וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִיה'
הקב"ה אומר למשה לגאול את ישראל, ותגובת משה היא: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (שמות ד א). אבל הקב"ה אומר לו: "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם" וכו' (שמות ג יח). ובפועל עם ישראל מאמין לו שהגיע זמן הגאולה: "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שמות ד לא).
אלא שהאמונה הזאת והשמיעה בקול משה לא עמדו במבחן עם הגזרה הראשונה שנגזרה עליהם. פרעה לא נתן להם תבן, והם מיד נשברים ובאים בתלונות למשה, כביכול הוא אשם בכל הצרות שניתכו על ראשם. כך מעידה התורה בפרשתנו: "וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו ט).
לדעת הש"ך בני ישראל הצטרכו לעבור את גזרות פרעה החדשות, אחרי שכבר נתבשרו על הגאולה, "כדי שלא יאמרו הגיע הקץ ויתרשלו מלבקש רחמים. וכדי להודיעם שלא הגיע הקץ, אלא אם זכו - יחישנה להם. ולזה קודם דיברו לעם לקבוע בהם האמונה שיחיש להם הקץ" (שמות ד לא).
אם כך, למה ה' כועס על משה שאומר כי ישראל לא יאמינו ולא ישמעו? הרי זה מה שקרה בסופו של דבר. ולמה משה נצטרע לרגע בגלל זה? התשובה היא, כי חוסר האמונה של בני ישראל הוא אמת, אבל הוא לא אמת לאמיתה. בני ישראל היו אחרי 210 שנות גלות מצרים, שכולה מלאה גילולים וכפירה. אין שום קפידא עליהם אם הם רק קצת מאמינים. אין שום קפידא אם הם לא נמצאים בדרגת האמונה הגבוהה של משה. לכן הם האמינו לבשורת הגאולה הטובה, אבל לא היו בנויים למבחני אמונה קשים. לא מסוגלים לעמוד בגזרות החדשות של פרעה. וזה בדיוק תפקידו של מנהיג, לקחת את ניצני האמונה ולגדל אותם. להפוך אנשים קטני אמונה ולהפוך אותם לגדולי אמונה.
גאולת פרעה
ואולם לפי הפירוש הזה, קשה להבין מהו הקל וחומר שאומר משה: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו יב). בני ישראל לא שומעים למשה בגלל הגזרות של פרעה. מה בין זה לבין חוסר האמונה של פרעה? הרי לו אין חבלי גאולה. וצריך לומר כי בגאולת מצרים גם פרעה נגאל מן הרשעה שלו, גם אצלו מתגלה האמונה שהייתה מוסתרת בהרבה יצר הרע ופיתויים. שבגללה הוא אומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו?". אבל באמת גם בתוך תוכו של פרעה יש הכרה באלוקים, ולכן אחרי כמה מכות הוא אומר: "ה' הצדיק". וזו אחת התכליות של יציאת מצרים. "וידעו מצרים כי אני ה'". שגם פרעה וגם כל מצרים ידעו את ה'. וידעו שהוא מנהל את העולם.
גם בגאולה של ימינו, אחרי 1900 שנה אנו נמצאים באותו מצב. יש ניצני אמונה לרבים מעם ישראל. יש אמונה בסיסית שהמנהיגים צריכים לטפח לאמונה גדולה וחזקה. יש אמונה מוסתרת בלבם של רבים רבים, ואולי כולם. ומסיפורו של משה נלמד שאסור לפקפק בה ולהתעלם מנוכחותה.
הכנה משבת לחול
וּמַצִּיעִין אֶת הַמִּטּוֹת – לֹא מִשַּׁבָּת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת
ככלל, אסור לעשות שום פעולה שמהווה הכנה משבת לימות החול, בין אם ההכנה היא לימות השבוע עצמם ובין אם למוצאי שבת. כך אומרת המשנה במסכת שבת (פרק טו משנה ג) "וּמַצִּיעִין אֶת הַמִּטּוֹת מִלֵּילֵי שַׁבָּת לַשַּׁבָּת, אֲבָל לֹא מִשַּׁבָּת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת". וכך נפסק להלכה, שלא לסדר את המיטות בשבת לצורך הלינה במוצאי שבת. אא"כ מתכוונים לישון במיטות אלה במהלך השבת.
והעיר ה"מגן אברהם" (סימן שב ס"ק ו) כי מיטה שישנו עליה בסלון בליל שבת, מותר לסדרה אע"פ שלא מתכוונים לישון בה במהלך השבת, כיוון שמיטה מבולבלת בסלון היא לא כבוד שבת. שהרי בשבת צריך הבית להיות מסודר שיהיה "שלחנו ערוך, ומטה מוצעת יפה, ומפה פרוסה" (שו"ע רפט א). ואם גם מיטות מבולבלות בחדר השינה גורמות לו לחוסר נוחות מבחינת השבת, גם אותן ניתן לסדר (עיין כה''ח סי ש"ב ס"ק כ"ג, משנ"ב סי' ש"ב ס"ק י''ט).
מותר לפנות ולסדר את שולחן השבת אחרי סעודה ראשונה ושנייה, מכיוון שיש צורך להשתמש בשולחן בסעודות הבאות. אמנם, לאחר סיום סעודה שלישית אסור לפנות את השולחן ולא לנקות אותו, מכיוון שלא יהיה בו עוד צורך במהלך השבת.
ואם צריכים לבוא אליו אורחים, או שאין זה נח לו כשהשולחן אינו נקי ומסודר, הדבר נחשב צורך שבת ומותר לנקות ולפנות את השולחן גם אחרי סעודה שלישית. כך כתב המשנה ברורה, כי אם צריך "לסדר אותם שלא יהא נראה הבית כחורבה - מותר לסדר אותם" (תרס"ז ס"ק ו').
הגמרא (שבת קי"ח ע"א) כותבת כי הדחת כלים בשבת מותרת רק לצורך סעודות השבת הבאות ולא לצורך סעודת מוצאי שבת, והיא מביאה ברייתא: "תנו רבנן, קערות (צלחות) שאכל בהן ערבית - מדיחן לאכול בהן שחרית. שחרית - מדיחן לאכול בהן בצהרים. בצהרים - מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך - שוב אינו מדיח, אבל כוסות וקיטוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתייה". מותר להדיח צלחות כאשר יש בהן צורך בשבת. אבל אחרי סעודה שלישית, כל שטיפה והדחה של צלחות היא לצורך יום חול ואסורה. לעומת זאת כוסות וצלוחיות של עוגות וכד' מותר לשטוף בשבת, כי אפשר שירצה לשתות קפה עם עוגה בין הארוחות ולכן מותר להכין את הכוס והצלוחית לפני כן.
בשו"ע (סי' שכ"ג סעי' ו') פסק על-פי הגמרא, כי כוסות מותר לשטוף אפילו אחרי סעודה שלישית: "וכלי שתייה - מדיחין כל היום, שכל היום ראוי לשתייה", ובמשנ"ב שם (ס"ק כו כט) כתב כי אם ברור לו שלא ישתה – לא ידיח. ואם ספק שמא ישתה – מותר להדיח את כולם. "אפילו עשר כוסות ואין צריך אלא לאחת - רשאי להדיח כולן, דהואיל וראוי לו כל אחת - הותרו כולן". וכך כותב גם הכה"ח (שם ס"ק מ'): "והוא הדין כשמציעים עשרה מיטות וכו', ומשמע דאפילו יודע שלא יצטרך לכולם. מכל מקום מותר להדיח כל העשרה כיון דעל כל פנים כל אחד ואחד ראוי לו".
מותר להדיח כלי אכילה, ואפילו צלחות, סירי בישול וכדו' ואפילו אחרי סעודה שלישית, כשיש חשש אמיתי שיבואו זבובים וכדו', או בגלל ריח רע, כיוון שהדחה זו היא לצורך השבת (שו"ת קול אליהו שבת פרק י"א שאלה ד'). ומוטב להוציא סירים למרפסת או למקום מוצנע אחר ולא לשוטפם.
ובימינו שאנשים רגילים במטבחים מצוחצחים ונקיים, ויש נשים שקשה להן כשיש מטבח מלוכלך ומלא כלים, יכולות לשטוף את הצלחות שעל השיש אם הן מפריעות מאוד למנוחת הנפש שלהן. אבל אם זה רק בכדי לחסוך עבודה למוצאי שבת – אסור.
בכל מהלך השבת אסור להדיח סירי בישול רק כדי שלא יידבקו בהם שאריות האוכל והשומן. כמו כן, אחרי סעודה שלישית אסור להדיח צלחות שהשתמשו בהן בסעודה רק כדי שלא יידבקו בהן שאריות אוכל ושומן.
אבל מותר להניח סירים ובהם שאריות אוכל ושומן בכיור וליטול עליהם ידיים (לא של נטילת הבוקר) עד לשטיפתם במוצאי השבת, כדי שלא יידבקו שאריות האוכל והשומן בכלים, מכיוון שמים אלו לא משנים את מצב הכלים אלא רק שומרים על מצבם שלא יתייבשו. ולדעת הרמב"ם (הל' שבת פכ"ג ה"ז) כל הכנה משבת לחול אסורה רק כאשר הוא מתקן את הכלי לצורך החול.
וכתב כה"ח על הערמה כגון זו (שצריך להדיח בשר שלא הומלח): "וכתב שם הנודע ביהודה דאם בלאו הכי צריך ליטול ידיו - פשיטא דיכול להערים וליטול על הבשר, וכן כתב עיקרי הד"ט חלק יו"ד סי' ז' אות ט'. גם יכול לטלטלו כלאחר יד ולשומו במקום הגשמים או לדחפו ברגלים או בדרך אחר על ידי שינוי תוך כלי של מים" (וע"ע שו"ת קול אליהו שבת פרק י"א שאלה ו').
הנחת כלים במדיח בשבת
יש שואלים האם מותר להניח כלים בשבת בתוך מדיח כלים. הרי מדיח הוא כלי שמלאכתו לאיסור. וכתב מרן הרב זצוק"ל, כי אם משתמשים במדיח בדרך כלל בימי החול כדי לאכסן בו כלים מלוכלכים עד השטיפה – מותר, ובלבד שלא נדלקת שום מנורה ולא נעשה שום איסור בפתיחת הדלת ובסגירתה.
מקור ההלכה הזאת הוא בדברי ה"באור הלכה" (סימן ש"ח ד"ה "קרדם לחתך") שהביא את דעת הרשב"א שהתיר להביא אוכל בסיר בישול בשבת, למרות שרוב שימושו הוא לבישול. טעם ההיתר הוא בגלל שמשתמשים בסיר גם להגשה שהיא מלאכת היתר. ולכן אדם לא מסיח את דעתו מהסיר ולא מקצה את הסיר מדעתו בשבת. אמנם מי שלא רגיל בימי החול לאכסן כלים מלוכלכים במדיח, לא יכול לעשות כן לראשונה בשבת, כיוון שהמדיח הוא מוקצה בשבילו.
וכן כתב בשו"ת "משנה הלכות" (חלק ד סימן מד) כי מי שרגיל לשמור בגדים מלוכלכים במכונת כביסה יכול להניח שם בגדים גם בשבת. אבל מי שרגיל להניח בגדים בתוך סל כביסה, לא יכול להניח בגדים בתוך מכונת כביסה, שהיא בשבילו כלי שמלאכתו לאיסור. "ואי משום מראית העין - אין אנו גוזרים גזרות מה שלא גזרו חז"ל".
הקפאת מאכלים בשבת
כתב בשו"ת "מנחת יצחק" (חלק ח סימן כד) כי מותר להעביר כלי שמלאכתו להיתר ממקום שמתקלקלים למקום שלא יתקלקלו בשבת (שו"ע או"ח שח), ולכן מותר להניח שאריות אוכל אחרי הסעודה במקרר שלא יתקלקל.
אמנם דעת מרן הרב אליהו זצוק"ל היא שאסור להניחו בהקפאה (אלא אם כן מדובר בגלידה וכד' שהמקפיא הוא מקומה). ולכן אסור להקפיא אוכל שנשאר לו בשבת – שזה מכין משבת לחול. שהקפאה היא בדרך כלל לזמן ארוך. אבל אם רוצה להקפיא לצורך השבת חלק מהאוכל, יכול להקפיא את כולו. בדומה למה שאמרנו לעיל בשטיפת הצלחות, שאם רוצה חלק מהצלחות לשימוש בשבת יכול לשטוף את כולן.
יש שואלים אם מותר להקפיא חלות, שהקפאה זו היא לא לצורך יום חול אלא לצורך שבת הבאה. ובעניין דומה לזה דנו האם מותר לקפל טלית של שבת משבת לשבת. והביאו את התוספתא (שבת פרק יג הלכה ו) שכתב על דלֵקה: "מצילין מיום טוב לשבת אבל לא משבת זו לשבת אחרת". ולכאורה משמע שלא מכינים משבת זו לשבת אחרת. וכן כתב בשו"ת "ציץ אליעזר" (חי"ד סי' ל"ד) בשם הראב"ן (סי' שנ"ט) שכתב כי אין לקפל טלית לצורך חול או לצורך שבת אחרת.
אבל רבינו חננאל (שבת קי"ג:) כתב שמותר לקפל בגדים משבת לשבת. "אדם אחד מקפל כלים מלילי שבת לשבת ובשבת מצפרא לפניא ולשבת אחרת". על-פי זה כתב ה"יפה ללב" (ח"ב סי' ש"ב סק"א) בשם סידור "חסד לאברהם" שנהגו לקפל "וכל שכן לצורך שבת אחרת". ומה שכתב בתוספתא הוא דווקא בהצלה מדליקה שחוששים שמא יבוא לכבות. ולכן כתב רב חיים זוננפלד בשו"ת "שלמת חיים" להתיר שטיפת כוסות שמיוחדות לשימוש בשבת לצורך שבת אחרת, והציע לשתות מאחת מהן בשבת להציל מהמחלוקת הזאת.
מותר לאדם הלומד בספר בשבת לשים פתק בתוך הספר לסימון מקום הלימוד, על מנת להעתיק מן הספר קטע בימות החול, מכיוון שעושה כן לצורך מצווה. וכן כתב בשו"ע (סימן שמ סעיף ה) "מותר לרשום בצפורן על הספר, כמו שרושמין לסימן, שאין זה דבר המתקיים".
אבל אסור לגלול את ספר התורה בשבת כדי שיהיה מוכן לקריאה ביום חול. לכן מותר לגלול ספר בשחרית במניין אחד לצורך המניין שאחריו, אבל יש להיזהר לא לגלול את ספר התורה בחזרה לתחילת הקריאה כשמסיימים את הקריאה בתפילת מנחה של שבת, כיוון שבפעם הבאה בו יקראו בספר התורה יהיה זה ביום חול ונמצא מכין משבת לחול.
אמנם, לאותם הנוהגים להחזיר את הספר פתוח כדי שיוכלו לראות את אותיות שמם בחזרתו מותר לגלול את הספר לתחילת הקריאה גם במנחה של שבת, אם עושה כן לצורך אנשים שלא הספיקו לראות את אותיות שמם בספר התורה בהולכתו לתיבה.
אסור להביא יין מן הבית לבית הכנסת לפני צאת השבת כדי להבדיל עליו במוצאי שבת. הדבר אסור אף שעושה כן לצורך מצווה, כיוון שמכין משבת לחול. ולכן, כשצריך להביא יין להבדלה טוב להביא יין בכמות גדולה יותר מן הכמות שצריך להבדלה, ויאמר שמביא יין זה לבית הכנסת ביום השבת גם כדי לשתות ממנו מעט בשבת (משנה ברורה תרסז ס"ק ה).
אסור לחלק הדסים לצורך ברכת הבשמים בהבדלה בבית הכנסת לפני שאמרו "אתה חוננתנו", מכיוון שזו הכנה משבת לחול. ולכן, אדם שקיבל בבית הכנסת הדס לפני תפילת ערבית, יריח בו לפני התפילה כדי שלא ייראה כמכין משבת לחול.
הרוצה לישון בשבת כדי שיוכל להישאר ער במוצאי שבת, ובמיוחד כאשר במוצאי שבת חל ליל הושענא רבא או חג השבועות, לא יאמר שהולך לישון כדי שיהיה לו כוח במוצאי שבת, אלא יישן בלי לומר דבר. אמנם, אם אינו אומר זאת בפיו אלא רק חושב כך בדעתו, אין זאת הכנה, מפני שהמחשבה אינה אסורה.
שכך כתב בשו"ע (ש"ז סעי' א'): "'ודבר דבר' - שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, הלכך אסור לומר דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר, ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות". ובמשנ"ב (ס"ק א'): "ודוקא אם הוא דבר שאסור לעשותו בשבת ואפילו אם הוא רק איסור דרבנן". וכאן עצם השינה מותרת בשבת, ומכל מקום אסור לו לומר זאת בפיו שישן בשביל מוצ"ש. וכך כתב המג"א (סי' ר"צ) בשם ספר חסידים, והביאו המשנ"ב (שם ס"ק ד'), וז"ל: "אבל לא יאמר נלך ונישן כדי שנוכל לעשות מלאכתנו במוצאי שבת שמראה בזה שנח וישן בשביל ימות החול".
אסור לאדם להסתובב בתוך שדהו או בבית המלאכה שלו כדי לדעת מה צריך לתקן שם במוצאי השבת. אבל אם מסתובב על מנת לטייל בשדהו – מותר. ומסופר בגמרא (שבת קנ ע"ב): "תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה. ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו". ובאמת לא היה איסור במחשבתו, כי אין איסור לחשוב בשבת מחשבות של חול. אבל אין בזה חסידות, שצריך אדם שיחשוב כאילו כל מלאכתו עשויה. ולכן החמיר אותו חסיד, וחכמים אמרו שהוא רבי יהודה בר אלעאי.
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר כי אין דינם של המסתכלים בחלונות ראווה בשבת כדינן של מסתכלות בחלונות ראווה בשבת. לדבריו, מטרת ההבטה בחלונות ראווה של חנויות לממכר בגדים, נעליים וכדומה שונה, ולכן לגברים אסור להביט ולנשים מותר. גישת הגבר המתבונן הינה תועלתנית "האם כדאי לקנות את החפץ שנמצא בחלון או לא", הרי שעמידה מול חלון הראווה מגלה כי כל כוונתו הִנה לקנות, הגם שהקנייה תתבצע בצאת השבת. וכיוון שקנייה אסורה בשבת, נאסר עליו להתבונן בחלון הראווה. אבל אישה מסתכלת ונהנית מיופי הבגדים, ואין כוונתה בהסתכלות דווקא לקנות. מרן הרב נשאל למקרה שבו שני בני הזוג מטיילים יחד ברחוב בשבת ליד חלון ראווה, ואמר שבמקרה כזה מוטב שלא יסתכלו בחלון ראווה, שלא תהא מחלוקת ביניהם.
המשנה במסכת שבת (קנ, א) אומרת כי "לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו".
לכן אסור ללכת לתחנת האוטובוס בשבת כדי לנסוע באוטובוס שיוצא מיד במוצאי שבת, אפילו אם מארגן שם מניין לתפילת ערבית לפני הנסיעה. אבל מותר ללכת לבית-כנסת שנמצא סמוך לתחנת האוטובוס כדי להתפלל שם ערבית ולהספיק להגיע לאוטובוס בצאת השבת, ואין בכך שום איסור אפילו שהולך בשבת לבית הכנסת הסמוך כדי לנסוע במוצאי שבת.
וצריך להיזהר לא לנסוע באוטובוסים מיד בצאת השבת, כי הנהגים והעובדים באותה חברה עובדים בשבת בשביל כך. ולפי כמות האנשים המגיעים לתחנה מיד בצאת השבת, תכין החברה בשבתות האחרות נהגים מיד בצאת השבת, ונמצא שאנו גורמים ליהודים לחלל שבת. על כן ירגיל אדם את עצמו לנסוע באוטובוס רק כחצי שעה אחרי צאת השבת.
כתב הבא"ח (וישלח ש"ש א'): "כתוב גבי שבת 'וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר', ודרשו חז"ל: 'שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול'. ולא מבעיא לומר לחבירו לעשות לו עסק פלוני דאסור בזה, משום דאמירה מועלת לעשיה, דעל ידי אמירתו אז חברו עושה העסק למחר, אלא אפילו אמירה ודבור שאין בהם תועלת, כגון שמדבר על עצמו ואומר דבר פלוני אעשה למחר, דאף אם לא יאמר בפיו הנה הוא עושה למחר אותו דבר, אפילו הכי אסור כל שאומר על עשיית דבר שאסור לעשותו בשבת.
ואפילו אם זה המעשה אינה מלאכה דאוריתא, אלא אסורה מדברי סופרים, גם כן אסור לומר בשבת לעשותה למחר. ואם הוא דבר מצוה, כגון שאומר בשבת שרוצה לכתוב למחר ספר תורה או תפילין ומזוזה וכיוצא בזה, יש מתירים משום דחפצי שמים הם, ויש אוסרים דסבירא להו לא אמרו חפצי שמים מותרים לדבר בהם בשבת, אלא דוקא אם יש צורך למצוה באותו דבור, אבל לומר למחר אכתוב תפילין ומזוזה, אין צורך באותו דיבור, דבין אם אמר בין אם לא אמר, הנה הוא עושה המצוה למחר, וצריך לחוש לדברי האוסרין".
ויהי רצון שתתקיים בנו נבואת הנביא ישעיה (נח) על הגאולה העתידית התלויה בשמירת שבת גם על-פי ההלכה וגם מכל הלב והנשמה: "וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם: וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו: וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשׁוֹבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת: אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר". אמן.
