ארבע פעמים ה' מחזק את לבו של פרעה במכות מצרים, כי בדרך שאדם רוצה ללכת בה – מוליכים אותו. פרעה חיזק את לבו ארבע פעמים במכות מצרים וסירב לאפשר לבני ישראל לצאת, וה' חיזק את לבו ארבע פעמים אחרות כנגדן. בקריעת ים סוף ה' מקשה גם את לב פרעה וגם את לב המצריים. כנראה שהסמכות של פרעה נחלשה ופקודה שלו לא הספיקה, לכן היה צריך לחזק גם את לב המצריים להיכנס לתוך הים. סוף סוף זה מעשה מטופש, ואילולי שה' חיזק את לבם, זה לא היה קורה.
מעשר המכות למדנו שה' שולט על המים, על היבשה, על השמש, על הרוחות וגם על מחשבת האדם בקרבו. במקום שבו נדמה לאדם שהוא בוחר לגמרי לבדו, גם שם ה' יכול לשלוט ולנווט. כל זה קיים לא רק באופן הרע של פרעה ומצרים, אלא גם באופן הטוב של בני ישראל.
כך ראינו בתורה שתי הגדרות על יציאת מצרים שלכאורה הן הפוכות, ובאמת הן משלימות. פעם אחת נאמר בתורה כי בני ישראל יצאו מרצונם: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב מא). עשרה פסוקים אחר כך כתוב שה' הוציא אותם: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם". כמו שהבטיח ה' לאברהם "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדֽוֹל". ובאמת זה לא סותר כי החלטת ה' מחזקת את מי שרוצה לצאת, ומי שלא רצה – נשאר במצרים. כך מנהיג הקב"ה את העולם. "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: 'אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ, וְלַעֲנָוִים יִתֵּן חֵן'? בָּא לִיטַּמֵא - פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לִיטַּהֵר - מְסַיְיעִין אוֹתוֹ" (מנחות כט ע"ב). ומי לנו בעל תשובה כריש לקיש שיכול להעיד על שני הדברים הללו גם יחד.
גם בימינו אנו רואים בחוש שה' מחזק את הרצון של יהודים לעלות לארץ, וגם מצליח את דרכם. מצד אחד ה' פועל על-פי הבטחתו "וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים". מצד שני אנשים עולים לארץ מתוך בחירה חופשית. הא כיצד? ה' נוטע רצון במי שהתחיל את המעשה בעצמו. כך ממש קורה בעניין התשובה. ה' הבטיח שיחזיר אותנו בתשובה: " וּמָלה' אֱלֹקֶיךָאֶת לְבָבְךָוְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ". ועל כן הוא מחזק כל בעל תשובה שחוזר למוטב מתוך בחירתו החופשית. פותח פתח של אולם לכל מי שעושה צעד אחד כמחט בעניין התשובה.
כך קורה בעניין יישוב ארץ ישראל. לכל אחד יש בחירה חופשית אם לבנות את הארץ לכל אורכה ורוחבה, או לפנות יישובים ולתת אותם לאויבינו. החופש הזה לא סותר את הבטחת ה' לרחל אמנו, שבני ישראל יחזרו לגבולות הארץ. "וְשָׁבוּ בָנִיםלִגְבוּלָם". בפועל כל מתיישב בונה בית מתוך בחירה חופשית, וה' מחזק את לב המתיישבים ומסייע להם סיוע שיש בו ממש.
כך ראינו בעמונה, בעפרה ובמקומות רבים אחרים, שהמתיישבים נטעו כרמים בלי ניסיון קודם וזכו ליבול יין טוב שאין כמוהו בעולם. ה' קיים בהם את ההבטחה "והטבך והרבך מאבותך". שלח ברכה גדולה במעשה ידיהם. על כן אנו בטוחים שהברכה לא תעזוב אותם, ומתוך הצרה הם ייוושעו ישועה גדולה. "עֵת צָרָה הִיאלְיַֽעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵֽׁעַ".
לעומתם עתידים להיכשל כל מתנגדי ההתיישבות, ההולכים בעקשנות נגד שבועת ה'. כמו אצל פרעה גם כאן, אחרי שהם מקשים את לבם גם ה' משלם להם באותה מטבע ומקשה את לבם עד שלא יוכלו לחזור בתשובה. כך כותב הרמב"ם: "לפיכך כתוב בתורה 'ואני אחזק את לב פרעה' לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו. שנאמר: 'הבה נתחכמה לו' - נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו. לפיכך חזק הקב"ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר: 'שלח ועשה תשובה', וכבר אמר לו הקב"ה: 'אין אתה משלח' שנאמר: 'ואתה ועבדיך ידעתי וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך'? כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא, אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו" (עיין רמב"ם תשובה ו ג).
ממשיך הרמב"ם ומסביר כי כך היה עם הכנענים שניסו למנוע את הארץ מעם ישראל. "לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל שנאמר: 'כִּי מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם'" (יהושע יא כ). ואולי זה יסביר לנו את המצב של הערבים בימינו, שממשלות ישראל השונות הציעו להם הצעות נדיבות (ומסוכנות) ביותר, והם התעקשו והקשו את לבם באופן לא ברור להילחם בנו. אין זה אלא שה' הקשה את לבם כשם שהקשה את לב פרעה עד שיאבדו ברשעם.
וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם
הזכרנו קודם את ברכת ה' שיש לכל המתיישבים בארץ ישראל בשני צדי ה"קו הירוק". חוזקה הכלכלי של כל מדינה נמדד בתל"ג שלה. ובמדד הזה ישראל חזקה יותר מצרפת ומאנגליה. לפני שנתיים ישראל עברה את צרפת בעוצמה הכלכלית, ובשנה שעברה היא עברה גם את אנגליה ועתיד הברכה הוא עוד לפנינו "והלוות גוים רבים ואתה לא תלווה". אלוקים נותן לנו ברכה כלכלית וחקלאית גדולה למעלה מן המשוער. גם בעוצמה הצבאית מודדים את ישראל בין שמונה המעצמות הצבאיות הגדולות בעולם, למרות היותנו מדינה קטנה מאוד במספר.
הב"ח מסביר שכל ברכת ארץ ישראל היא בגלל השכינה הקדושה ששורה בה (ב"ח או"ח מז). ולכן בזמן הגלות הארץ הייתה שממה, כי מאז שעזבה השכינה את הארץ בגלות – הארץ שממה, "ואז אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר. כי נסתלקה השכינה לגמרי מן הארץ ועלתה לה למעלה". "ושממו עליה אויבכם היושבים בה". "לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב".
סימן לחזרתה של השכינה לארץ ישראל הוא ברכת הכרמים וצמיחת הפירות. "וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל לו) 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְּאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא'" (סנהדרין צט ע"ב). על כן אומר הב"ח (או"ח רח) כי צריך לומר בברכת מעין שלוש: "ונֹאכַל מִפִּרְיָּהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ. כי "קדושת הארץ הנשפעת בה, מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת, גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ".
על כן היה מרן הרב אליהו זצוק"ל מהדר לאכול פירות הארץ דווקא ולא פירות חו"ל. "כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה, וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָתה". ובוודאי ביום ט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות, יש להשתדל לקנות את פירות הארץ דווקא.
אור החיים הקדוש מסביר כי יש דרגות בהשראת שכינה (בראשית מו ד). וממנו נלמד שיש דרגות גם בברכת הארץ הנובעת מהשכינה. דרגה גבוהה של השראת שכינה תהיה בארץ ישראל כשכל או רוב עם ישראל יהיה בארצו. באותה שעה תהיה הקדושה בפירות כל כך גדולה, עד שחיוב המעשרות יהיה מהתורה.
הרמב"ם כותב כי כל העם עתיד לעלות לארץ ישראל, וכשזה יקרה – התרומה והמעשר יהיו חובה מהתורה. "התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן, שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד, ובזמן שכל ישראל שם. שנאמר 'כי תבואו' - 'ביאת כולכם' כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה 'ביאת מקצתן'. ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה" (הלכות תרומות א כ"ו). ובכל מקום רובו ככולו. וכשיהיו רוב ישראל על אדמתם – תהיה הפרשת תרומות ומעשרות מהתורה (עיין שו"ע יו"ד שלא ב, ורמ"א שם).
מרן הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל הסביר ואמר כי פירות שגדלו בארץ ישראל הם "טבל", שפירושו מעורבב. שבפרי הנקטף בארץ ישראל יש עירוב של קודש וחול. בהפרשת התרומות והמעשרות אנחנו מפרישים את הקודש, מפרישים את התרומה הגדולה ונותנים אותה לכהן שיאכל בקדושה ובטהרה. אחר כך מפרישים ללוי מעשר ראשון, והוא נותן ממנו לכהן עשירית – מעשר מן המעשר (נקראת גם "תרומת מעשר"). אחר כך מפרישים מעשר שני, לאכול כל המשפחה בירושלים כדי לזכות ליראת שמים. או שנותנים לעני מעשר (בשנים ג' ו' לשמיטה). על כן אסור לאכול טבל, שמעורבים בו כל הקדושות הללו, ובהפרשת תרומות ומעשרות הקדושות הללו הולכות כל אחת למקומה.
בהתרגשות של קדושה היה מרן הרב ממשיך ומסביר כי הפלא הזה קיים רק באדמת ארץ ישראל. רק כאן צומחת הקדוּשה מתוך האדמה. כך, שני עצים סמוכים, אחד בתוך גבולות הארץ ואחד מחוץ לגבולותיה, רק באחד מהם יצמח פרי קודש. הרב היה מסתפק לומר שאפילו עץ אחד שחציו נטוע בארץ ישראל וחציו נטוע בארץ העמים – חציו שיונק מקדושת הארץ יצמיח פירות קדושים, ואילו החצי השני שיונק ונופו בארץ העמים, לא יצמיח פירות עם קדושה.
עיקר הקודש של הפירות צומח רק כשרוב עם ישראל על אדמתו, והיום אנחנו קרובים לזה יותר מתמיד, שכן ב"ה כ-48% מעם ישראל כבר יושבים על אדמתם, ועוד כמה עולים ורוב ישראל יֵשבו על אדמתם, והקדושה שלה ושל פרותיה תעלה עוד ועוד.
באותם ימים תתגבר הקדושה כל כך, שהפירות יהיו מבורכים יותר. הכלכלה תתחזק יותר. אווירה של ארץ ישראל יחכים יותר. השכל הישר יתבהר יותר. תנועת התשובה תתחזק יותר. לימוד התורה יהיה נכון יותר. גם ירושלים תיבנה יותר מהר. גם הצבא יהיה חזק יותר, וכל אויבינו ושונאינו ימהרו לברוח מן הארץ, כי הם לא יוכלו לסבול את רוב קדושתה. ויהי רצון שנזכה לראות פלא זה שעומד אחר כותלנו במהרה ממש.
אני זוכר את מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל עורך את תיקון ליל ט"ו בשבט כל שנה, לא על-פי "פרי עץ הדר" ובלי ארבע כוסות יין כמו שכתוב שם. אבל היה מדבר הרבה על שבח פירות ארץ ישראל ועל ההלכות שקשורות לפירות הללו. לפעמים על הלכות תרומת ומעשרות, שביעית וערלה, לפעמים הלכות ברכות וקדימות ולפעמים הלכות חרקים וכשרות הקשורות לפירות. והיה אומר כי מצווה לקחת פירות של ארץ ישראל דווקא, וזה היה עדיף בעיניו מלהביא לשולחן ריבוי גדול של פירות מחו"ל.
על ט"ו בשבט שחל בשבת היה אומר הרב זצ"ל כי לא נכון לעשות את הברכות הללו אחרי הקידוש ולפני הנטילה, כי יש ספק בעניין ברכה אחרונה שלהם. ולא נכון לעשותו לפני האוכל – כדי לא להשבית את התיאבון לארוחת השבת בכל הפירות המתוקים. ועל כן היה מציע לעשות את הסדר הזה אחרי ברכת המזון, כדי להרבות בברכות. כי אם יעשו אותו לפני ברכת המזון, הרי הוא מחסיר כמה ברכות, ובשבת אנו משתדלים להרבות בברכות ואין בזה ברכה שאנה צריכה.
להַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה רגיל לומר כי אפשר לעשות מעשר בכמה דרכים. הראשונה היא להבין את כל הנוסח כדלקמן, ולעשר כפי שצריך לעשות. ואת זה יכולים לעשות כולם, גם גברים וגם נשים. הדרך השנייה היא להפריש מאית וקצת יותר מהפירות או הירקות שאינם מעושרים, ולקרוא את כל מה שכתוב בסידור. הדרך השלישית היא להפריש כנ"ל ולומר: "הפירות והירקות הללו מעושרים כמו שכתוב בסידור".
מספרים על הרב קוק זצוק"ל שנתן לאדמו"ר מגור בביקורו הראשון בארץ אשכול ענבים לא מעושר כדי שיעשר אותו בפעם הראשונה בחייו. והיה ביניהם דיון אם צריך לברך על המעשר הראשון הזה "שהחיינו". בכל מקרה, מברכים על הפרשת תרומות ומעשרות רק במקרה שהפירות או הירקות או אפילו אחד מהם הוא "טבל" ודאי. אבל אם אדם קונה ירקות מהשוק או מחנות, אפשר שהם כבר עושרו, וכיוון שזה ספק מעשרים ולא מברכים לפני המעשר.
פירות של גויים שגדלו בארץ ישראל וגם נגמרה מלאכתם ע"י גויים, פטורים מתרומות ומעשרות. הקונה מן הגוי ענבי יין ועשה מהם יין או שאכלם - חייבים במעשרות ומברך על המעשר הזה. אם קנה ענבי אכילה ואכלם - פטורים ממעשר, ואפילו אם עשה מהם לבסוף יין. ויש מחמירים לעשר את היין שעושים מענבי מאכל, ובמקרה כזה מעשרים בלי ברכה.
לפני שמפרישים את התרומות והמעשרות צריך למדוד את כמות פרי הטבל שיש בידו, מכל מין על מינו. בשיעור הזה ניתן דוגמה על מאה שקדים ומאה אגוזים לא מעושרים. לפי הדוגמה, ייקח שקד אחד ואגוז אחד לצורך תרומת מעשר, וזה צריך להיות מדויק. לא פחות ממאית. מלבד זאת צריך לקחת עוד חצי שקד וחצי אגוז לצורך תרומה גדולה. וכך יעשה על כל מין ומין שייקח ממנו טיפה יותר ממאית ויניח בצד.
ומה שאמרנו עוד חצי שקד וחצי אגוז לתרומה גדולה – לאו דווקא, כי יכול האדם מטעמי נוחיות לקחת לצורך תרומה גדולה שקד או אגוז שלם. או רבע אגוז או רבע שקד. העיקר שיהיה "משהו" בשביל התרומה הגדולה, מלבד המאית שהיא לתרומת מעשר.
מדין תורה חייבים ליתן תרומה גדולה "כל שהוא" לכהן. וכמובן כל אחד ואחד נתן לכהן לפי רוחב לבו. חכמינו קבעו בזה כלל: "וכמה הוא שיעורה שנתנו חכמים, עין יפה אחד מארבעים, והבינונית אחד מחמשים, רעה אחד מששים, ולא יפחות מאחד מששים" (רמב"ם הלכות תרומות פרק ג הלכה ב). תרומה - תרי ממאה. אחד מחמישים.
בימינו, שהכהן לא אוכל תרומה גדולה, חזרו ואמרו שייתנו "כל שהוא" לכהן (שו"ע שם סעיף י"ט). פעם היו לוקחים לצורך תרומות ומעשרות את הפרי היפה ביותר והמשובח ביותר. היום, שפירות אלו נזרקים, כתב השו"ע (שם סעי' נ"ב) "נראה לי שהשתא דלאיבוד אזלא מפני הטומאה אין להקפיד בכך".
מעשר ראשון ניתן ללוי, והוא עשירית מהפירות שנשארו אחרי שהפרישו תרומה גדולה. בדוגמה לעיל, עשרה שקדים ועשרה אגוזים נותנים ללוי. מתוך העשרה הללו צריך הלוי לתת אגוז אחד ושקד אחד לכהן. אנחנו עושים את העבודה בשביל הלוי, ומשאירים אצלנו את חלקו של הלוי, כיוון שהוא מותר באכילה גם על-ידי ישראלים, אלא שהוא שייך ללוויים. את החלק ששייך לכהן אנחנו לא יכולים לאכול, ואנחנו שמים אותו ביחד עם התרומה הגדולה. לכן יש לנו כעת בצד חצי שקד וחצי אגוז שהם תרומה גדולה, ועוד שקד שלם ואגוז שלם שהם תרומת מעשר.
תרומה גדולה ותרומת מעשר אסורות לישראלים וללוויים, ואינן נאכלות אלא לכהנים טהורים. ומכל מקום, כיוון שבזמן הזה כולנו בחזקת טמאי מתים, הן אסורות בזמננו לאכילה גם לכהנים, ולכן יקבור אותן או יעטוף אותן בניילון ובנייר וישים אותן באשפה. ויכול כהן להדליק בשמן של תרומה את נרות השבת שלו. ויכול לתת אותן לבעלי החיים שלו.
אמת היא שתשעת השקדים ותשעת האגוזים לא אסורים באכילה, אבל הם שייכים שייכות ממונית לאחד הלוויים. ואם זו טרחה גדולה ללוי לבוא בשביל כמות כזו מעטה, או שזו טרחה בעבורנו לחפש לוי ולתת לו תשעה שקדים ואגוזים, אנו יכולים לסכם מראש עם לוי שאנו מכירים שהוא מקבל את כל המעשר ראשון שלנו. נותנים לו הלוואה של מאה שקל (בערך), ואומרים לו: דע לך שבכל פעם שאני מפריש מעשר ראשון, הוא שלך ואני קונה אותו ממך, ומבקש ממך שתקזז לי את המחיר מהחוב שיש לי בידך. וכך יורד ממאה השקלים שיש אצלו סכום קטן לפי ערכם של השקדים והאגוזים. ויעריך אדם מתי מסתיים החוב של הלוי אליו, וייתן לו הלוואה נוספת לפי המעשרות שהוא עושה מדי פעם.
ובימינו הוציאו לעז על ה"חזון איש" כאילו הוא התיר להשאיר מעשר ראשון ברשותנו ולא לתתו ללוי, ולא כך הוא. וכבר צעק על כך הרב בעל "ספר חרדים" וכתב: "ראיתי שמפרישים מעשרות ולא נותנים ל'לוי' ול'עני' ואומרים 'אני פטור כי אני יכול להפקיר את נכסי והריני כמו עני'. ודוחה הרב אלעזר אזכרי את דבריהם ושואל ומה תעשה על מעשר ראשון? ולכן בירקות ופירות שהם טבל ודאי, דהיינו כשברור שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, חייב לתת 'מעשר ראשון' ללוי, גם בזמן הזה" (ועיין בספר חרדים שם עמוד פ"ב וארץ חיים שם).
תרומה גדולה, מעשר ראשון ותרומת מעשר, מפרישים בכל השנים שבין שנת שמיטה אחת לשנת שמיטה הבאה, חוץ משנת השמיטה עצמה שבה אין מפרישים תרומות ומעשרות, כי הכול הפקר. מעשר שני מפרישים בשנים א' ב' ד' ה' לשמיטה, ובשנים ג' ו' מפרישים מעשר עני. שנת תשע"ה הייתה שנת שמיטה, ולכן בשנים תשע"ו, תשע"ז, תשע"ט, תש"פ מפרישים מעשר שני. בשנים תשע"ח תשפ"א מפרישים מעשר עני.
בזמן שהיה בית המקדש קיים היו בני ישראל אוכלים מעשר שני בירושלים בקדושה וטהרה. ומעשר זה ממון גבוה הוא, ונתנה תורה אפשרות לבעל הפירות לאוכלם בירושלים, ורק לאכילה כי אי-אפשר לתת מזה אפילו צדקה לבית כנסת. וכיוון שלא תמיד יכול אדם לעלות לאכול בירושלים סמוך לקטיף, ואם ימתין עלולים הפירות להתקלקל בגלל המרחק, נתנה תורה אפשרות לפדות את הפירות בכסף במלוא ערכם ובתוספת חומש. דהיינו, אם יש מעשר שני ששווה חמישה שקלים, מפרישים שישה שקלים תמורתו. כשעולים לירושלים משתמשים בכסף זה לקנות דברי מאכל בירושלים.
בזמן הזה לדאבוננו אין בית מקדש, ולכן אין צורך לפדותו בערכו ובתוספת חומש, אלא פודים אותו ואת חומשו בפרוטה או בפרי ששווה פרוטה (עיין שו"ע סי' של"א סע' קל"ב קל"ב). ואם הפירות הם טבל ודאי מברך לפני שמפריש "על פדיון מעשר שני".
אחרי שמפריש מעשר שני פודים את הקדושה של המעשר הזה על מטבע (שו"ע שם סע' קל"ד). ויפדה במטבע של מתכת, ולא בשטר של נייר. ופרוטה היא אחד חלקי ארבעים גרם כסף טהור. בימינו (שבט תשע"ז) בשקל אחד יש עשרים פרוטות. וידע אדם שאפשר להשתמש בשקל אחד עשרים פעם, וטוב לקחת מטבע של עשרה שקלים שיכול להשתמש בה מאתיים פעמים לחילול מעשר שני.
אחרי מאתיים פעם המטבע כולה נתפסה בקדושת מעשר שני, ויכול לחלל מטבע זו על פרוטה של מטבע אחרת, ואומר: "המטבע שבידי של מעשר שני מחולל הוא וחומשו על פרוטה שבידי". חוץ מפרוטה החמורה שבו, את המטבע יש לשחוק או לזרוק לים. אפשר לחלל על פרי או על אוכל השווה פרוטה, ואז אומר: "המטבע שבידי של מעשר שני מחולל הוא וחומשו על שוה פרוטה שבידי" וכו'. ואת הפרי או האוכל יקבור באדמה (עיין שם סע' קל"ח).
בפירות של שנה ג' ושל שנה ו' של השמיטה מעשרים מעשר עני. וכשם שעושים עם מעשר ראשון שנותנים ללוי הלוואה וקונים ממנו את חלקו בהסכם מראש, כך יש לעשות עם מעשר עני, לתת לעני הלוואה ולקנות ממנו את מעשר העני (בדוגמה שלנו אלו עשרה שקדים ועשרה אגוזים). ויהי רצון שנזכה שיעלו עוד יהודים לארץ ישראל ויתיישבו על אדמתם, ותהיה הקדושה של הארץ רבה יותר. ונפריש תרומות ומעשרות מהתורה בטהרה ובקדושה. אמן ואמן.
