בס"ד
פרשת מקץ תשע"ט
לְךָ עָשִֹיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ
חנוכה - חג של גדוּלה
גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן
בברכת "על הניסים" של חנוכה מוזכר ארבע פעמים הפועל "גדול", לעומת פעם אחת בברכת "על הניסים" בפורים. הדבר בולט במיוחד במילים "לְךָ עָשִֹיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ וּלְעַמְּךָ יִשְֹרָאֵל עָשִֹיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה", שמופיעות רק ב"על הניסים" של חנוכה ולא ב"על הניסים" של פורים. זאת אף שבפורים היה קידוש ה' עולמי, "כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל" (אסתר ט ד). עם זאת, הנס של חנוכה היה הרבה יותר עולמי וגדול, ולמעשה הוא משפיע עד היום.
כך מספר לנו הנביא חגי בנבואתו על הבית השני, כ-200 שנה לפני ימי חשמונאי: "וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת" (חגי ב ו). וכתב שם רש"י כי הנביא חגי מתנבא על ה"ניסים הנעשים לבני חשמונאי" שירעישו את כל העולם ויביאו את כל הגויים לראות את הפלא של בית המקדש.
עוד ממשיך חגי ואומר: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת". כבוד יותר מימי שלמה המלך. כבוד מצד ישראל וכבוד מצד האומות ש"יבינו ששכינתי שורה בבית זה".
וּלְעַמְּךָ יִשְֹרָאֵל עָשִֹיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה
גילוי גדולת ה' על עם ישראל מתרחש בעיקר בארץ ישראל. לכן ה' אומר לאברהם "לך לך מארצך" לארץ ישראל, ושם "אעשך לגוי גדול".
כן אנו אומרים בתפילה כי שם ה' הגדול הגיבור והנורא מתגלה עלינו רק כשאנו חוזרים לארץ ישראל: "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם חַי וְקַיָּם עֲשֵֹה עִמָּנוּ חֶסֶד בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שֶׁנִּקְרָא עָלֵינוּ וְקַיֵּם לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי צְפַנְיָה חוֹזָךְ כָּאָמוּר בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם. כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה". זאת אולי הסיבה שבגללה לא נזכר קידוש ה' הגדול ב"על הניסים" של פורים ונזכר ב"על הניסים" של חנוכה. ולכן לא נשתמרה הגדולה של פורים כמו בחנוכה. חנוכה השפיע על תרבות העולם, והשפעתו קיימת עד היום, שהעולם זנח את האלילות והרשעה של היוונים ואימץ את האמונה באל אחד. לעומת העמלקיות של המן שלצערנו נשארה עד דורנו זה.
חלשים שמגלים גבורות ה'
מלבד שם ה' הגדול שמתגלה עלינו, אנו רואים גם את שם ה' הגיבור מתגלה עלינו בחנוכה. וכן אנו קוראים ב"על הניסים" של חנוכה למתתיהו ובניו "חלשים", ואנו יודעים כי גבורת ה' התגלתה עליהם. "וְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן. וְעַל הַגְּבוּרוֹת. וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַנֶּחָמוֹת שֶׁעָשִֹיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ". זו לא גבורה שנגלית על ים סוף כמו ביציאת מצרים. כאן הגבורה התגלתה עליהם, למרות שהם אנשים חלשים.
החלש יאמר גיבור אני
להבין איך גבורה שורה על חלשים, מספרים מעשה באדם שחרש בשדה ובנו הקטן שיחק לידו על מסילת הרכבת. לפתע שמע האב את צפירת הרכבת וראה את הרכבת דוהרת לכיוון בנו שמשחק על הפסים. מיד זרק האבא את כלי העבודה והחל לרוץ בכל כוחו להקדים את הרכבת הדוהרת לעבר בנו. בסופו של דבר הוא הצליח להקדים את הרכבת בחלקיק שנייה ולהציל את בנו מגלגליה. לאחר מעשה בדקו המומחים, חישבו את מהירות הרכבת והמקום שבו היא צפרה, מדדו את המרחק שאותו רץ האבא ומצאו שהמהירות שבה האבא רץ ממקום העבודה בשדה עד למקום שבו שיחק הבן היא מהירה יותר מכל אצן אולימפי.
ברור שהאבא חלש מכל אצן אולימפי. הוא לא מתאמן כמותם ולא אוכל כמותם ואין לו התנאים לריצה כמותם. בוודאי שמשקל השריר של האבא לא מתקרב למסת השריר ויכולת הריאות של האצן האולימפי. אם כן, הוא חלש יחסית. אבל במבחן התוצאה הוא יותר מהיר מהאצן האולימפי. אהבת האב נתנה לו כוח פיזי הרבה יותר גדול מהשרירים.
לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה – רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו
כן היו מתתיהו ובניו חלשים פיזית מהחיילים היוונים שהתאמנו מנעוריהם לרוץ, להרים משקלות ולהילחם. אלא שהגבורה של ה' שהתגלתה עליהם נתנה להם גבורה יותר מהיוונים, וכך ניצחו אותם. הרוח האלוקית גרמה שהם יהיו הרבה יותר נועזים ומתוחכמים מהיוונים. בספר מכבים מתואר איך יהודה מעודד את רוחם להילחם באומץ ובתחכום כנגד היוונים. מפתיע אותם אחרי מסעות ליליים ארוכים. על זה נאמר: "לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה – רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ " (תהילים קמז).
כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה
יש אנשים שעלולים לייחס את הגבורה של ה' לגבורה שלהם, בחינת כוחי ועוצם ידי, והם שוגים בגאווה. כך נחשד משה רבנו על ידי קרח וסיעתו כגאוותן. "ומדוע תתנשאו על קהל ה'". הוא נחשד, כי כולם רואים שמשה פועל ביד חזקה ובזרוע נטויה מול כל קהל ישראל שחוטא במרגלים, בעגל, ושובר את הלוחות. הם רואים במשה בעל שררה.
תשתרר – שררת ה'
בספרו של הרב שמואל יניב שליט"א גיליתי כי לחשד הזה יש רמז מספרי. המילה שיש לה הערך המספרי הכי גדול בתורה נמצאת בפסוק שבו דתן ואבירם מייחסים למשה את שיא הגאווה. "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" (במדבר טז). המילה "תשתרר" היא עם הגימטרייה הכי גדולה שיש בתורה. ללמדך שדתן ואבירם רואים במשה את שיא השררה והגאווה.
אבל באמת התורה אומרת שמשה לא פועל בשם עצמו, הוא פועל בשם ה'. נראה כמו גאווה, אבל באמת הוא העניו מכל האדם שעל פני האדמה. כל התקיפות שלו היא לא עניין אישי. זה מה שהוא אומר לישראל: "וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'" (שמות טז ח). יציאת מצרים לכל פרטיה היא מהלך של ה' שמתגלה דרכנו. דבר זה מתגלה בכפולה של שם הויה, שגם היא עולה למספר 1500 (אות י' כפול אות ה' כפול אות ו' כפול אות ה' 10.5.6.5=1500). ללמדך שמשה בשררה שלו מגלה את שם ה' ולא את שמו הפרטי.
תהיו עם גדול – תהיו אנשים גדולים
אנחנו צריכים להמשיך את דרכו של משה. לא ליפול בטעות של דתן ואבירם וקרח כלפי משה שבדור, וגם לא כלפי עצמנו. שלא נחליש את עצמנו ונתנהג בענווה פסולה כשצריך לנהוג באופן של "ויגבה ליבו בדרכי ה'". לשם כך אומר ה' לאברהם אבינו "ואעשך לגוי גדול".
כך אומר ה' לדור שלנו באמצעות ישעיהו הנביא, כך הוא אומר לדור שבא אחרי אלפיים שנה לארץ ישראל מהגלות שבה הוא ברח מקול עלה נדף. "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי: אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ". אל תפחד, דע שאני נמצא לצדך. "אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי". וכן הוא אומר: "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ" (ישעיהו מא).
הגדולה שמנצחת את תרבות יוון
יוון - הולכים על הראש
על מנת לנצח את יוון, צריך להבין כי שיטת הלחימה שלהם הייתה לשנות את הראש. במקום להחריב את בית המקדש, כמו שעשו הרומאים, הם הפכו לכהנים הגדולים את הראש והפכו את בית ה' למקדש של אלילים. במקום להרוג את היהודים, כמו שעשו הרומאים, הם הפכו את היהודים לחיילים טובים בצבא יוון.
הם מראים את תרבות יוון כתרבות ערכית. לצורך זה מגויסים אריסטו ופילוסופים אחרים, שבפלפולים שלהם מייפים את המציאות המוסרית שלהם. באופן הזה הצליחו היוונים, למרות היותם מדינה קטנה לחוף הים התיכון, להשתלט על כל העולם שהיה באותה תקופה. עמים שלמים הופכים להיות יוונים, שמחים להיות חלק מיוון הגדולה, המשכילה והמתקדמת.
מתתיהו משתמש בכלים של היוונים
מתתיהו לא יכול לכבוש את לב המתייוונים באמצעות ערכים פחות גדולים מהערכים של היוונים. הוא אומר למתייוונים: עם ישראל הוא עם גדול לא פחות מהיוונים. עם ישראל רוצה להאיר את כל העולם, אבל במוסריות. לא בתרבות שיש לה יופי חיצוני ומוסריות פגומה. והוא מצליח.
בתחילה ניצחה יוון, והאלילות שלה השתלטה על כל העולם, וגם על חלקים נרחבים מעם ישראל. מאז ימי מתתיהו ובניו הולכת האמונה באל אחד ודוחקת את רגליה של האלילות. מתתיהו לא כובש את כל העולם באופן פיסי. הוא כובש את הראש של העולם לאט לאט, עד שהערכים שלו הופכים להיות נחלת העולם כולו.
דוגמה נוספת לניצחון הערכים של מתתיהו היא בדחיקת המוסר של אריסטו שמסביר כי אי אפשר לחייב הורים לגדל ילד שהם לא רוצים בו, להאכיל אותו ולהוריש לו את כל כספם. לכן זה מותר להם, ואף מוסרי, להרוג אותו או לקבור אותו בעודו חי. מתתיהו מסביר שזה לא מוסרי והמוסר שלו נקלט. כעבור כמה מאות שנים כותב מוחמד בקוראן שזה לא מוסרי להרוג תינוקות רק כי קשה להורים שלהם לגדל אותם.
מתתיהו ניצח גם בגזירת העריות. בכל העולם בטל החוק היווני שאומר כי בתולה הנישאת חייבת להיבעל להגמון תחילה. אותה גזירה שהייתה מוסרית בתרבות היוונית ונהגה מאות שנים בכל רחבי האימפריה היוונית בטלה מן העולם. בימינו אפילו דיקטטור כמו קים אל ג'ונג לא יכול לגזור גזירה שכזו. הרשעה הזו וחברותיה עברו מן העולם.
אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות
ויש באמת שואלים איך משפחה אחת מצליחה לנצח אימפריה שלמה ולהנחיל ערכים לכל העולם במשך אלפי שנים. את התשובה לדבר אפשר ללמוד מהאש. התכונה של אש מלמדת שהאיכות חשובה ולא הכמות. גפרור אחד יכול להדליק יער שלם, למרות שהוא קטן מאוד. בבעירתו הוא "מגלה" לעצים שהם יכולים לבעור. כשהוא מגלה את האור הפנימי שיש בכל עץ, הוא הופך אותו לגפרור. כל עץ הופך את כל העצים סביבו לאור, וכך כל היער הופך ללפיד אחד גדול.
שריפת יער משמעותה השמדה וכליה. אבל כשמדובר באור של ברכה, בצד החיובי, הרי רעיון נכון יכול לצאת מבית המדרש קטן ולהאיר את כל העולם. לא משנה גודלו של הגפרור הראשון, די בכך שהוא יבער. כך לא משנה באיזה גודל בית מדרש יצרו את הרעיון, הוא יכול להתפשט ולכבוש את העולם.
צְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ. וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ
דוד המלך הוא הראשון שמלמד איך הופכים את רוח העם. על דוד נאמר "וְדָוִד הוּא הַקָּטָן" (שמואל א, יז יד). דוד הוא גם בחינה של אור. כך נאמר עליו "שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי" (תהילים קלב יז). במלחמת גוליית התברר שבכוח האור שלו הוא מצליח להאיר עם שלם. במלחמת גוליית המלחמה האמיתית היא לא המלחמה בענק, אלא ברוח העם הנמוכה. במלחמה הזאת הצליח דוד להפוך את רוח העם. בסוף אותה מערכה מגלים כי עם ישראל הוא עם חזק, רודף אחרי הפלישתים ומכה אותם מכת חורמה. "וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן" (שמואל א, יז נב).
הבעיה הגדולה שניצבת בתחילת המערכה הזאת היא שעם ישראל לא יודע את כוחו ובורח מפני גוליית ומפני הפלישתים. "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד" (יז א). בכל מקום שמגיע אליו גוליית, כולם בורחים. "וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד".
גוליית מטיל פחד כמו הענקים בימי המרגלים. הנביא מתאר באריכות יתר את משקל השריון שלו, שנבין מאיפה הפחד של ישראל. "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת: וְכוֹבַע נְחשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחשֶׁת: וּמִצְחַת נְחשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו" (יז ה-ו).
דוד מנסה לחזק את לב המלך. "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה". כשדוד מגלה שהמילים לא עוזרות, הוא עובר למעשים. הוא מבין שבשביל לתת לעם אומץ צריך להראות לו שהפלישתים הם בלון הנפוח. לכן הוא מוותר על השריון ולוקח חמישה חלוקי אבנים לפוצץ את הבלון.
כדי להדגיש שמדובר במלחמה על הרוח, מאריך הנביא ומספר לנו על חילופי הדברים בין דוד לגוליית בתחילת המערכה. מילים שנועדו לשבור את הרוח. "וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה". דוד עונה לו במילים שנועדו לחזק את רוח העם: "הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ".
דוד הורג את גוליית ואחר כך חותך את ראשו ומראה לפלישתים. כך נשברת רוחם והם בורחים. "וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ". כך מנהל דוד מלחמה על הרוח ומנצח, וכך מנהלים מתתיהו ובית חשמונאים ומנצחים.
ערכיות מזויפת נגד עפיפונים ובלונים
למרות הניצחון הגדול על תרבות יוון, היא לא מוותרת ומנסה אותנו גם היום. כשהם רואים שהם לא יכולים לנצח את ישראל, הם מנסים לכבוש אותנו דרך הראש. כשהאויבים שלנו רואים שאי אפשר לנצח את צה"ל כאחד מהצבאות החזקים ביותר בעולם, הם מנסים לשנות לו את הראש ולהחדיר לראש האלופים שצה"ל צריך להחליש את עצמו ולא להילחם באויביו בשיא הכוח מטעמי מוסר. באופן זה צה"ל לא יכול לנצח עפיפונים ובלונים בשם מוסריות וערכיות מזויפת. באופן הזה צה"ל מאבד מכוחו, ולצערנו משלם אף בחללים, הכול בשם המוסריות ויפי הנפש.
בימים ההם בזמן הזה
על מנת לנצח, צריך להבין את המגרש שבו מתנהלת המערכה, ולעשות מה שעשו מתתיהו ובניו. לנצח בקרב על הראש. אפשר לנצח, כי הנשמה של כל יהודי היא טהורה. כל יהודי הוא נר שמחכה שידליקו אותו. נר אחד דולק יכול להדליק מאה וגם אלף נרות שידליקו גם הם בתורם נרות אחרים. הניצחון מובטח אם רק נזכור שנר ה' נשמת אדם. כל נשמה היא נר.
אפשר לנצח את הרשעה הזאת רק אם מכוונים לנשמה. רק אם אנחנו מכוונים את עצמנו להחזיר את הראש לבריאותו. רק כשמראים לכל היהודים שהמוסר האמיתי נמצא בבית ולא בשום תרבות זרה, שמתייפה ובאמת אין בה שום מוסריות.
החן הפנימי מול היופי החיצוני
מוסריות או נימוס
כדי להבין את ההבדל שבין תרבות יוון לתרבות ישראל, יש להדגיש שאנו רואים את המוסר כעיקר, לעומת היוונים שרואים את הנימוס כעיקר. שייראה טוב. זו הסיבה שבגללה כתוב במעשה כנען: "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ". על שֵׁם נאמר וַיִּקַּח, בלשון יחיד, למרות שגם יפת שותף איתו. אחר כך הכול בלשון רבים – וַיָּשִׂימוּ, וַיֵּלְכוּ, וַיְכַסּוּ. אמרו חז"ל כי שֵׁם לקח את השמלה לכסות. כי הוא הבין שמעשה כנען הוא לא מוסרי. זה מה שמניע אותו. אחר כך בא יפת לעזור לו, כי זה לא יפה להשאיר את שם לבד במעשה זה.
חן או יופי
הרב יצחק סבתו שליט"א, ראש הישיבה במצפה יריחו, מראה במאמר שכתב את ההבדל בין השם חנוכה, שנקרא על שם החן, לבין היופי שנקרא על שם יפת. הרב מפנה אותנו למקורות רבים שבהם כתוב כי את החן צריך למצוא, הוא לא גלוי על פני השטח. כך בפרשת "וישב" כתוב על יוסף שנמצא אצל שר הטבחים. "וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו" (בראשית לט, ג-ד),
כן נאמר על עם ישראל: "מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עם שרידי חרב הלך להרגיעו ישראל" (ירמיהו לא, א). כן משה רבנו, שפונה אל ה' אומר: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שמות לג, יג), וכן ה' עונה לו: "כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי" (שם, יז). כך נאמר על אסתר: "וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ" (אסתר ב, טו), ודרשו חכמים (מגילה יג ע"א): שאסתר לא יפה אובייקטיבית, אך חוט של חן וחסד היה משוך עליה ולכן כל העמים אהבו אותה כמלכה. כן נאמר על אחשורוש: "וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת" (אסתר ב, יז).
לעומת החן הפנימי, יש יופי חיצוני שמושך את רואיו. כך נאמר על יוסף שנמשך לחיצוניות ומסלסל בשערו, באותה שעה מתחלף החן שלו ביופי חיצוני: "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (שם, ו-ז). התוצאה המרה באה מיד. "וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף" (שם, ז) היא נמשכה ליופיו החיצוני ורוצה לגרור אותו למעשה לא מוסרי.
כן מצאנו בספר יחזקאל (טז יג-טו) על עם ישראל שמתייפה חיצונית ונכשל. "וַתַּעְדִּ֞י זָהָ֣ב וָכֶ֗סֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ֙ ששי שֵׁ֤שׁ וָמֶ֙שִׁי֙ וְרִקְמָ֔ה סֹ֧לֶת וּדְבַ֛שׁ וָשֶׁ֖מֶן אכלתי אָכָ֑לְתְּ וַתִּ֙יפִי֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַֽתִּצְלְחִ֖י לִמְלוּכָֽה". היופי הזה מביא מעשים לא מוסריים. "וַתִּבְטְחִ֣י בְיָפְיֵ֔ךְ וַתִּזְנִ֖י עַל־שְׁמֵ֑ךְ". בסוף הפרק מתאר יחזקאל את עם ישראל מתבייש במעשיו ומתכפר לו כשהוא חוזר למוסריות הפנימית. כך גם קורא ליוסף שמבין את טעותו בבית הסוהר וחוזר לשאת חן. "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד, וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר וכו'" (שם, כא).
יופי בשירות החן
הגר"א מסביר כי אפשר להשתמש ביופי החיצוני רק כשיש חן פנימי, על זה נאמר: "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם". ואמרו חכמינו שהיופי של יפת יכול לשכון באהלים של שם. וכך כותב הגר"א בקול אליהו: "'וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה' (בראשית כט, יז). הנה שלמה המלך ע"ה אמר בסוף משלי: 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל' (משלי לא, ל). ובאמת, מצינו גבי האמהות אשר נשתבחו בחן וביופי, וגם ברבקה כתיב: 'וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד' (בראשית כד, טז). וצריך לומר, דהפירוש בפסוק כך הוא: 'שקר החן והבל היופי' - היינו כשהן בלתי יראת ה', והם כנזם באף חזיר. אבל 'אשה יראת השם היא תתהלל' - רוצה לומר דגם החן והיופי תתהלל. ועל דרך זה יש לפרש גם כן הפסוק: 'אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ וגו' כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי' (ירמיהו ט, כב-כג)". שהחכמה והגבורה והעושר טובים כשהם באים עם ידיעת ה'.
חנוכה – חג החן
חנוכה נקרא בשמו על שם החן הפנימי שיכול לנצח את היופי החיצוני. יופי שאין מאחוריו שום מחויבות מוסרית. צריך ללמוד ממתתיהו את ההסתכלות הפנימית שמלמדת כי קל לנצח חיצוניות. אל תיבהל מהיער הגדול אם יש לך אש ביד (רש"י על בראשית פרק לז פסוק א). ולא עוד אלא שאתה יכול להשתמש בכל עצי היער לצרכיך. זה עניינו של בית המקדש שנקרא "נויו של עולם" (זבחים נד ע"ב). ואליו ינהרו כל הגויים ללמוד מוסר אמת וצדק. אמן ואמן.
