מלאכה בשבת על-ידי מי שאינו יהודי
בספר בראשית אנו מוצאים שש פעמים את המילה עִבְרִי. פעם אחת מופיעה המילה בלשון כבוד, כשם תואר לאברהם, כאשר הפליט קורא לו להציל את לוט: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד יג). אבל בכל הפעמים האחרות מדובר בכינוי גנאי. כך במצרים: "כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג). כך דורשים חז"ל במדרש את הפסוק: "וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד" - אע"פ ששר המשקים הזכיר אותו לפני פרעה כפותר חלומות, הוא מבזהו. "אמר רבי שמואל בר נחמן: ארורים הם הרשעים שאין עושים טובה שלימה. 'נער' – שוטה. 'עברי' – שונא. 'עבד' - שכך מוכתב בסקרידין של פרעה שאין עבד מולך ולא לובש כלידים" (בגדי חשיבות. מדרש רבה בראשית פט ז).
בפרשת "שמות" אנו מוצאים את השם "עברי" תשע פעמים (יותר מכל מקום אחר בתורה). "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן" וכו'. ההדגשה של עִבְרִיּוֹת באה כנראה להסביר את התיעוב והזלזול שלו מהעִבְרִיּם והעִבְרִיּוֹת.
כינוי הגנאי הזה מופיע גם בהקשר של עבד ואמה עבריים. מי שמתבונן יראה כי בכל התורה כולה לא נמצא הביטוי עברי או עברייה, מלבד בספר בראשית ובתחילת ספר שמות. וכן בענייני עבדים: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא). "כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ" (דברים טו). ובספר ירמיה (לד) בפרשת שחרור העבדים.
בספר שמואל מופיע הכינוי הזה 8 פעמים, שם הוא נאמר על-ידי הפלישתים אשר מזלזלים בישראל כמו המצרים (פלישתים הם צאצאי מצרים – בראשית י יג): "וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם". (שמואל א יד).
לעומת כל הזלזול הזה, אנו רואים שמשה פונה לפרעה ארבע פעמים בשם אֱלֹהֵי הָעִבְרִים. למשל: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי". משה אומר לפרעה: אותו אל שזלזלת בו, הוא זה ששולח אותי אליך, והוא יראה לך מי באמת שולט בעולם.
בכדי להבין למה זה גנאי ולמה זה שבח, צריך לזכור את עֵבֶר, שהיה הנין של שֵׁם בן נח. הוא היה חשוב כל כך, עד שהתורה קוראת לשֵׁם על שמו. "וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא, אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר". ארפכשד סבו ושלח אביו חיו יותר מ-400 שנה, ועֵבֶר חי 464 שנים. עֵבֶר מסיים תקופה, לבנו הוא קרא פֶּלֶג, או בגלל שמימי פֶּלֶג האנשים חיו חצי זמן מאבותיהם, או בגלל הפילוג שהיה באנושות ובלשונות בימיו. "וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ" (שם פסוקים כ"ה-כ"ט).
חכמינו למדו מכך כמה דברים. א] שעֵבֶר היה נביא, שהרי הוא קרא לבנו על שם העתיד (רש"י שם). הוא גם בסיס בית המדרש של שֵׁם ועֵבֶר, ורבקה הולכת אליו לדרוש את ה'. ב] בימי עֵבֶר דיברו בלשון אחת. לשון הקודש, לשון הנבואה. והיא נקראת על שמו. שפה שמאחדת את כולם. אברהם נקרא העברי כי אחרי תקופת פלג הוא היחידי שממשיך להשתמש בלשון עֵבֶר וממשיך את תכונותיו המיוחדות של עֵבֶר (ראה מדרש רבה בראשית פרשה מב פסקה ח).
תרבות מצרים מתהדרת בהיותה ממלכה עולמית, שכל מי שמולך בה חייב להיות בקי בשבעים לשונות. לא כך אמרו האִצְטַגְנִינִים לפרעה, שאין לאפשר ליוסף למשול אם הוא לא בקי בשבעים לשון. "בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִמְּדוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. לָא הֲוָה קָא גָּמִיר, הוֹסִיף לוֹ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - וְלָמַד, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים פא) 'עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ, בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע'. לְצַפְרָא, כָּל לִישְׁנָא דְּאִשְׁתָּעִי פַּרְעֹה בַּהֲדֵיָה, אַהֲדַר לֵיהּ אִיהוּ" (סוטה לו). לימד גבריאל את יוסף שבעים לשון בלילה שלפני עלייתו לשלטון, וכשקטרגו האִצְטַגְנִינִים דיבר אתו פרעה בכל השפות ויוסף ענה לו בכולן.
"לְסוֹף הֲוָה קָא מִשְׁתָּעִי יוֹסֵף בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְלָא הֲוָה פַּרְעֹה יָדַע מַאי הֲוָה קָאָמַר, אָמַר לֵיהּ, אַגְמְרָן! אַגְמְרֵיהּ, וְלָא הֲוָה קָא גָּמִיר. אָמַר לֵיהּ, אִשְׁתַּבַּע לִי דְּלָא מְגַלִית. אִשְׁתַּבַּע לֵיהּ. כִּי קָאָמַר לֵיהּ יוֹסֵף, (בראשית ג) 'אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר', אָמַר לֵיהּ, זִיל אִיתְּשִׁיל אַשְׁבוּעָתָךְ. אָמַר לֵיהּ, אִיתְּשִׁיל נַמִי אַדִּידָךְ, וְאַף עַל גַּב דְּלָא נִיחָא לֵיהּ, אָמַר לֵיהּ (בראשית נ) 'עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךְ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ'".
לבסוף דיבר יוסף עם פרעה בלשון הקודש, ופרעה לא הבין מה הוא אומר. ביקש פרעה מיוסף ללמדו את לשון הקודש, לימדו ולא קלט. אמר פרעה ליוסף: הישבע לי שאתה לא מגלה לאנשים שאני לא מכיר שפה אחת – לשון הקודש, לשון עֵבֶר. נשבע לו יוסף. ולכן כשיוסף מבקש להעלות את יעקב לארץ ישראל ומזכיר את השבועה, פרעה מיד נכנע ולא עומד על כך שיוסף יתיר את שבועתו. הוא חושש שגם השבועה השנייה תותר וסודו יתגלה.
מהסיפור הזה עולה אפוא, כי שפת עֵבֶר, השפה העברית, היא מעל ומעבר לכל השפות והיא יסוד לכולן. לכן יוסף, שזו שפת הדיבור שלו, מצליח ללמוד את כל השפות האחרות ולקלוט. אבל פרעה, שמכיר רק את שבעים הלשונות שהן ענפי שפת עֵבֶר, לא מצליח ללמוד את שפת היסוד של כולם, והוא קולט שיוסף הוא מעל ומעבר להשגתו ולרמתו ומשביע אותו לא לגלות את הסוד הזה. סוד שגילויו עלול לשמוט את הקרקע מתחת מלכותו, שמחשיבה את עצמה מעל כל האנושות. לעומת פרעה, המצרים, שלא יודעים מה שהוא יודע, מזלזלים בשם "עברי". הם חושבים שהוא מיושן והם מתקדמים. הם לא מבינים שהוא מעל ומעבר אליהם.
המלך המצרי החדש, זה שלא ידע את יוסף, חוזר גם הוא ומזלזל בעברים ובעבריות כמו המצרים כולם. לכן משה מחזיר אותו ואומר לו: "אלהי העברים שלחני אליך". זה לא האלוהים שלך, אלוהים של שבעים אומות, שלכל אחת יש האלוהים שלה. האלוקים העברי הוא מעל ומעבר לכל האלילים שלך. הוא גבוה כל כך, עד שהוא "אלהי האלוהים ואדני האדונים".
כשפרעה מבין את זה, הוא משחרר את בני ישראל. הוא רואה שכל האלילים הקטנים שלו נכנעים לפני "אלהי האלוהים ואדני האדונים", הוא רואה שהאלוקים הזה עושה שפטים "בכל אלוהי מצרים " והוא נכנע. הנביא צפניה (ג ט) מתנבא ואומר כי ההבנה הזאת תחזור לכל העולם. באחרית הימים השפה הזאת תהיה השפה, בה"א הידיעה. היא תשוב ותאחד את האנושות, "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּיםשָׂפָה בְרוּרָהלִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה'." שפה של נבואה, שפה של עבר. ויתקיים בהם "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ: וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי" (יואל ג א). אמן ואמן.
מלאכה שנעשתה על-ידי גוי בשבת
אחד המושגים המוכרים ביהדות הוא "גוי של שבת". כאשר יהודי נדרש לעשות בשבת מלאכה שאסור לעשות, קוראים לגוי שעושה את המלאכה האסורה, כי לו מותר. בילדותי, כאשר שאלתי את אבא מרן הרב אליהו זצוק"ל שאלה, הזכרתי את המושג הזה, והוא אמר לי שאסור ליהנות ממלאכה שגוי עשה בשבת. התפלאתי ואמרתי לו: הרי כל הצדיקים הגדולים שאני מכיר משתמשים בגוי של שבת. בתשובה הציע לי הרב זצ"ל שנלמד יחד מה כותב על כך ה"שולחן ערוך".
הרב זצ"ל פתח אפוא ב"שולחן ערוך" (סימן שז סעי' ה') ונתן לי לקרוא: "דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום 'שְׁבוּת', מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד? אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין".
משמעות המילים הללו היא שהדבר היחידי שמותר לומר לגוי בשבת הוא: א] מלאכה דרבנן משום "שְׁבוּת". ב] שיש שם מקצת חולי או צורך גדול או מצווה. ג] וגם בזה יש אוסרים. לפי זה בוודאי שמלאכה של הדלקת אש וכד', שהיא מלאכה מהתורה, אסורה על-ידי גוי. ואין שום היתר להשתמש בגוי של שבת להדליק חשמל וכדומה (וכן הוא בא"ח תרומה ש"ש סעי' א').
מרן הרב זצוק"ל אמר לי מיד, כי המתירים מסתמכים על דעת הרמ"א שמתיר בזה. אבל מי שמתבונן בדבריו רואה שהרמ"א בכלל לא מתיר, אלא רק מלמד זכות על אלה שנוהגים היתר. שהרמ"א כאן שלח לסימן רעו (סעי' ב'), ושם הוא כותב כי יש מתירים מלאכה דאורייתא לצורך מצווה: "יש אומרים דמותר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר לסעודת שבת, משום דסבירא ליה שמותר אמירה לאינו יהודי אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה". ולדעתם מותר לומר לגוי לעשות איסור אפילו דאורייתא לצורך מצווה.
אבל מי שקורא את דברי הרמ"א עד הסוף מגלה שהרמ"א לא מסכים אתם. הוא רק לא מוחה בידם. שכך כתב: "על פי זה נהגו רבים להקל לצוות לאינו יהודי להדליק נר לצורך מצוה. ובפרט בסעודה של חתונה או ברית מילה ואין מוחים בידם". אבל דעתו היא שאסור, שכך כתב בהמשך הדברים: "ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו". והמשנה ברורה מביא את השל"ה שאוסר גם בצורך גדול (ס"ק כד).
למרות שאסור להשתמש בשירותיו של גוי בשבת, יש מקרים שבהם כן אפשר להשתמש בשירותי גוי. אחד מהם הוא כשהגוי לא מתכוון. למשל: אדם ששכח לכבות את המנורה שבמקרר, ובשבת הוא צריך את האוכל שנמצא במקרר בשביל ילדיו או בשביל עצמו - רשאי לומר לגוי: "אם אתה רוצה תפוח עץ - קח מהמקרר", ונמצא שהגוי פותח את המקרר לצורך עצמו. אך לא יאמר לו לסגור את המקרר. וטעם העניין שמותר הוא כי הגוי לא מכוון להדליק את החשמל, אלא לקחת את התפוח. ואם זה היה בישראל, היינו אומרים שזה אסור כי הוא "לא מתכוון ופסיק רישא", שהמלאכה האסורה ממילא תעשה. אבל בגוי כשהוא לא מכוון למלאכה - מתירים.
כך כתב המשנה ברורה (שכ"ח ס"ק ל"ח): "ננעל הדלת בפני התינוק שובר הדלת ומוציאו אף על פי שהוא מפצל אותם כמין עצים שראוים למלאכה שנעשים כמין נסרים או קסמין להדלקה, אפילו הכי מותר השבירה שמא יבעת התינוק וימות. ולא אמרינן שאפשר לקרקש להתינוק באגוזים מבחוץ עד שיביאו המפתח. ואפילו אם היה צריך להחוליא ולהנסרים והקסמין ג"כ שרי, כיון שאינו מכוין לזה" (וראה בכה"ח ס"ק פ' וע"ע שו"ת מאמר מרדכי ח"ד סוף סי' נ"ה).
מקרה נוסף שמותר להשתמש בגוי הוא כשאדם בהול על ממונו. למשל: קצר שגרם להפסקת פעולת החשמל בשבת, ויכול להיגרם בשל כך הפסד גדול, כגון שיש כמות גדולה של בשר במקפיא וחושש שהבשר יתקלקל. במקרה כזה מותר לקרוא לגוי שיפעיל את החשמל, כיוון שיש חשש שאם לא נתיר לו לקרוא לגוי יבוא הוא לתקן בעצמו. ומקור הדין הוא בשריפה שמותר לומר לגויים "כל המציל - אינו מפסיד" (אך לומר לו: "אם תציל - לא תפסיד", כתב המשנ"ב ס"ק ע' שאסור).
והטעם שהתירו בהפסד מרובה הוא "דמתוך שאדם בהול על ממונו, אי לא שרית ליה אפילו באופנים אלו, אתי להציל בעצמו ולעשות מלאכה דאורייתא". ולכן התירו לומר לנכרי באופן זה. אפילו אם הנכרי יעשה מלאכות דאורייתא. (משנ"ב שם ס"ק ס"ח)
ואע"פ שהרשב"א בתשובה (ח"א סי' תשפ"ד, ח"ד סי' רע"ז) סובר שההיתר הזה הוא רק בדליקה, חלקו עליו ראשונים אחרים ואמרו שמותר בכל סוגי הנזק. וכן פסק השו"ע (ש"ז סעי' י"ט): "סחורה הנפסדת בשבת ע"י גשמים או דבר אחר, או אתי בידקא דמיא (מגיע זרם מים) ומפסיד ממונו, או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד - מותר לקרות אינו יהודי, אע"פ שוודאי יודע שהאינו יהודי יציל הממון. וכן מותר לומר לאינו יהודי: 'כל המציל - אינו מפסיד', כמו בדליקה שהתירו לומר: 'כל המכבה - אינו מפסיד'. ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא".
מקרה שלישי שמותר להשתמש בשבת בגוי הוא בקור גדול. כך מביא ה"בית יוסף" (סימן רע"ו) את דברי רבינו שמחה, שרצה לאסור את המדורות שהשפחות הנוכריות מדליקות בבית אדוניהן הישראלי, שהן מחללות שבת בשביל היהודי ואסור. "ואחר כך הביא תשובת רבינו ישראל שמתיר להתחמם כנגד מדורת הגוי הנעשה בשביל ישראל כי ראה אביו ורבינו משולם שהיו פרושים שמתחממים, וכן גדולי עולם. וטעמא משום דהכל חולים אצל הקור. ואם אינם חולים - לפחות הם מצטערים. ואמרינן (כתובות ס' ע"א) גונח יונק חלב בשבת ואף על גב דמפרק כלאחר יד הוא לא גזרו ביה רבנן".
ויש מתירים לבריאים להתחמם מהאש רק כשהגוי הדליק את האש בשביל תינוק או חולה שאין בו סכנה, שהדליק בהיתר. אבל אם הדליק לכתחילה בשביל גדול – אין היתר להתחמם באש זו. ובשו"ע (רע"ו סעי' ה') פסק לחלק. בקור רגיל - מותר להדליק רק לצורך קטנים ויכולים הגדולים ליהנות מהחום. בקור גדול מאוד - מותר להדליק גם לצורך גדולים: "בארצות קרות, מותר לאינו יהודי לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים להתחמם בו. ואפי' בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול, שהכל חולים אצל הקור ולא כאותם שנוהגים היתר אע"פ שאין הקור גדול ביום ההוא".
מקרה רביעי שמותר הוא כשגוי מחלל שבת בהיתר לחולה. כך כתוב ב"שולחן ערוך" (רע"ו סעי' א'): "אינו יהודי שהדליק את הנר בשביל ישראל - אסור לכל, אפילו למי שלא הודלק בשבילו. הגה: ואין חילוק בזה בין קצב לו שכר או לא קצב, או שעשאו בקבלנות או בשכירות, דהואיל והישראל נהנה ממלאכה עצמה בשבת, אסור בכל ענין. אבל אם הדליקו לצרכו או לצורך חולה ישראל, אפי' אין בו סכנה, הגה: או לצורך קטנים דהוא כחולה שאין בו סכנה, מותר לכל ישראל להשתמש לאורו. והוא הדין לעושה מדורה לצרכו או לצורך חולה. ויש אוסרים במדורה, משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו".
משמע שכאשר הנוכרי עושה מלאכה לצורך יהודי שחולה, מותר ליהודי בריא להשתמש באותה מלאכה. ויש משתמשים בזה כאשר מישהו בא לבית חולים לבדיקה ומסתבר שהוא לא צריך אשפוז ויכול ללכת לביתו, אבל בית החולים רחוק מביתו, ומה יעשה בשבת? לכן הוא עולה על אמבולנס שנוסע לאותו כיוון בשביל להביא חולה. שהנסיעה היא לא לצורכו, אלא לצורך חולה שיש בו סכנה או ספק יש בו סכנה. והעלייה של היהודי הבריא לא מוסיפה קושי לאמבולנס. ולכן מותר.
אמנם כפי שכתב השו"ע, יש מתירים רק בנר ולא במדורה, כיוון שנר לאחד הוא נר למאה. אבל יש הבדל בין מדורה קטנה למדורה גדולה. ויש הבדל אם הגוי מדליק מדורה שצריכה לחמם אדם אחד לבין מדורה שצריכה לחמם מאה אנשים. ולכן הם אוסרים בכל מקרה. ובאמבולנס אולי משקל היתר של הבריא מוסיף מלאכה לנוכרי. ולכן לא התירו אלא למישהו שיש לו צורך גדול בכך, כגון אישה שהשאירה ילדיה לבד בבית וכד', שתעלה על אמבולנס שנוסע ממילא. ובלבד שלא יעצור במיוחד בשבילה ולא יאריך את הדרך במיוחד בשבילה.
המקרה החמישי שבו מותר להשתמש בשירותי גוי הוא להציל יהודים מעבירה. כפי שנאמר לעיל, לכתחילה אנו לא פוסקים כמו הדעה שמותר לומר לנוכרי לעשות מלאכה שאסורה מהתורה במקום מצווה. אמנם במקום שבו אנחנו מצילים אנשים אחרים מאיסור – מותר לומר לגוי לעשות מלאכה, אפילו באיסור תורה. כך כתב המשנה ברורה (סימן רע"ו ס"ק כ"ה): "ומכל מקום מותר לומר לאינו יהודי לתקן את העירוב שנתקלקל בשבת כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול. וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה דרבים".
והרי זה מעין מה שנאמר: "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", שכל ישראל ערבים זה לזה. ולכן בשביל למנוע אנשים מאיסור חילול שבת, אומרים לגוי שיעשה מלאכה ויתקן את העירוב וכד' כדי שיהודים לא יטלטלו מרשות לרשות בלי עירוב.
בכדי שיעשו
להבין כמה חמור איסור מלאכה של גוי במקרה שלא נעשה בהיתר, ראוי ללמוד את ההלכה ב"שולחן ערוך" (סימן שכה סעי' ח') שאומרת כי אסור ליהודי לאכול בשבת אוכל שהגוי הביא מחוץ לתחום בשביל היהודי. וגם במוצאי שבת אסור לאכול את האוכל הזה עד שיחכה "בכדי שיעשו".
ומה פירוש "בכדי שיעשו"? אם הגוי הביא את האוכל הזה מתל-אביב לאילת בשבת, אסור להשתמש בו מיד בצאת השבת באילת, אלא לחכות ארבע שעות, שזה זמן הנסיעה מתל-אביב לאילת. וכתב הרמ"א כי אם בלילה אין תחבורה מתל-אביב לאילת, צריך לספור את ארבע השעות מהבוקר בשעה שיש מכוניות. אבל ארבע שעות בלילה לא נקרא "בכדי שיעשו" (בא"ח ש"ש וישלח סעי' י"ג).
הבא"ח (שנה שניה פרשת תרומה אות ח') סיפר על מציאות שהייתה בבגדד בימיו, שהיהודים היו הולכים לבתי קפה של גויים ושותים שם קפה שבושל בשבת. "ובענין שתיית הקהוו"א שעושין הגויים בחנויות שלהם בשבת בעיר שרובה גוים דעבדי בעבור הרוב שהם גויים, הנה לדעת מר"ן ז"ל - אסור, שלא התיר במלאכת הגוי לעצמו במידי דאכילה אלא לצורך מצוה, ועוד בזה נמי איכא טעם דמוקצה דאדחי בידים כי קודם קליה לא היתה ראויה לאכילה כלל וכו', מ"מ לדידן דקבלנו סברת מרן ז"ל דס"ל במידי דאכילה גזרינן שמא יאמר לו ישראל לעשות לו, ואסור כמ"ש בדין הפת, הנה גם בזה יש לאסור מטעם זה.
מיהו, פה עירנו, מכמה שנים הורגלו כמה אנשים לילך בשבת לחנויות של נכרים ולשתות מי שִחוֹר או משקה הקהוו"א שמבשל הנכרי בשבת, ואין אנחנו מוחין בידם מכמה טעמים, ורק אנחנו מזהירים אותם שלא ישתו אלא דוקא מן קהוו"א שנתבשלה קודם ביאתם שם, ולא ממה שיבשל נכרי אחר בואם, דשמא ירבה בשבילם. וכן בעה"ב ששולח כלי עם שלוחו להביא לו קהוו"א מבושלת, לא יקח אלא מן המבושל מכבר. ובעל נפש ירחיק עצמו מלכת שם לשתות מי שִחוֹר, מלבד דאסור זה לדעת מר"ן ז"ל, עוד ראוי שלא ישב במושב הבטלנים הזה ביום הקדוש והנורא הזה".
וכתב עוד, כי בחנות שנמצאת ברחוב היהודים בוודאי אסור לשתות, כי הגוי מכין בוודאי את הקפה הזה בשביל היהודים שברחוב שלו, אבל בחנות קפה שנמצאת ברחוב של הגויים, הנה הוא מכין את הקפה בשביל גויים. ואם ישתה את הקפה שכבר מוכן, הרי הגוי לא הכינו בשבילו. וכתב כל זה רק כדי למצוא לאנשים הללו שלא יכולים בלי קפה דרך להקל בעבורם. אבל באמת כבר כתב כי לפי השו"ע אסור כלל לשתות קפה זה, כיוון שגם אם לא נעשה בשבילו אסור בכדי שיעשו. "והנזהר לבלי לכת לכל החנויות - תבא עליו ברכה". וברוך ה' בימינו לא צריך כלל לכל ההיתרים הללו, כי יש לכל אדם בביתו אפשרות לשתות קפה בשבת בלי להזדקק לבישול גוי בשבת וכדומה. ויהי רצון שנזכה לקבל שבתות ולקיימן כהלכה מתוך רוב שמחה. אמן ואמן.
