בפרשת אמור אנו קוראים על חילול השם וקידוש השם, "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". קידוש השם וחילול השם הם מושגים מאוד כלליים, ואפשר לומר שבכל דבר שאנו עושים אנו צריכים לקדש את שם ה' ולא לחלל אותו. אולם באופן מיוחד, המצוה של קידוש השם אומרת שבמקרים מסוימים עלינו להיות מוכנים למסירות נפש.
אמנם החיים הם ערך נעלה עד מאד, הקב"ה רוצה שנחיה כאן בעולם הזה, ולכן בדרך כלל פיקוח-נפש דוחה את התורה כולה, כמו שנאמר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" – "ולא שימות בהם!"[1]. אבל במקרים מיוחדים יש משהו שגובר על עצם החיים, כמו שמלמדת הפרשה שלנו: "וְנִקְדַּשְׁתִּי – מסור עצמך וקדש שמי" (רש"י)[2].
כידוע, ההלכה[3] מבחינה בין כל מצוות התורה לבין מצוות מיוחדות שעליהן צריך למסור את הנפש. למשל, אם יהודי נמצא במצב ששמירת שבת מסכנת את חייו, או שעליו לאכול חזיר כדי לא לגווע ברעב – ההלכה אומרת באופן ברור: חלל שבת! אכול חזיר! ובלבד שלא תמות. אבל בשלש עבירות – עבודה-זרה, גילוי-עריות ושפיכות דמים – צריך למסור את הנפש ולא לעבור עליהן, כמו שאברהם אבינו הושלך לכבשן האש מפני שלא הסכים להודות בעבודה זרה.
ליתר דיוק, לפעמים צריך למסור את הנפש על כל המצוות. זאת כאשר אותה מצוה הופכת לעיקרון המייצג את כל התורה והאמונה. דוגמא לדבר: אם גוי מצוה על יהודי לחלל שבת, לא לצורך מסוים של הגוי אלא רק "להעביר על דת" – כדי שיוכל לומר בלעג "הנה אתה מחלל שבת" – אזי אותו יהודי צריך למסור את הנפש על כך (זאת כשהמעשה הוא בפרהסיא, בפני עשרה יהודים. ואם זו שעה של גזירת-שמד כללית אז גם בצינעא). כאמור, הלכה זו נכונה בנוגע לכל המצוות, אפילו איסור קל מדברי חכמים, ואינה נובעת מחומרת מעשה האיסור עצמו אלא מכך שהוא הפך כעת לדגל של קידוש השם. לעומת זאת, בשלש העבירות, עבודה-זרה גילוי-עריות ושפיכות-דמים, מדובר על חומרת העבירה עצמה, ללא קשר למשמעות שמייחסים לה כעת.
הטבע היהודי מתעורר
לאחר הרקע ההלכתי (על רגל אחת), נתבונן בלשון המיוחדת שבה כתובה מצות קידוש השם, "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מבחינה דקדוקית, המצוות בתורה מנוסחות כמעט תמיד כציווי על פעולה, כמו "ואהבת לרעך כמוך", "וקשרתם לאות על ידך" וכו'. אבל הצורה וְנִקְדַּשְׁתִּי היא בבניין 'נפעל' (סביל ולא פעיל), שאינו מורה בהכרח על פעולה שאנו עושים אלא כתיאור תוצאה – ה' אומר שהוא יתקדש בתוכנו – ואפשר לכאורה לחשוב שאין זו מצוה עלינו, אלא שאם אנו לא נחלל את השם ("ולא תחללו את שם קדשי") אז ממילא הוא יתקדש בתוכנו. ובכל זאת, ההלכה קובעת באופן ברור שמדובר במצות-עשה ככל המצוות (מלבד מצות לא-תעשה של איסור חילול השם).
לעובדה שדווקא מצוה זו כתובה בלשון נפעל יש משמעות עמוקה. בכל מצוות התורה, אנו פועלים ועושים את המעשה בצורה מודעת ומכוונת, לא כפעולה טבעית הנעשית ממילא. אך במצות קידוש השם יש ממד פנימי יותר, שכאילו אנו עושים אותה באופן טבעי לגמרי. אמנם מבחינת המעשה בפועל אנו מדברים על אדם ש"מוסר את נפשו" מתוך מודעות מלאה ורצון גמור – ואפשר לחשוב שהוא ממש 'מכריח את עצמו' לעשות כך – אך האמת היא שבפנימיות המעשה הזה נובע מהטבע היהודי האמיתי[4].
כך מסביר אדמו"ר הזקן בספר התניא[5] שמסירות-הנפש של היהודי אינה נובעת מכוחות הנפש הגלויים. הדבר בולט במיוחד בתופעה של מסירות-נפש אצל "פושעי ישראל", כאלה הרחוקים לחלוטין מתורה ומצוות, ובכל זאת כאשר רוצים להכריח אותם לכפור בה' ובתורתו הם מוכנים למות על קידוש השם. אצל יהודים כאלה, אין שום הזדהות נפשית גלויה עם התורה והאמונה היהודית, כל מה שנובע מ"טעם ודעת" בשכל, כל כוחות הרגש וכוחות המעשה – הכל מנותק לגמרי מיהדות. אלא שבמקום הכי עמוק של הנשמה, מקום שהם עצמם אינם מודעים לו, יש אצל כל יהודי קשר בל-ינתק לקדוש-ברוך-הוא. גם יהודי שבחייו הרגילים הוא כופר, הרי באמת, בנקודה הפנימית ביותר של הנשמה, הוא עצמו מאמין גדול (בלי שהוא יודע זאת), אלא שהאמונה הזו מתגלה רק תחת איום קיומי שגורם לחשוף את הממד הנסתר של הנשמה, את הטבע האמיתי שלה.
עכשיו מובן מדוע מצוה זו כתובה בתורה בלשון נפעל, 'ונקדשתי': כי מסירות נפש על קידוש השם, יותר מכל המצוות, משקפת את הטבע העצמי שלנו כיהודים. לכן, גם מעשה מודע ואקטיבי של מסירות נפש, בפנימיות הוא כאילו נעשה מאליו וממילא בצורה פאסיבית. כמו שאני נושם, כמו שאני הולך ואוכל בטבעיות גמורה – כך פועלת הנשמה שלי ברגע של מסירות נפש, כלהבת נר הנשאבת למקורה.
בדרך אגב נדגיש שדברנו כאן על הטבע היהודי דווקא, "ונקדשתי בתוך בני ישראל". אכן, ההלכה אומרת[6] שהגויים אמנם מצווים על שבע מצוות בני נח אך אינם מצווים על קידוש השם. למשל, אם יכפו באיומים על גוי "חסיד אומות העולם" (שאנו נוהגים כלפיו בכבוד רב, ויש לו חלק לעולם הבא) להשתחוות לעבודה זרה, והוא ישאל אותנו כיצד לנהוג, נאמר לו שיעבוד עבודה זרה (מן השפה ולחוץ) ולא יהרג! רק מיהודי אפשר לדרוש לוותר על עצם החיים, כי רק בנשמה היהודית יש את ה'רכיב' המיוחד הזה, הקושר אותה בטבעה אל הקב"ה מעל כל החשבונות השכליים.
תורה עם וארץ בשלמות
נחזור כעת לשלש המצוות המיוחדות שעליהן אנו מצווים למסור את הנפש, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. זוהי אחת מה'שלישיות' הרבות בתורה – משלשת האבות ועד לתורה עצמה שהיא "תורה משולשת" (תורה, נביאים וכתובים) שניתנה ל"עם משולש" (כהנים לויים וישראלים), ועוד ועוד. אם נתבונן היטב בשלישיה שלנו, מתבקש לקשר אותה לעוד שלישיה מפורסמת: עם ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל, כאשר לכל אחד מאלו ניתן להצמיד את המושג 'שלמות' – שלמות התורה, שלמות העם ושלמות הארץ (מושגים שהרבי מליובאוויטש הרבה להשתמש בהם).
שלמות פירושה שיש כאן דבר אחד שלם, שאי אפשר לחתוך אותו ולהסתפק בחלקים קטועים ממנו, כי המהות העצמית שלו נמצאת במלואה רק בכל חלקיו ופרטיו. נמחיש בדוגמא פשוטה: אם יש לפני ככר לחם שלימה, בהחלט ניתן לחתוך אותה ולאכול פרוסה ממנה – אין כאן מושג אמיתי של שלמות. אבל אדם נורמלי אינו מוכן לוותר על חלק מגופו, גם לא האצבע הקטנה ברגל, מפני שזוהי פגיעה בשלמות הגוף. כך, ויותר מכך, בנוגע לשלש השלמויות, התורה, העם והארץ (ששלשתן יחד מהוות שלמות אחת כוללת):
אי אפשר להתייחס לתורה כמשהו נחמד שאפשר לקחת חלקים ממנו. כל התורה, כל האותיות שבספר-התורה וכל תרי"ג המצוות – הכל מהווה שלמות גדולה אחת, ויסוד היהדות הוא קבלת עול תורה ומצוות בשלמות. כך ספר-תורה שחסרה בו אות אחת פסול הוא[7], וכן מי שרוצה להתגייר ומקבל עליו את כל התורה "חוץ מדקדוק אחד", אין מקבלים אותו כגר-צדק[8]. אין תורה לחצאין.
וביחס לעם ישראל: חלילה לומר שאני מסתפק במניין יהודים, הקהילה שלי שבה אוכל להיות 'יהודי טוב'. כל היהודים הם כאברים בגוף אחד גדול, מהות מיוחדת הנמצאת בכל יהודי ויהודיה באשר הם, ואי אפשר לוותר על אף אחד, כולם "ערבים זה בזה". גם מתן-תורה לא היה אפשרי ללא השלמות של ששים-ריבוא נשמות ישראל, "כאיש אחד בלב אחד" (כנגד ששים ריבוא אותיות בתורה, כל אחד והאות שלו בתורה).
גם ביחס לארץ ישראל: יש טועים לומר, אני אוהב את הארץ ואני רוצה שהעם היהודי יחיה בה, אבל מדוע צריך את כל הארץ? מי שאומר כך אינו מבין מהי באמת ארץ ישראל, "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ" – אשר כולה ניתנה רק לעם ישראל, ואיננו רשאים לתת לנכרים גם חלק קטן ממנה[9].
נכון שלפעמים איננו יכולים, מסיבות מסוימות, לקיים את כל התורה; לא תמיד אנו יכולים להגיע לכל יהודי; ותקופות ארוכות איננו יכולים לרשת את כל הארץ. אבל עלינו לדעת שבמהות, התורה היא תורה שלמה, "לשמור לעשות את כל דברי התורה"; העם הוא עם שלם, כל אשר "בשם ישראל יכנה"; וארץ ישראל היא ארץ ישראל השלמה, "ארץ חמדה טובה ורחבה".
שלש השלמויות ושלש העבירות החמורות
המושג שלמות נראה ממש "קרוב-משפחה" למושג של מסירות-נפש. כך למשל, עלינו למסור את הנפש על כל יהודי, כי אי אפשר לוותר בכהוא-זה על שלימות העם. אך באופן מפורט יותר, נוכל להצביע על הקבלה יפה בין שלש השלמויות לשלש העבירות החמורות:
שלמות התורה מקבילה לאיסור עבודה זרה: עשרת הדברות בהר סיני פותחים ב"אנכי ה' אלהיך… לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" – ואפשר לראות בכל התורה ומצוותיה פרטים בכלל הגדול הזה, כמו שכותבים המפרשים שכל רמ"ח מצוות-עשה נכללות ב"אנכי ה' אלהיך" וכל שס"ה מצוות לא-תעשה נכללות ב"לא יהיה לך"[10]. לכן, אם מנסים להכריח מישהו לעשות מעשה שמתפרש כעבודה זרה, עליו למסור את הנפש, כי לא מדובר בפרט אחד מהתורה אלא בכל התורה כולה.
שלמות העם מקבילה לאיסור שפיכות דמים. גם זו הקבלה פשוטה, שהרי שפיכות דמים היא פגיעה בנפשו של יהודי אחר. ביטוי חריף במיוחד לשלמות העם יש בהלכה הבאה[11]: אם נמצאת קבוצה של יהודים שגויים באים אליהם ודורשים מהם: 'תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו, ואם לאו נהרוג את כולכם' – אזי "יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל"! לכאורה, החשבון הפשוט אומר שעדיף שיהרג יהודי אחד מאשר שיהרגו כולם – אבל ההלכה אומרת שכל יהודי הוא "עולם מלא" ואי-אפשר שאנו נעשה מעשה של פגיעה בשלמות העם, גם במחיר כזה כבד (ומי ידאג להמשך קיומו של העם? הקב"ה שציוה אותנו לנהוג כך!).
ולבסוף, שלמות הארץ מקבילה לאיסור גילוי עריות, ומדוע? בפרשות הקודמות (אחרי-מות וקדושים) ראינו שהתורה קושרת במפורש בין שמירה על חוקי העריות לבין הזכות לשבת בארץ ישראל, כמו שנאמר לאחר פירוט איסורי עריות: "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם"[12]. נוכל להבין את הקשר המיוחד הזה על-פי הדימוי בתנ"ך של היחס בין עם ישראל לארץ ישראל כיחסי איש-ואשה, "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ"[13]. בפנימיות, מי שעובר על איסורי עריות, כופר בקשר אמיתי, שלם ומחייב, בין איש לאשה, ובאותה מדה הוא אינו מבין שהיחס בין עם ישראל לארץ ישראל הוא יחס של שלמות, שלמות העם בשלמות הארץ. כמו שקדושת חיי הנישואין אינה מאפשרת, חלילה, ששני אנשים יהיו 'שותפים' באשה אחת – כך אי אפשר שארץ ישראל תהיה מחולקת, בנוסח "שתי מדינות לשני עמים" – אלא ארץ אחת לעם אחד, שלמות העם בשלמות הארץ עם שלמות התורה.
מוקדש לזכר ידידנו הרב הגאון רבי יעקב יוסף זכר צדיק לברכה, ששלש השלמויות היו נר לרגליו
[1] יומא פה, ב.
[2] פסוק זה נאמר בפרשת אחרי-מות. יש כאן סדר של שלש הפרשות – אחרי-מות קדושים אמור: פרשת אחרי-מות (ששמה עוסק במיתה) מלמדת על "וחי בהם", פרשת "קדושים תהיו" עוסקת בקדושה בכלל, ופרשת אמור מלמדת שעלינו לקדש את השם עד כדי מיתה (כאשר בפרשת אמור יש את הריכוז הגדול ביותר בתורה של שרש קדש).
[3] הלכות יסודי התורה פרק ה.
[4] ראה עוד בספר הטבע היהודי עמוד לב.
[5] פרק יח.
[6] הלכות מלכים י, ב.
[7] הלכות תפילין ומזוזה וס"ת א, ב.
[8] הלכות איסורי ביאה יד, ח.
[9] הלכות עבודה זרה י, ג-ו. ועוד, ארץ ישראל התחלקה לכל ישראל, לכל יהודי חלק ונחלה מיוחד לו בארץ, וכל עוד חסר לנו חלק מהארץ כאילו אנו אומרים לאותו יהודי שחלק זה שייך לו להשאר בגלות!
[10] תניא פרק כ.
[11] הלכות יסודי התורה ה, ה.
[12] ויקרא יח, כז-כח.
[13] ישעיה סב, ה.
