הגמרא אומרת כי בסעודה מפסקת לפני צום תשעה באב לא אוכלים בשר ולא שותים יין, אבל "ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו" (תענית כט ע"ב). ומסביר רש"י שהמילה "בשעתו" רומזת לכך ששלמה נטרד ממלכותו. "לפיכך הוצרך לומר 'בשעתו' - בשעת מלכו ותקפו". כי אח"כ באה נפילה (מלכים א, יא ו).
בשעת מלכו ותקפו של שלמה הוא בנה את בית המקדש, ובזכותו הוא זכה לגדולה: "וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה" (מלכים א, י כג). הוא זכה גם לכבוד מכל מלכי תבל: "וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ", ומלך בכיפה: "כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָדָיו מִסָּבִיב" (מלכים א, ה ד).
אחרי שנשותיו היטו את לבבו, עבדו עבודה זרה ולא מחה בהן, באה החולשה ואיתה בא הפחד: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל: כֻּלָם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת" (שיר השירים ג ז. גיטין סח).
חכמינו מספרים, כי הקלקול התחיל בחנוכת בית המקדש. "באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש נשא בתיה בת פרעה והיה שם צהלת שמחת בית המקדש וצהלת בת פרעה, ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש" (מדרש רבה במדבר י ד). אפשר שחכמינו הגיעו למסקנה הזאת מכך שבהמלכת שלמה המלך כתוב: "וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם" (מלכים א א מ. דברי הימים א כט כב). אבל בחנוכת בית המקדש לא נמצאו המילים "שִׂמְחָה גְדוֹלָה" ולא נבקעה הארץ לקולם.
עוד מספרים חכמינו בגמרא על שערי המקדש שהרגישו בחסרון השמחה הגדולה ותבעו את עלבונם. "כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בִּקֵשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים, דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׁרִים וְאַרְבָּע רְנָנוֹת, וְלֹא נַעֲנָה. פָּתַח וְאָמַר, 'שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא מֶלֶך הַכָּבוֹד'. רָהַטוּ בַתְרֵיהּ לְמֵבְלְעֶיהּ. אָמְרוּ, 'מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?'". שחשבו השערים ששלמה מבקש שהם יפתחו את השערים לכבודו (רש"י שם). "אָמַר לְהוּ, 'ה' עִזוּז וְגִבּוֹר'. חָזַר וְאָמַר, 'שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? ה' צְבָאוֹת, הוּא מלך הכבוד סֶלָה'. וְלֹא נַעֲנָה. כֵּיוָן שֶׁאָמַר, (דה"ב ו) 'ה' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ', מִיָד נַעֲנָה" (שבת ל ע"א).
חכמינו מספרים כי לא רק השערים הרגישו שמשהו לא בסדר, גם מלאכי מרום הרגישו בכך. "בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פָּרְעֹה, יָרַד גַּבְרִיאֵל וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם וְעָלָה בָּה שִׂרְטוֹן, וְעָלָיו נִבְנָה כְּרָךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי" (שבת נו). אין ספק שגם שלמה החכם באדם הבין שמשהו לא בסדר, והרגיש שהבית הראשון הוא לא בית עולמים: "ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו (את ארון הברית) במקום שבנה שלמה" (רמב"ם בית הבחירה פרק ד א).
על כן כותב שלמה את "שיר השירים", שהוא משל לבני זוג שאהבו והתגרשו, ועתה הם מתגעגעים זה לזו ולא מצליחים להיפגש. והשיר הזה הוא משל לישראל והקב"ה, שלא מצליחים להיפגש כל זמן הגלות ושרים זה לזו. וכן פירש רש"י על "שיר השירים": "זה השיר אומרת בפיה בגלותה ובאלמנותה" (רש"י שיר השירים א ב).
לכאורה היה ראוי ששיר על הגלות ייכתב על ידי ירמיהו הנביא בעת החורבן ולא על ידי שלמה בעת הבניין. אלא כיוון ששלמה ידע שהפירוד בין כנסת ישראל לאלוקים עתיד להגיע, הוא כתב את "שיר השירים" כגעגועים וכמיהה לגאולה שלמה. "ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה ומחלים פניו לקיים דברו וזהו ישקני מנשיקות פיהו" (רש"י שם).
זו הסיבה שבגללה אנחנו משווים את הסעודה של שבת שקודם תשעה באב לסעודת שלמה המלך בשעתו. שזו סעודה שסועדיה יודעים כי אחריה עתיד לבוא הצער, וזו ההרגשה הפנימית שיש לכל מי שסועד בשבת זו.
הרמ"א (סי' תקנא סע' א) כתב על בגדי שבת בשבת חזון: "אפילו בשבת של חזון אין מחליפין ללבוש בגדי שבת, כי אם הכתונת לבד... אבל פורשין פרוכת של שבת, אם לא שאירע ט' באב בשבת ונדחה, שאז אין פורשין פרוכת של שבת. ומי שיש לו נשואין בשבת נחמו, מותר ללבוש בגדי שבת בשבת של חזון" (מהרי"ל). וכתב המשנב"ר (ס"ק ו') שכיון שטעמו של הרמ"א להתיר כותנות הוא הזיעה - הוא הדין גם לגרבים וכד' שמותר אפילו בשבת שחל בו ט' באב. ולפי זה גם טלית לא ילבש את המיוחדת לשבת אלא את הטלית שמיועדת לימי החול" (משנ"ב ס"ק ה).
מרן ז"ל בבית יוסף (סוף סימן תקנ"ב) כתב דלא נהגו כמנהג שהביא הרמ"א ומותר ללבוש בגדי שבת. כן כתב גם הרדב"ז בתשובותיו (חלק ב' סימן תרצ"ג) וערער על המנהג שהביא הרמ"א וכתב כי "כל גלילות ישראל לא נהגו מנהג זה ויפה עשו שהוא נגד הדין". וכן נהגו בכל קהילות הספרדים שלא לשנות שבת זה משאר שבתות.
גם הגר"א כותב על דברי הרמ"א "זהו חומרא בעלמא, אף אם היה אסור בכיבוס מראש חודש, הא התירו לכבס משום כבוד השבת", ובמיוחד שאמרו שצריך להעלות על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו, הרי שצריך בשבת זו לא לנהוג אבלות כלל. ומפורש במעשה רב (קנא) ומובא במשנה ברורה שבווילנה נהגו ע"פ הגר"א ללבוש בגדי שבת בשבת חזון. וכ"כ היעב"ץ בשם אביו הגאון החכם צבי שצריך ללבוש בגדי שבת אפילו בשבת שחל בו ט' באב, וכן אומרים על רבינו זלמן מלאדי בעל התניא (דברי נחמיה יו"ד שלג. ערוך השולחן ס"ק יא).
כתב הרמ"א (תקנג ס"ע א) על ערב תשעה באב שחל בחול: "ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך, כי אם בדברים המותרים בתשעה באב". והוא אומר שהלכה זו נכונה גם בשבת ערב תשעה באב "ולכן אם חל בשבת אין אומרים פרקי אבות, וכן לא יטייל ערב תשעה באב".
לעומתו כתב הגר"א (ס"ק ט), שאיסור לימוד תורה בשבת הוא חומרה בעלמא, ואין לאסור לימוד תורה בשבת בכל שעה שהיא. וכן פסק הבא"ח (סע' י"ח) וכן הברכ"י (ס"ק ג), הלבוש, הט"ז, והמשנה ברורה שם. ויש לסמוך על המקילין בגלל חשיבות לימוד תורה.
כתוב בשולחן ערוך (תקנג ס"ע ב): "תשעה באב, לילו כיומו לכל דבר; ואין אוכלים אלא מבעוד יום, ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים". ולכן משעת השקיעה אסור לרחוץ ולאכול דבר, בין בחול ובין במוצאי שבת, ולא מחכים לאיסור רק בצאת הכוכבים.
אמנם לעניין לבישת מנעלים – לא נועלים מנעלי תשעה באב בשקיעה, שלא לפגוע בקדושת השבת, ונועלים אותם רק בצאת הכוכבים או באמירת "ברכו" של ערבית (הקודם מביניהם), אם הוא אחרי השקיעה, שהרי "ברכו" הוא תחילת תפילת ערבית.
ובכל מקרה אין שום היתר להביא את הנעליים ביד בשבת. ויש שאוסרים לקחת את ספר הקינות, בגלל שזו הכנה משבת לחול, שהרי צריך אותו רק במוצאי שבת. ויש מתירים להביאו עמו אם מעיין בו בשבת, שהוא צורך שבת.
בימינו נוהגים לאכול בבתים סעודה שלישית עד השקיעה, כיוון שמותר לאכול עד הרגע האחרון ואין חיוב להוסיף כמו תוספת שבת או יוה"כ. ולא עוד, אלא שאם מותר לאכול עד בין השמשות, אסור לאדם להחמיר על עצמו כיוון שהוא גורם אבלות בשבת.
אחר האוכל יברכו ברכת המזון וילמדו בבית עד צאת הכוכבים דברים שמותרים בתשעה באב. בצאת הכוכבים יאמרו הבעל והאישה והילדים: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", יחלצו נעליהם, יחליפו בגדיהם לבגד חול שכבר נלבש פעם, ויבואו להתפלל בבית הכנסת (ועיין מג"א תקנג אות ג).
הרמב"ן סובר שלא עושים הבדלה על הכוס כלל במוצאי שבת או קודם לכן. די בכך שהוא מבדיל בתפילה ב"אתה חוננתנו", ואחר כך יברך "בורא מאורי האש" כדי שלא ייהנה מהאור בלי ברכה. ואין אומרים ברכת הבדלה ביום ראשון, שכיוון שנדחה - נדחה. ורבים נהגו כך (וכן סובר הרדב"ז בסימן תרמב. ומובא בנהר מצרים. ועיין לשד"ח "בין המצרים" סימן ב' אות ו').
לדעת התוס' (פסחים קז ע"א), יש להשלים את ההבדלה על היין במוצאי התענית ביום א' בלילה. וכן כתב הבה"ג והרא"ש. וכן פסק השו"ע (בסי' תקנ"ו) "ליל ט' באב שחל באחד בשבת, כשרואה הנר אומר: בורא מאורי האש; ואין מברך על הבשמים. ובליל מוצאי ט' באב מבדיל על הכוס ואינו מברך, לא על הנר ולא על הבשמים". ובספר כה"ח (תקנו ה') הביא דברי הרמב"ן והרדב"ז בתשובה, ופסק שלא להבדיל ביום א' בערב מדין ספק ברכות להקל (עיין שו"ע רצט ו').
אנו נוהגים במוצאי שבת להתפלל בבית הכנסת, ואחרי תפילת י"ח אומרים קדיש תתקבל. אחר כך מברכים "בורא מאורי האש" בלבד, ומתחילים איכה וקינות. בצאת הצום מבדילים על הכוס ומברכים "בורא פרי הגפן" ו"המבדיל" בלבד (ולא חוששים לספק ברכות להקל, בגלל דעת הרמב"ן, כי כן נהגו. ובמקום מנהג – אין ספק ברכות להקל).
הברכ"י משם הכנה"ג כותב שחולה או מניקה או מעוברת שצריכים לאכול בתשעה באב - צריכים להבדיל קודם האכילה. מבדילים עם יין בלילה ומברכים "הגפן" "מאורי האש" ו"המבדיל". והחיד"א כותב בברכ"י שלא יבדילו בלילה, כיוון שאינם צריכים לאכול מבלילה, שהרי אכלו בשבת. ואם אינו צריך ליין, למה יבדיל וישתהו? על כן לא יעשה הבדלה בלילה בצאת השבת אלא ביום ראשון כשיצטרך לאכול.
ובהבדלה שעושים ביום ראשון - לא יברכו על בשמים, שזהו תענוג, אלא רק על "בורא פרי הגפן" וברכת הבדלה. ואת הברכה על האש יברכו רק בלילה כמו כולם. ואם צריך לאכול בלילה משהו חוץ ממים - יבדיל בלילה.
על פי ההלכה אסור לשתות יין בתשעת הימים, ובוודאי בט' באב, כאמור בשו"ע (סי' תקנב סע' ב) "יין מגתו דהיינו שאין לו יותר משלשה ימים, נהגו לאסור". ולכן מי שיודע כי יהיה צריך לאכול בתשעה באב - שיקנה ענבים ויסחט אותם ויעשה בהם הבדלה בט' באב, שהרי מבדילים על היוצא מן הענבים.
ענבים אלו שסוחטים בעצמינו הם עדיפים ממיץ ענבים שעברו עליו יותר משלושה ימים והוא כבר קצת בגדר יין. ואם אין לו מיץ מענבים שנסחטו - יקנה מיץ ענבים ויבדיל עליו. ואם אין לו - יבדיל על יין. ואם אין לו - יבדיל על בירה שהוא "חמר מדינה". וכן תעשינה הנשים שצריכות לאכול. וגם נשים שנהגו בכל השנה לא לעשות הבדלה - במקרה זה מותר להן.
בשו"ע (תרי"ח) כתוב שחולה שמותר לו לאכול ביום כיפורים אומר מעין המאורע בברכת המזון. זאת אומרת שחולה האוכל ביום כיפור אומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון. יש ששאלו למה בהלכות ט' באב מרן השו"ע לא התייחס למי שחייב לאכול? רק הרמ"א כתב בתקנז: "מי שאכל בט' באב יאמר נחם בברכת המזון".
יש שהסיקו מכאן שלדעת השו"ע לא אומרים "נחם" בברכת המזון, וחששו להפסקה בברכת במזון (כה"ח תקנ"ז יא). אך הבן איש חי כתב (דברים כז): "חולה האוכל בט' באב אם היתה אכילתו מזמן מנחה גדולה - יאמר 'נחם' במקום 'רצה והחליצנו'. ואחר כך חותם את הברכה בנוסח: 'ותבנה ירושלם עיר הקודש במהרה בימינו. ברוך אתה ה' מנחם ציון בבנין ירושלם'". לפי זה נראה שדעת הבן איש חי היא ש"נחם" אינו הפסק בברכה, כיוון שכל הברכה השלישית נתקנה על ירושלים ובניין בית המקדש.
אחר הקינות אומרים "ואתה קדוש" (שולחן ערוך תקנט ס"ע ב). ואם חל במוצאי שבת אין אומרים "ויהי נועם". והטעם שלא אומרים "ויהי נעם" במוצאי שבת של תשעה באב, כי הפסוק הזה נאמר על השראת השכינה שהייתה במשכן, ואנחנו הרי אבלים על סילוק השכינה מאתנו (בית יוסף תקנט בשם הסמ"ק).
וכתב כף החיים (תקנ"ט ס"ק ד) בשם הרמ"ק בספר גירושין כי הטעם לאמירת "ואתה קדוש" כי "לפי שאנו מראין אבילות ועצבות היה אפשר שיתעוררו הקליפות והוא מקום סכנה וניתן רשות למזיקין, לכן אנו מבטלין אותם על ידי אמירת סדר קדושה" (רמ"ק סימן פ"ט, ברכי יוסף אות א'). ועוד שהוא רמז לגאולה כדי שלא יתייאשו העם, ובפרט לרמוז לידת המשיח וכיוצא (המני"ח). דכתיב ביה: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד". ועוד כתיב ביה מחילת עוונות לישראל: "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ. וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ". ושמירת הברית והשבועה: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם. אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם". ותפילה לישועה שלמה: "ה' הוֹשִׁיעָה. הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ". ויהי רצון שיתקיים במהרה בימינו, אמן.
בשולחן ערוך (תקנד א) כתוב: "ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא בהלכות ובאגדות, משום שנאמר 'פקודי ה' ישרים משמחי לב' (תהילים יט, ט) ותינוקות של בית רבן בטלים בו אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה; ואם יש ביניהם פסוקי נחמה, צריך לדלגם". ובסעיף ב - "ומותר ללמוד מדרש איכה ופרק אלו מגלחין, וכן ללמוד פירוש איכה ופירוש איוב". ובסעיף ג - "יש מי שאוסר ללמוד ע"י הרהור".
בסעיף ד פסק השו"ע: "ומותר לקרות כל סדר היום, ופרשת הקרבנות, ומשנת איזהו מקומן, ומדרש רבי ישמעאל". ומקורו בדברי הריטב"א (תענית ל ע"א ד"ה ת"ר) וז"ל: "ומה שאסרו לקרוא בתורה במשנה ובש"ס היינו, בבא לקרוא דרך מקרא משנה וש"ס ואין סדר היום בכלל שהרי קורין בתורה ומפטירין בנביא וקורין ק"ש ומעתה אין להמנע מלקרוא פרשת את קרבני לחמי ואיזה מקומן וקורא כדרכו ואינו חושש".
הטור (סי' תקנ"ד) הביא בשם הרמב"ן שכל מה שאסור הוא דווקא דרך לימוד, דהיינו דרך מקרא ומשנה וש"ס אסרו, וע"ז קאמר בגמ' (תענית ל ע"א) וקורא בקינות באיוב ובדברים רעים שבירמי', היינו אפי' דרך לימוד, אבל שלא בדרך לימוד אלא דרך תפלה ובקשה גם שאר מקרא ומשנה שפיר דמי. והביא המגן אברהם (תקנד ס"ק ו) את מנהג פוזנא לא לומר תהילים ושיר הייחוד בתשעה באב. ואת דברי הלבוש שאומר כי במדינתם נהגו לאומרם במנחה. "אף על גב דאסור בתלמוד תורה כל היום צריך לומר דסבירא ליה כיון שאומרם דרך בקשה שרי לאומרו במנחה, ומהאי טעמא מקילין בתפילין במנחה".
אמנם המשנה ברורה (תקנ"ד ס"ק ז) וכה"ח (תקנ"ד ס"ק כ) החזיקו במנהג פוזנא שלא אומרים תהלים ושיר הייחוד. ומי שיש לו קביעות לומר תהילים כל יום, יאמר למחרת תשעה באב את של אותו יום ושל יום האתמול (אשל אברהם אות ו').
וכתב כה"ח: "פשיטא דללמוד סדר המעמדות אף אם הוא לומד יום יום אסור, ודלא כטועים לקרות מעמדות גם ביום תשעה באב" (ברכי יוסף אות ב', שערי תשובה אות ד'). "והוא הדין למי שקורא ח"י פרקי משנה בכל יום או קרבנות דפרשת צו ושאר קביעות שאדם קובע לעצמו וקורא בכל יום דאסור" (שלחן גבוה אות ז'). "וכן לקרוא הפסוקים של חק לישראל ממילא ודאי דאסור (זכור לאברהם אות ט' על זה הסעיף, מועד לכל חי סימן יו"ד אות ץ'). "ופרשת קדש ופרשת כי יביאך יש נוהגים לאומרם בתשעה באב ויש שאין אומרים אותם, וכל אחד יעשה כמנהגו בזה" (בן איש חי פרשת דברים אות כ"ה. ועיין לעיל סימן כ"ה אות ל').
ובמשנה ברורה (תקנד ס"ק ג) הוסיף כי אפשר לומר גם את אגדת החורבן שבפרק הניזקין ושבפרק חלק וכן מותר לקרות בחורבן הנזכר ביוסיפון. ולפי זה יש מתירים לקרוא סיפורים מגירוש ספרד או מכלל הגלות. ויש מתירים ללמוד על החורבן הגדול שהיה בשואה או אפילו ללכת ליד ושם שאינו בגדר טיול האסור, וכן כל הדברים שמראים לנו את נוראות החורבן בבית ראשון ובבית שני או בהמשך הגלות.
יש שואלים האם מותר ללמוד בספרי מוסר העוסקים בתיקון הגאווה והכעס, או שמותר רק בדברים בעוסקים בחורבן ובעוונות שהביאו אותו. שהרי אסור ללמוד תורה שמדריכה אותנו בדרך ישרה, כיוון שהדור של חורבן בית שני עסק בתורה שלא בדרך הנכונה. "הכהנים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה לא ידעוני". והסביר רש"י שאלה הסנהדרין. ואם הם עסקו בתורה בלי אמונה ודעת ה', מה יגידו אזובי הקיר? אם כן, מה יועיל לימוד תורה אם לא נלמד לדעת את ה' דרך לימוד התורה? (וע"ע רוח חיים שפ להרה"ג רבי חיים פלאג'י זצוק"ל ובשו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רמ ד"ה ונראה לומר).
ליקטנו כמה דברים מהתנ"ך, מהגמרא ומהמדרש שאפשר ורצוי ללמוד בהם ביום תשעה בהם.
פרשת התוכחה, פרשת בחוקותי (ויקרא כו יד-מו); פרשת המרגלים בספר במדבר (במדבר מפרק י"ג א עד פרק י"ד מה); פרשת המרגלים בספר דברים (דברים א א-מו); אזהרת הגלות (דברים ד כה-לא); פרשת התוכחה בספר דברים (דברים כח טו-סט); תיאור הגלות בפרשת ניצבים (דברים כט ט-כח); אזהרה לבחור בטוב ולא ברע (דברים ל טו-כ); אזהרה מהסתר פנים (דברים לא טז-כב); פרשת האזינו (דברים לב א-מב); גלות עשרת השבטים (מלכים ב, יז א-מא); חטאות מנשה שגרמו לחורבן (מלכים ב, כא א-יז); גלות המלך יהויכין (מלכים ב, כד ח-כ); חורבן הבית הראשון (מלכים ב, כה א-כו); חזון ישעיהו (ישעיהו א א-לא); שירת כרם הביאושים (ישעיהו פרק ה); הנבואה על חורבן ירושלים (ישעיהו כב א-יט); הסיבות לחורבן (ישעיהו פרק כח).
גיטין נה ע"ב, אקמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, עד נח ע"א, לקח מן הסקריקון; סנהדרין צו ע"א בסוף העמוד "ועבד אדוניו" עד צו ע"ב, תנו רבנן נעמן; ירושלמי מסכת תענית פ"ד ה"ה.
מדרש איכה רבה.
ויהי רצון שיקוים בנו "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל ע"ב). אמן ואמן.
