דור אחרון לגלות ודור ראשון לגאולה

פרשת "ניצבים" מתארת במילים ספורות את התהליך המביא לגלות ואת תהליך הגאולה. זכות מיוחדת יש לדורות הללו, שעליהם אמר הרבי מחב"ד זצוק"ל שהם "דור האחרון לגלות ודור ראשון לגאולה". לשמחתנו אנו זוכים לראות את הפסוקים של הפרשה הזאת מתקיימים מול עינינו, וזה ממש מדהים.

הפרשה מתחילה בברית האבות שמשה חוזר וכורת עם בני ישראל לפני פטירתו. בפרשה זו מזהיר משה כי מי שלא יקבל עליו את הברית ויחטא –"לא יאבה ה' סלוח לו". לעומתו מי שיקבל עליו את הברית והשבועה ויחטא – יאבה ה' סלוח לו, כי "מדתו היא למחול ולסלוח לעונות עמו ישראל כשמחלין פניו כידוע" (אור החיים הקדוש כט יט).

להבין את ההבדל בין אלו לאלו, נסתכל על ארבע חמישיות היהודים שנשארו במצרים – מהם לא נותר איש. ה' לא סלח להם. הם לא יצאו ממצרים לארץ ישראל, כפי שהבטיח ה' לאברהם בברית בין הבתרים, אלא בחרו להיות חלק מהעם המצרי. להם אין שום טיפה של מחילה. לעומתם קיים הדור שיצא ממצרים ובחר להצטרף אל משה בדרך לארץ ישראל, בהתאם לברית האבות. אע"פ שהדור הזה הכעיס את ה' פעמים רבות, באו הם או בניהם אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו.

אחרי תהליך הגלות מתארת התורה את תהליך הגאולה בתמציתיות גדולה בעשרה פסוקים: (א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה: (ב) וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (ג) וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה: (ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: (ה) וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: (ו) וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: (ז) וְנָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: (ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: (ט) וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: (י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ (דברים ל).

הרמב"ם (הלכות מלכים יא) כותב שפסוקים אלו הם תמצית כל נבואות הגאולה שאמרו הנביאים: קיבוץ הגלויות (ג-ה); כיבוש הארץ (ה); ברכת הארץ (ה); העונשים לאויבינו (ז). במקביל, בפסוקים א-ב', ו', ח', י', משלב ה' את ארבעת שלבי התשובה בין שלבי הגאולה השונים, ואנו רוצים להבין מה כולל כל שלב ושלב של התשובה.

מי שמתבונן רואה כי בשלב השלישי (פסוק ח') והרביעי (פסוק י') התורה מספרת כי נשוב אל ה' גם בעשיית המצוות. ואולם מהי התשובה שמוזכרת בשלב הראשון (פסוקים א'-ב') והשני (פסוק ו') שלא מוזכרת בה שמירת מצוות אבל היא בכל הלב והנפש?

בשלב הראשון הם חוזרים לברית ה' למרות שהם לא מקיימים את כל המצוות. כך אומר להם משה כי בשלב הראשון: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם". באותו היום הם מצטווים להיות חלק מעם ישראל ("שפת אמת" ניצבים תרלה), להיות חלק מברית האבות ולא ככל העמים. כל זה מתבטא בברית מילה או בעלייה לארץ, שהיא הפך ההיטמעות בין העמים ("אורות התשובה" - פרק יז' ב'. "אם הבנים שמחה" – דף קט' בשם "אהבת יונתן" הפטרת בלק - דף נט).

אחרי העלייה לארץ באים המים הטהורים שה' מזה עלינו (יחזקאל לו, כה-כו). טהרה שמביאה את השלב השני של התשובה (ו), שגם בו אין עדיין שמירת מצוות אבל יש בו מילת הלב ואהבת ה' גדולה. ממנה זוכים להתקדם לשלבים השלישי והרביעי, שבהם יש שמירת המצוות והחוקים. מי שמתבונן בתהליך התשובה של דורנו – רואה את דברי משה מתקיימים עין בעין באותם השלבים ממש.

ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר, בְּהַר הַקֹּדֶשׁ תִּתְקַע

על-פי ההלכה, מי שאין לו מחזור של ראש השנה וזוכר רק חלק מפסוקי מלכויות או זיכרונות או שופרות – לא יכול לומר אחד בלי השני. או לומר את כל שלושתם או בכלל לא (רה"ש לד: שו"ע תקצ"ג א'). על מנת שנבין למה הפסוקים הללו תלויים אלה באלה, חשוב לציין כי הזיכרונות של ראש השנה הם התעוררות אהבת ה' לישראל.

כך אנו אומרים במוסף לראש השנה: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". וכן: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'" (ירמיהו לא). לכן אנו גם מפטירים בראש השנה: "וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד".

הגמרא מסבירה למה הפסוקים קשורים זה בזה. "מאי טעמא? אמר רבה: אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות - כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה. ובמה? בשופר". על-ידי תקיעת השופר ה' "זוֹכֵר הַבְּרִית" ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה. על-ידי תקיעת השופר אנו ממליכים את ה' עלינו ועל כל העולם. על-ידי השופר ה' מתעורר לאהבת ישראל. על-ידי השופר הגדול יוצאים לחרות משעבוד המלכויות ומתקבצים לארץ ישראל.

הזיכרונות קשורים למלכויות ולשופרות, כיוון שמלכות ה' בעולם מתגלה רק כשה' זוכר את ברית האבות. רק כאשר הוא תוקע בשופר גדול לחרותם ונושא נס לקבצם מכל קצות השמים לארץ ישראל. על כן נאמר בספר יואל (ב א) כי תקיעת השופר הגדול שנשמע מסוף העולם ועד סופו נשמעת מהר הקודש בירושלים כשעם ישראל יתקבץ לתוכו. "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי בָא יוֹם ה' כִּי קָרוֹב". ה' תוקע בשופר הגדול מהר הקודש בירושלים. כך אנו גם אומרים בפיוט: "ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר. בְּהַר הַקֹּדֶשׁ תִּתְקַע. נְוֵה צִיּוֹן תִּרְקַע. וְהַר שֵֹעִיר יִבָּקַע. וְתִנָּתֵק וְתָמוּשׁ הַיָּתֵד הַתְּקוּעָה".

מרן הרב אליהו זצוק"ל הביא בספרו את דעת רש"י, שמסביר את דברי הגמרא ש"תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים מעכבות", כך שאם אדם לא שומע תקיעות - הוא לא יכול לומר מלכויות, זיכרונות ושופרות (רש"י רה"ש לד: ד"ה "תקיעות"). התוס' (לג ע"ב) הקשה עליו מהגמרא בהמשך העמוד שאומרת כי מי שאין לו מקום בראש השנה שיש בו גם תקיעות וגם ברכות, ילך למקום שיש בו תקיעות ולא ילך למקום שיש בו רק ברכות. משמע שברכות ותקיעות אינן תלויות זה בזה. רק הברכות מעכבות זו את זו כדלעיל, אבל לא מעכבות את התקיעות, וכן התקיעות מעכבות זו את זו, אבל לא את הברכות (כדעת תוס' פסק השו"ע וכל הראשונים).

מרן הרב זצוק"ל היה אומר, כי אעפ"כ אנו מסמיכים את התקיעות למלכויות, זיכרונות ושופרות בלחש ובחזרה של תפילת מוסף. ואע"פ שבעבר היו תוקעים במוסף בכל פעם רק תשר"ת או רק תש"ת או רק תר"ת, בימינו נוהגים כמעט כולם כדעת השל"ה ותוקעים בכל פעם בתפילה תשר"ת תש"ת ותר"ת. כל זה בגלל שאנו רואים את התקיעות שבתפילת מוסף כעיקר תקיעות מדאורייתא.

מאותה סיבה אנחנו גם לא מדברים בין הברכות לתקיעות של מוסף (רמב"ן ורי"ף, דף י' בדפי הריף). כך מסביר ה"טורי זהב" כי לפני תקיעות של מוסף "הוי כמי שלא התחיל עדיין במצוה". כי "עיקר קיום המצוה שהיא על סדר הברכות" של מוסף. ומה שאמרה הגמרא כי התקיעות הנוספות הן לערבב את השטן, אין הכוונה לתקיעות הנוספות של מוסף. אלא שהתקיעות הנוספות שתוקעים לפני מוסף נועדו לערבב אותו "כדי שלא יקטרג בשעת התפלה" (טורי זהב תקצב ס"ק ב).

כוונות תקיעת שופר

בקטע הקודם הזכרנו כמה כוונות בתקיעת שופר שמוזכרות בגמרא. זכורני כי פעם הראה לי מרן הרב אליהו זצוק"ל את עשר הסיבות שכתב הרס"ג על הכוונות שצריך לכוון בתקיעת שופר, ועל פיהן הכנתי רשימה של הכוונות שאפשר לכוון על-פי הפשט בעת שמיעת התקיעות.

המחשבה הראשונה שעוברת בראש בזמן תקיעת שופר היא שתוקעים לפני ה'. "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (תהילים צח ו). התקיעות הללו הן מעין התקיעות שהיו במעמד הר סיני, גם שם נגלה ה' לעיני כל העם על הר סיני ועל כן נשמע בו "קֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד" (שמות יט, טז). לכן היו תוקעים בבית המקדש בחצוצרות ושופר גם יחד – מה שלא עושים במקומות אחרים. כי בית המקדש נקרא בכל מקום "לפני ה' אלוקיכם" (דברים פרק יב. יד. טו. טז. ועוד רבים).

תקיעת שופר היא גם תקיעת השופר של שחרור עם ישראל לחירות משעבוד המלכויות, וגם תקיעה של קיבוץ הגלויות לארץ ישראל. על השופר שמקבץ גלויות אנו לומדים מישעיה (כז, יג) שהתנבא: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם". על השחרור משעבוד המלכויות, שהכרחי לצורך העלייה, אנו מתפללים: "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ. וְשָֹא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ. וְקַבְּצֵנוּ יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ".

צריך לזכור כי תקיעות אלו של שחרור מהשעבוד נשמעו בדורנו. לפני דור או שניים היו יהודים משועבדים באירופה ובארצות ערב, בסוריה ברוסיה ובאירן. ב"ה זכינו להשתחרר מהשעבוד הזה. ב"ה גם זכינו וחצי מעם ישראל כבר עלה לארץ ישראל. המהלכים הללו נעשים בעקבות תקיעות שופר שלא נשמעות ברמקולים, אבל הן נשמעות חזק מאוד בלבבות ומשנות את פני ההיסטוריה של העולם: "וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע. וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע".

שמא ישאל אדם מה הקשר בין תקיעת השופר הקטן שלנו לתקיעת השופר של הקב"ה שמשחרר אותנו ומקבץ גלויותינו. על כך כתוב בזוהר: "וְכַד בְּנֵי נָשָׁא תַּיְיבִין מֵחֲטָאֵיהוֹן בַּעְיָין לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַּתָּא, וְהַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא. כְדֵין אַתְעַר שׁוֹפָרָא אַחֲרָא עִלָּאָה וְאַתְעַר רַחֲמֵי וְאִסְתְּלַק דִּינָא" (זוהר ג' צט:). כלומר, כאשר חוזרים בני ישראל בתשובה הם צריכים לתקוע בשופר מלמטה, וקול השופר עולה למעלה ומעורר את השופר הגדול העליון לעורר רחמים ולסלק את מידת הדין.

בכל פעם שעם ישראל עולה – המקטרגים מנסים להילחם ולהצר את צעדיו. כשיצאו ישראל ממצרים חצה עמלק את המדבר ובא מערד לרפידים להילחם בישראל. כשבנו עזרא ונחמיה את חומות ירושלים ואת הבית השני, באו המקטרגים, ניסו להפריע, וגם הצליחו חלקית לעכב לכמה שנים את בניין הבית. כל הרשעים הללו לא יכולים להצליח במקום שבו אלוקים נשבע וכרת ברית, על כן הם לא הצליחו לעצור את דבר ה' ביד נביאיו.

כך גם בימינו. חלק מהאומות ניסו לעצור את העלייה לארץ ישראל ב"ספר הלבן", הטורקים והאנגלים ניסו לעצור את ההתיישבות באמצעות גזרות על איסור קניית קרקעות, אחר כך נלחמו בנו כל מדינות ערב – ולא עלה בידם. גם היום לוחצים מלכי האומות על היהודים שלא יקנו קרקעות ולא יבנו בתים בירושלים וביישובים, להפר את ברית האבות. ובאמת צריך לדעת שכל הנלחמים בנו - נלחמים במי שאמר והיה העולם. נלחמים בגילוי כבוד ה' בעולם.

התקיעה בחצוצרות נועדה לרכז את עם ישראל למסעות. זה כלי דיבור של המנהיגים עם הציבור להזהירו (במדבר י ט). התקיעות גם נועדו לעורר את העם להתארגן לקראת המלחמה, להחריד את הלבבות להיזהר ולהתכונן ולצאת מהשגרה כי יש פה סכנה. "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ". (עמוס ג ו).

התקיעות נועדו גם לעורר את העם לשפר את המעשים. כך הקב"ה אומר לנביא יחזקאל כי תפקידו של הנביא הוא כמו התצפיתן שרואה סכנה וצריך להזהיר את העם או את מנהיגיו. "אֶרֶץ כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב וְלָקְחוּ עַם הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה: וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם: וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר, וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ - דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה".

אבל אם הנביא לא מזהיר את העם הרי זה כמו התצפיתן שנרדם בשמירה או חלילה ראה את הסכנה ולא הזהיר את המנהיגים והעם כי רצה להראות טוב. "וְהַצֹּפֶה כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ - הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ". ואתה הנביא - "וְאַתָּה בֶן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי".

התקיעות הן גם דרך הדיבור של העם הפונים לקב"ה בעת צרה. כך כתוב בתורה על תרועה בחצוצרות: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם". וכך הדין גם בשופרות שמעוררות זכרון. "זכרון תרועה יהיה לכם". זיכרון על-ידי התרועה.

הרמב"ם (הלכות תעניות פרק א) כותב: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר (במדבר י') 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות' כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו".

הרמב"ם חיבר את הזעקה של הציבור עם התקיעה בחצוצרות. וממשיך ואומר: "ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה') עונותיכם הטו וגו' וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם".

תקיעות השופר הופכות דין לרחמים. אזהרות הצופים על המלחמה, באמצעות השופר, מביאות בסוף ניצחון. אזהרות הנביאים לתיקון הרמה המוסרית והרוחנית, מועילות לתשובה. התפילות של עם ישראל באמצעות התקיעה בחצוצרות ובשופר מעבירות את הסכנה והופכות דין לרחמים. אבל יש דבר נוסף שמעביר את הדין ומביא את הרחמים – מסירות הנפש.

לכן אנו מהדרים לתקוע בשופר של אייל, להזכיר את מסירות הנפש של יצחק על גבי המזבח. כי אין כמו מסירות נפש להפוך דין לרחמים. הגמרא מספרת על הדו-שיח שהיה בין יצחק לקב"ה שבו הקב"ה מחפש סניגוריה על בניו ומוצא אותה אצל יצחק. הקב"ה מתחיל בדין ואומר ליצחק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם - בָּנַי וְלֹא בָנֶיךָ? בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ "נַעֲשֶׂה" לְ"נִשְׁמַע", קָרָאתָ לָהֶם, (שמות דּ) "בְּנִי בְכוֹרִי". עַכְשָׁיו - בָּנַי וְלָא בָנֶיךָ?

וְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם - שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִים דְּלָא עָנַשְׁתָּ עָלַיְיהוּ, פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין. דַּל עֶשְׂרִים וַחֲמִישָּׁה דְּלֵילְוָותָא, פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִים וַחֲמִישָׁה, דַּל תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָּא דְּצַלוּיֵי, וּמֵיכַל, וּדְבֵית הַכִּסֵּא. פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סָרֵי וּפַלְגָּא. אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כּוּלָּם, מוּטָב. וְאִם לָאו - פַּלְגָא עָלַי וּפַלְגָּא עֲלַךְ. וְאִם תֹּאמַר, כּוּלְּהוּ עָלַי, הָא קְרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ.

תרגום: ועוד כמה חטאו? שנותיו של אדם 70, ובבית-דין של מעלה מענישים רק מגיל 20. מה-50 שנשארו יורד חצי של הלילות שבהם לא חוטאים כי ישנים. מ-25 השנים הנותרות יורד חצי של תפילה ואכילה ובית הכיסא, נשארות 12.5. אם אתה, אלוקים, מוכן להיות "נושא עוון" ולשאת את עוונות בני ישראל – מוטב. ואם לא ניקח אותם חצי-חצי. אני אקח על עצמי חצי מהעוונות ואתה אלוקים קח חצי. ואם לא תסכים לקחת חצי – אני לוקח את הכול על עצמי, שהרי הקרבתי את עצמי לפניך.

אם מסירות הנפש של יצחק, שהיה אדם יחיד, יכולה להגן על עם ישראל כולו, כל שכן כל אותם אנשים שנהרגו על קידוש ה'. שנשרפו חיים על מזבחות האינקובציה. כל שכן כל היהודים שהוטבעו כי לא הסכימו לנשק את הצלב. שנשחטו כי לא הסכימו להמיר את דתם. שהוגלו לסיביר בגלל שהפיצו תורה. שנהרגו בגלל לימוד תורה. שנזרקו לתאי גזים בגלל שהניחו תפילין. שנתלו בגלל ברית מילה. כמה יהודים באמריקה חיו חיי רעב בגלל שלא רצו לעבוד בשבתות. כמה יהודים עלו על מזבח המשהד בגלל שלא הסכימו להתאסלם.

במיוחד בדורנו, כאן בארץ ישראל, כל כך הרבה חיילים מסרו את נפשם למען עם ישראל. חלקם כלל לא שבו הביתה, חלקם חזרו פצועים. וגם אלה שב"ה חזרו חיים – מסרו את נפשם למיתה, אלא שחזרו חיים כמו יצחק אבינו עליו השלום שחזר בחיים. תקיעה בשופר של אייל מזכירה את מסירות הנפש של יצחק ביחד עם מסירות הנפש של כל היהודים בכל הדורות ומהפכת את הדין הקשה לרחמים גמורים.

הגמרא (ראש השנה כו ע"א) מסבירה כי שופר הוא סניגור גדול. כל תקיעה בשופר מזכירה אותנו לפני ה' כאילו אנו הכהן הגדול ביום הכיפורים בקודש הקדשים, לפני ולפנים. כהן שמכפר על ישראל ומוחה חטאתם. כך כל תקיעת שופר מעוררת את האהבה הגדולה של ה' לעמו ישראל, אהבת שמתגלית בכרובים, שאחד מסמל את הקב"ה ואחד את כנסת ישראל, ובשעת תקיעת השופר הם מאירים פנים זה לזה. כדכתיב: "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה", כְּדֵין "ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן". לכן לא תוקעים בשופר של פרה שמזכירה את חטא העגל, כי אין קטגור נעשה סניגור.

בפסוקי שופרות, "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ" (ישעיה יח ג). יש גויים שיתרגזו מכך. עליהם נאמר: "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים" (תהילים צט). כנגדם אנו תוקעים מאה קולות שהם כנגד מאה הפעיות של אם סיסרא שבכתה כאשר הבן שלה, הצורר הגדול של עם ישראל, נופל שדוד, ואנו שמחים.

כך נאמר בספר זכריה (ט יד) כי ה' נראה עלינו בזמן הגאולה ועושה דין ברשעים: "וה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ וַא-דֹנָי אלוקים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן". צריך לזכור כי תימן הוא אחד מאלופי עשו – "אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף מִבְצָר" (בראשית לו מב) – וכשה' תוקע בשופר מתחוללות אצלו סערות גדולות.

כך היה ביציאת מצרים וכך גם בימינו. עִם קיבוץ הגלויות קרסה מלכות הרשע של גרמניה הנאצית. אחר כך קרסה מלכות הכפירה של סטאלין (וראה צפניה א), וכך ימשיך ויעלה עם ישראל מעלה מעלה ואויביו ימשיכו וירדו מטה מטה.

לעומתם יש אומות מתוקנות שישמחו בקיבוץ גלויות של עם ישראל, בהפסקת השעבוד שלו. יש אומות שישמחו בגילוי כבוד ה'. בבניין ירושלים ובית המקדש. עליהם נאמר: "ה' מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים" (תהילים צז). להם אנו קוראים שבע פעמים לפני תקיעת שופר לתקוע ולהריע בקול רינה: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹקִים בְּקוֹל רִנָּה" (תהילים מז). להם אנו אומרים להריע בכל יום: "מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לה' כָּל הָאָרֶץ: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהילים ק).

יהי רצון שימשיך הקב"ה ויתקע בשופר גדול בהר הקודש בירושלים, וישובו כל ישראל לביתם ויגלה כבוד מלכות ה' עלינו מהרה לעיני כל חי. אמן ואמן.