד הַיּוֹם הַזֶּה

ההתבגרות והאחריות של עם ישראל מתבטאת במילים שנמצאות בסוף הפרשה: "וְלֹֽא־נָתַן֩ ה֨' לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה" (דברים כט ג). במשך ארבעים שנה הסתובבו ישראל כסומים בארובה, חיים בתוך מציאות פלאית ולא שמים אליה לב. חיים בתוך נס ולא אומרים תודה. בחינת אין בעל הנס מכיר בניסו. כך אומר להם משה: "אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה ה֤' לְעֵֽינֵיכֶם֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל־עֲבָדָ֖יו וּלְכָל־אַרְצֽוֹ: הַמַּסּוֹת֙ הַגְּדֹלֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶ֑יךָ הָאֹתֹ֧ת וְהַמֹּפְתִ֛ים הַגְּדֹלִ֖ים הָהֵֽם". אבל באמת לא ראיתם כלום, כי הלב שלכם היה סגור. "וְלֹֽא־נָתַן֩ ה֨' לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה".

דוגמה לחוסר הראייה הזאת הייתה כשבני ישראל עמדו על ים סוף וצעקו והתפללו אל ה': "וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הֽ'". אחר התפילה הזאת הם התלוננו על משה ושאלו: "הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם" (שמות יד).

בעיטה אחישנה

הרמב"ן כותב על כך: "איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם". וצריך לומר שהיו בעם קבוצות שונות, או שעם ישראל באמת האמין בה' אבל העובדה שפרעה רדף גרמה להם לחשוב שיציאת מצרים היא לא מעשה ה' אלא יוזמה של משה שרוצה שלטון. "כי היו העם מאמינים בה' ומתפללים אליו להצילם, אבל במשה נכנס ספק בלבם פן יוציאם למשול עליהם. ואף על פי שראו האותות והמופתים חשבו שעשה אותם בדרך חכמה או שהשם הביא עליהם המכות ברשעת הגוים, כי אלו חפץ השם ביציאתם לא היה פרעה רודף אחריהם". לקח להם ארבעים שנה להבין שה' הוא שמוציא אותם ממצרים, ולא משה. שהם נמצאים בתוך גאולה, למרות שיש צרות בדרך. כשבני ישראל הבינו את הדבר הזה, הם הבינו מאיפה הם באים ולאן הם הולכים. או אז הם יכלו לקחת את המושכות ולנווט את עם ישראל בדרכו קדימה אל היעד שה' כרת עם האבות.

תפקיד לאומי ותפקיד עולמי

היעד של עם ישראל כתוב בפרשה, וביום הזה הם מצטווים עליו. היעד להיות אור לגויים. "יְקִֽימְךָ֙ ה֥' לוֹ֙ לְעַ֣ם קָד֔וֹשׁ כַּאֲשֶׁ֖ר נִֽשְׁבַּֽע־לָ֑ךְ כִּ֣י תִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֹת֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו: וְרָאוּ֙ כָּל־עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֛י שֵׁ֥ם ה֖' נִקְרָ֣א עָלֶ֑יךָ וְיָֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ" (דברים כח ט). את התפקיד הזה ממלא עם ישראל כשהוא נכנס לארץ וחקק את התורה על אבן בשבעים לשון, כדי שיהיה לאומות העולם מקום לבוא אליו ולגלות את דבר ה' אליהם בלשון שלהם (דברים כז).

כל הפעולות הללו נועדו בשביל לקיים את הייעוד שה' אמר לאברם ביציאה מאור כשדים: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב ג). כרת עם אברהם בברית המילה: "אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית פרק יז ד). נשבע לו אחרי העקידה בהר המוריה: "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית כב יח). מסדר תפילות ראש השנה אנחנו לומדים עד כמה התפקיד הזה הוא חיוני.

מלכויות, זיכרונות ושופרות – מלכות על כל העולם
ברכות מעכבות זו את זו

בתפילת מוסף של ראש השנה אנו אומרים עשרה פסוקים של מלכויות, עשרה של זיכרונות ועשרה של שופרות. במסכת ראש השנה (לד ע"ב) אומרים חכמינו: "תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים – מעכבות". ומשמעותו היא כי אדם שלא יודע לומר את הפסוקים של מלכויות או של זיכרונות או של שופרות - לא יכול לומר גם את הברכות האחרות. "מאי טעמא? אמר רבה אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות – כדי שיבא לפני זכרונכם לטובה. ובמה? בשופר". על מנת להבין למה הברכות מעכבות זו את זו, חשוב להבין מהי המהות של מלכויות, זיכרונות ושופרות.

מלכויות – מלכות ה' על כל העולם

ברכת מלכויות היא הזכרת פסוקי הנבואה, שמלמדים כי ה' עתיד למלוך על כל העולם. על הגשמת הנבואות הללו אנחנו מתפללים בתפילות ראש השנה ואומרים: "מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדָךְ. וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרָךְ. וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזָּךְ. עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצָךְ". הבקשה הזאת קשורה לעם ישראל כשאנחנו אומרים: "וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ. וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ. וְיֹאמַר כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ: ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מָלַךְ. וּמַלְכוּתוֹ בַכֹּל מָשָׁלָה". המלכות תהיה בירושלים "וְתִמְלֹךְ אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר מִקְדָּשֶׁךָ". והיא תהיה מתוך שלום ואחדות עולמית. "וְיֵעָשׂוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אֶחָת לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם".

אמלאה החרבה – כשישראל קמים, עשו נופלים

לא כולם יהיו שותפים בתיקון עולם זה. חלק ישמחו: "ה֣' מָ֭לָךְ תָּגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ יִ֝שְׂמְח֗וּ אִיִּ֥ים רַבִּֽים". וצוררי ה' יסבלו :"אֵ֭שׁ לְפָנָ֣יו תֵּלֵ֑ךְ וּתְלַהֵ֖ט סָבִ֣יב צָרָֽיו" (תהילים צז). רש"י מסביר שצרי ה' הם צרי ישראל – עמלק שמם. "כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲ-דֹנָ֣י ה֑' כִּשְׂמֹ֙חַ֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ שְׁמָמָ֖ה אֶעֱשֶׂה־לָּֽךְ". ולמה תהיה להם שממה בעת שמחת העולם? כי הם שמחו בעת חורבן ישראל: "כְּשִׂמְחָ֨תְךָ֜ לְנַחְלַ֧ת בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל עַ֥ל אֲשֶׁר־שָׁמֵ֖מָה כֵּ֣ן אֶעֱשֶׂה־לָּ֑ךְ שְׁמָמָ֨ה תִֽהְיֶ֤ה הַר־שֵׂעִיר֙ וְכָל־אֱד֣וֹם כֻּלָּ֔הּ וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י הֽ'" (יחזקאל לה יד). זה שאנו אומרים בפסוקי מלכויות בתפילה: "וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָֹו, וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה". וְנֶאֱמַר: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

זיכרונות – זיכרון הברית שה' כרת עם אבותינו

עשרת הפסוקים על זיכרונות מזכירים שה' זכר וקיים את בריתו עם נח, שה' זכר וקיים את בריתו עם אברהם והוציא את ישראל ממצרים. כן הוא עתיד לזכור את בריתו עם האבות ולגאול את ישראל מגלות אדום, כאמור בפסוק: "וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר" (ויקרא כו מב).

שופרות – שופר שאנו תוקעים בו, שופר לקיבוץ גלויות ושופר לאזני כל חי

עשרת פסוקי השופרות עוסקים בשופר שאנחנו תוקעים בו: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ". וגם בשופר הגדול שה' תוקע בו לקיבוץ גלויות: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם". שופר שה' תקע בו במתן תורה וכל העם שמע: "וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה". קול שגם העולם כולו שמע. כך גם יהיה בימות המשיח, קול גדול של שופר: "וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע"; קול שנשמע בלבבות ולא באוזניים: "וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע". קול חזק מאוד שמניע את כל צבא המרום: "וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן. וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן". קול שנוגע בלבבות של כל יושבי תבל: "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ, כִּנְשֹא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ".

השופרות הללו קשורים זה בזה. תקיעת שופר של מטה מעוררת את תקיעת השופר של מעלה, ולכן הם מוזכרים ביחד. כך אומר הזוהר: "בַּעְיָין לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַּתָּא, וְהַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְּעַר שׁוֹפָרָא אָחֳרָא עִלָּאָה, וְאִתְּעַר רַחֲמֵי, וְאִסְתַּלָּק דִּינָא". צריך להמשיך את קול השופר מלמטה והקול שלו עולה למעלה לעורר קול שופר אחר, שופר עליון, שופר שמעורר את הרחמים ומסלק את כל הקטרוגים. "וּבְהָנֵי קָלִין דִּלְתַתָּא, יָהֲבִין יִשְׂרָאֵל חֵילָא לְעֵילָּא". ובתקיעת שופר של מטה נותנים כוח לשופר של מעלה.

זיכרונות שלנו מעוררים זיכרון של מעלה

גם הזיכרון שלנו מעורר את זיכרון ה'. כך נאמר ביציאת מצרים: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב כד). כך מצווה התורה לדורות: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י ט). אתם זוכרים שהכול מה' יתברך ותוקעים בשופר וזועקים אליו, והוא שומע וזוכר ומרחם ומושיע.

ברכות תלויות זו בזו
ברכות של ראש השנה ויום הכיפורים מעכבות זו את זו

ההלכה אומרת שכל השנה כולה הברכות לא מעכבות זו את זו. רק "ברכות של ראש השנה ויום הכיפורים - מעכבות זו את זו, שאם אינו יודע כולם – לא יאמר מה שיודע מהם. אלא לא יאמר כלום" (שו"ע תקצג א'). ובאמת בכל תפילת י"ח אנחנו מתפללים על תקיעת שופר גדול לחרותנו, מבלי להזכיר זיכרונות ומלכויות וזה בסדר. בכל ראש חודש אנחנו מבקשים "זכרנו ה' אלוקינו בו לטובה", מבלי להזכיר שופרות ומלכויות, וזה גם בסדר. בכל "עלינו לשבח" אנחנו מבקשים שתגלה מלכות ה' על כל העולם, מבלי להזכיר זיכרונות ושופרות, וזה בסדר גמור. רק בראש השנה אנחנו אומרים שהברכות הללו מעכבות זו את זו.

אין מלכויות ללא זיכרונות ושופרות

הגמרא (ראש השנה לד ע"ב) שואלת: "מאי טעמא"? למה הברכות מעכבות זו את זו? "אמר רבה אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות - כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה. ובמה? בשופר". המשמעות היא שמלכות ה' לא יכולה להתגלות בעולם בלי זיכרון הברית של עם ישראל ובלי קיבוץ גלויות באמצעות השופר.

הלכה זו נועדה ללמד אותנו לא ליפול בטעות למחשבת הנוצרים, שאמרו כי מלכות ה' בעולם תתגלה בלי עם ישראל. הטעות הזאת הייתה במיוחד של הטמפלרים, שנתמכו על ידי הקיסרית רבת העוצמה אוגוסטה ויקטוריה. מסדר הטמפלרים עלה לארץ ישראל, בנו כאן מושבות, בנו שכונות ובית חולים בירושלים וחשבו להקים מקדש בלי עם ישראל. אבל הם נכשלו, כיוון שלא הבינו שמלכויות עוברות דרך זיכרון הברית של עם ישראל ודרך שופר שעושה קיבוץ גלויות. על הטעות הזאת חוזרים חכמי המוסלמים, שאוחזים בכל כוחם בהר הבית ביודעם כי הוא מקום שכינת ה'. היום הם מבינים שזה מקום התגלות ה' ומלכותו על כל העולם, אלא שהם חושבים שאלוקים יפר את הברית וידלג על קיבוץ גלויות. ולא עוד, אלא שארגון הטרור הגדול ביותר שלהם נקרא "אנסאר בית אל מקדש" – נאמני בית המקדש. על דגלם חרות "לא אלא אלא אלא", דהיינו "אין עוד מלבדו", וחלומם הוא להמליך את ה' על העולם דרך בית המקדש בירושלים תוך כדי מלחמה בעם ישראל. וסופם להיכשל.

אין מלכויות וזיכרונות ללא שופרות, ואין שופרות ללא מלכויות וזיכרונות

ההלכה הזאת אומרת עוד, כי אי אפשר להזכיר מלכויות וזיכרונות בלי להזכיר שופרות. ראשוני הרפורמים סברו כי עם ישראל ימליך את ה' על כל העולם בלי שופר של קיבוץ גלויות, והם נחלו כישלון חרוץ. ההלכה הזאת גם אומרת כי אי אפשר להחזיק בשופרות לבדם. אין קיבוץ גלויות בלי זיכרון הברית שאלוקים כרת איתנו. ואכן כך חשבו חלק מהציונים, שאמרו: נעשה קיבוץ גלוית ונהיה עם ככל העמים. אבל אין שופרות בלי זיכרונות ובלי מלכויות. בגאולה אין כבישים עוקפים.

אין זיכרונות ללא מלכויות ושופרות

ההלכה הזאת גם מלמדת אותנו שאין זיכרון הברית ולימוד תורה בלי לזכור שתפקידנו הוא להאיר את העולם כולו ולקרוא בשם ה', כמו אברהם אבינו. תובנה זו מתחזקת במיוחד כשזוכרים את החידוש שמחדש הר"ן בהלכה זו ואומר כי מי שאמר מלכויות, זיכרונות ושופרות, אבל לא בסדר הזה, לא יצא. שאם הקדים זיכרונות למלכויות לא יצא עד שיאמר אותן כסדרן (ר"ן על ראש השנה לד ע"ב). וכן כתב הריטב"א שם "שיש להם סדר לעכב, שאין לנו רצוי אלא בשלשתן כדקאמר 'ובמה? בשופר'. שפירושו בשופר ממש וברכות שופר כדאמר מעקרא אמרו לפני וכו'".

וכך פסק המשנה ברורה (תקצג ס"ק ה) בשם המגן אברהם: "בסדר התפלה שהקדים זכרונות למלכיות או שופרות לזכרונות דבזה לא יצא וצריך לחזור ולהתפלל". ותמה עליו בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים חלק א סימן קעא) למה יחזור ויברך שלוש ברכות, הרי זו דעה אחת בדעת הר"ן שלא הוזכרה על ידי שאר הראשונים, ולמה נחזור ונברך ברכות פעם נוספת ולא נחשוש לספק ברכות להקל? ואעפ"כ לא זז מהוראת ההלכה של המשנה ברורה בשם המגן אברהם.

וטעם הסדר הזה הוא לומר כי המטרה העיקרית של כל קיבוץ גלויות ושל כריתת הברית שאלוקים כרת עם אבותינו היא מלכות ה' על כל העולם. בשביל המלכת ה' בעולם נכרתה ברית עם האבות, בשבילה כל קיבוץ הגלויות. וכדי שנזכור את העיקר נאמר לנו, שאם שינינו את הסדר ולא הזכרנו את מלכות ה' בתחילה – לא יצאנו ידי חובה.

האם תקיעות וברכות מעכבות זו את זו?

יש דעות בראשונים שאומרות כי המילים "ובמה? בשופר" לא אומרות רק שצריך לומר פסוקי שופרות, אלא שצריך גם לתקוע בשופר עם פסוקי מלכויות, זיכרונות ושופרות. כך משמע מפירושו של רש"י על הגמרא שאמר כי "תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים מעכבות", ואם אדם לא שומע תקיעות - הוא לא יכול לומר מלכויות, זיכרונות ושופרות (רש"י רה"ש לד: ד"ה "תקיעות").

התוס' (לג ע"ב) הקשה עליו מהגמרא בהמשך העמוד שאומרת כי מי שאין לו מקום בראש השנה שיש בו גם תקיעות וגם ברכות, ילך למקום שיש בו תקיעות ולא ילך למקום שיש בו רק ברכות. משמע שברכות ותקיעות אינן תלויות זו בזו. רק הברכות מעכבות זו את זו כדלעיל, אבל לא מעכבות את התקיעות, וכן התקיעות מעכבות זו את זו, אבל לא את הברכות (וכדעת תוס' פסק השו"ע וכל הראשונים).

התקיעות שבתפילת מוסף - עיקר תקיעות מדאורייתא

אמנם פשט הגמרא הוא כדעת רש"י, שהרי הגמרא אמרה: "ובמה? בשופר", משמע בתקיעות ממש. כן העובדה שרק בראש השנה ובשנת יובל ביום הכיפורים שלושתן מעכבות זו את זו, ורק בראש השנה וביובל של יום כיפור תוקעים בשופר ביחד עם מלכויות, זיכרונות ושופרות. וכתב על כך מרן הרב אליהו זצוק"ל, כי מהסיבה הזאת נהגו בכל ישראל לתקוע ביחד עם אמירת פסוקי מלכויות, זיכרונות ושופרות גם בתפילת לחש של מוסף וגם בחזרת הש"ץ.

ולא עוד, אלא שמקפידים לתקוע בכל אחת מהן תשר"ת תש"ת ותר"ת כדעת השל"ה, ולא שלוש פעמים תשר"ת או רק תש"ת או רק תר"ת. כל זה בגלל שאנו רואים את התקיעות שבתפילת מוסף כעיקר תקיעות מדאורייתא.

מאותה סיבה אנחנו גם לא מדברים בין הברכות לתקיעות של מוסף (רמב"ן ורי"ף, דף י' בדפי הריף). כך מסביר ה"טורי זהב" כי לפני תקיעות של מוסף "הוי כמי שלא התחיל עדיין במצוה". כי "עיקר קיום המצוה שהיא על סדר הברכות" של מוסף. ומה שאמרה הגמרא כי התקיעות הנוספות הן לערבב את השטן, אין הכוונה לתקיעות הנוספות של מוסף. אלא שהתקיעות הנוספות שתוקעים לפני מוסף נועדו לערבב אותו "כדי שלא יקטרג בשעת התפלה" (טורי זהב תקצב ס"ק ב).

בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְתִשְׁרֵי עֲתִידִין לִיגָאֵל
היום הרת עולם

המשמעות הרוחנית של ההלכה הזאת היא שתקיעת השופר הקטנה שלנו היא באמת גדולה. היא באמת מעוררת את כל האמור בפסוקי המלכויות, הזיכרונות והשופרות, ומעוררת את השופר הגדול של מעלה שנשמע מסוף העולם ועד סופו בכל ליבות בני האדם. כל זה קורה בראש השנה, כי לדעת רבי אליעזר בתשרי עתידים בני ישראל להיגאל. כך נאמר בגמרא (ראש השנה י ע"ב): "תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם. בְּתִשְׁרֵי נוֹלְדוּ אָבוֹת. בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ אָבוֹת. בְּפֶסַח נוֹלָד יִצְחָק. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדוּ שָׂרָה, וְרָחֵל, וְחַנָּה. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְתִשְׁרֵי עֲתִידִין לִיגָאֵל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם. בְּנִיסָן נוֹלְדוּ אָבוֹת. בְּנִיסָן מֵתוּ אָבוֹת. בְּפֶסַח נוֹלָד יִצְחָק. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדוּ שָׂרָה, רָחֵל, וְחַנָּה. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִין לִיגָּאֵל".

אנו מתפללים בראש השנה ואומרים "היום הרת עולם" כדעת רבי אלעזר שביום הזה היריון העולם. ולפי זה ביום הזה גם עתידים בני ישראל להיגאל ממש, ולכל הפחות בחינת תחילת ההיריון. ולכן אנחנו תוקעים בשופר כחלק מהמלכת ה' על העולם, פעולה של מטה שמעוררת מלכות של מעלה.

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף

ובמדרש תהלים (שוחר טוב ב) מסביר כי כל העמים בתחילה מכירים במלכות ה' ואחר כך מכירים בתפקיד המיוחד של עם ישראל לגלות את מלכות ה': "כך אומות העולם אומרים להקב"ה הימנון, שנאמר 'כל העמים תקעו כף' (תהלים מז ב), אמר להם הקדוש ברוך הוא: לי אתם אומרים הימנון? לכו ואמרו לישראל, שאלמלא הם לא נתקיימה העולם אפילו שעה אחת, שנאמר הרנינו גוים עמו' (דברים לב מג)".

בשו"ת "דברי יציב" (חלק אורח חיים סימן רנא) הסביר האדמו"ר מצאנז זצוק"ל שיש שבע קליפות שמפריעות לעמים לראות את האמת. לכן אנחנו אומרים שבע פעמים "כל העמים תקעו כף" לפני תקיעת שופר, ואמר כי צריך להכניע שבע קליפות של רשע שמעכבות אותם מלקרוא בשם ה'. ורמז לדבר נמצא בגמרא (קידושין כט ע"ב) שמספרת על רב אחא בר יעקב שהלך ללמוד תורה אצל אביי. "שמע אביי דקא הוה אתי, הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי, דכי הוו עיילי בתרין אפי' ביממא הוו מיתזקי, אמר להו: לא ליתיב ליה אינש אושפיזא, אפשר דמתרחיש ניסא. על, בת בההוא בי רבנן, אידמי ליה כתנינא דשבעה רישוותיה, כל כריעה דכרע נתר חד רישיה. אמר להו למחר: אי לא איתרחיש ניסא, סכינתין".

שמע אביי שרב אחא בן יעקב מגיע לעירו ללמוד תורה וידע שהוא צדיק גדול ומיוחד שמסוגל לבטל כוחם של מזיקים, ורצה להסתייע בכוחו לסלק מזיק שהתמקם בבית המדרש של אביי. וכשהיו נכנסים אנשים לבית המדרש היו ניזוקים, אפילו אם היו נכנסים ביום ואפילו היו נכנסים שניים ביחד. אמר אביי לאנשי העיר לא לתת מקום לרב אחא ללון שם בלילה. כשרב אחא לא מצא מקום לישון הלך לישון בבית המדרש, ונראה לו המזיק כנחש עם שבע ראשים. התפלל רב אחא, וכל פעם שכרע בתפילתו נפל ראש אחד מראשי הנחש עד שביטלו לגמרי. ובוודאי שמדובר כאן על כוח רוחני רע שמתנגד לאביי ולכל מה שקשור לקודש, ומתנגד גם לתקיעת שופר של מטה ולתקיעת שופר של מעלה. על כן אנחנו מתפללים להעביר אותו מהעולם ולקדש שם שמים מסוף העולם ועד סופו.  

ויהי רצון שנזכה לשמוע קול דממה דקה, ותתקיים בנו במהרה ברכת תְּקַע בְשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקָבֵץ גָּלֻיוֹתֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ יַחַד מְהֵרָה מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ. אמן ואמן.