מה הם התנאים ההלכתיים למינוי שופטים

וְגֵר לֹא תוֹנֶה – כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

תהליך הקבלה של גֵר דומה לתהליך שעברו ישראל ביציאת מצרים (רמב"ם איסורי ביאה יג): על גֵר נכתב: "ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עבודה זרה ומאריכין בדבר הזה, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ואין מאריכין בדבר זה. ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופיאה ומעשר שני וכו'". לימוד לקט שכחה ופאה נועד ללמד את הגֵר כי הוא מתחייב להיטיב עם הגר, היתום והאלמנה, לעומת מה שהיה נהוג באומות (יבמות מז).

כך לימד הקב"ה את אבותינו בתחילת דרכם. "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן". רק אחרי ששמעו ישראל את ההלכות הללו בפרשת "משפטים", הם יכלו לקבל תורה ולומר: "נעשה ונשמע". כך היה בגיור של רות, שמיד עם בואה לבית-לחם הוא לומדת מנעמי הלכות לקט שכחה ופאה, ואחר כך מיישמת את ההלכות הללו בשדה בועז. רק אחר כך היא יכולה להצטרף לעם ישראל, להינשא לבועז ולהקים את מלכות בית דוד.

להציל עשוק מיד עושקו

החסד הזה מתבטא גם במינוי השופטים. כך אומר יתרו למשה שצריך למנות שופטים "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹקים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע", שיוכלו להציל את החלשים מידי השכבות החזקות שבידיהם הכוח. כך כותב הרמב"ם (הלכות סנהדרין): "'אנשי חיל' אלו שהן גבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה' ובכלל 'אנשי חיל' שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו. כענין שנאמר 'ויקם משה ויושיען'" (הלכות סנהדרין).

יותר מיִרְאֵי אֱלֹקים בלתי אַנְשֵׁי חַיִל

ה"ספורנו" (שמות יח כה) כתב, שמשה בחר באַנְשֵׁי חַיִל אע"פ שאינם יראי אלוקים דווקא, כי זה מה שהוא מצא. "אחר שבקש ולא מצא אנשים שיהיו בהם כל המעלות שהזכיר יתרו בחר באַנְשֵׁי חַיִל בקיאים וחרוצים לברר וללבן אמתות דבר, ולהביאו אל תכלית. יותר מיִרְאֵי אֱלֹקים בלתי אַנְשֵׁי חַיִל".

משה חשב שאנשים יראי אלוקים שאינם יודעים להציל עשוק מיד עושקו לא יכולים להיות דיינים. אי-אפשר למנות דיינים יראי אלוקים בטלנים או תמימים שאינם בקיאים וחרוצים, שלא יודעים להתמצא בהוויות העולם ולברר את האמת. שלא יודעים לפעול במציאות כדי שהחלש יינצל מבעל הזרוע.

חֲכָמִים וּנְבֹנִים או אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹקים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע

גם בספר דברים (א יג) מדבר משה רבנו על מינוי שופטים לישראל. אלא שיש ביניהם הבדל. בפרשת "יתרו" אנו לומדים ששופטים צריכים להיות יראי אלוקים בעלי מידות ויושר, ואילו בפרשת "דברים" למדנו שהם צריכים להיות בעלי חכמה: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (שם טו).

חֲכָמִים וּנְבֹנִים

הרמב"ם (הלכות סנהדרין, פרק ב א) מסביר שמדובר בדיינים שהם חכמים גם בחכמת התורה וגם בהבנת המציאות: "אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים מופלגין בחכמת התורה בעלי דיעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות ואיצטגנינות ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי ע"ז וכיוצא באלו כדי שיהיו יודעים לדון אותם". בנוסף לזה עליהם להכיר את שפות המתדיינים לפניהם. "ושידעו ברוב הלשונות כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן".

חכם בהכרת המציאות

גם בבית-דין של שלושה צריכים הדיינים להיות חכמים ונבונים, למרות שהם לא צריכים להיות בקיאים בשבעים לשון: "צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן: חכמה וענוה ויראה ושנאת ממון ואהבת האמת ואהבת הבריות להן ובעלי שם טוב. וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה הרי הוא אומר 'אנשים חכמים ונבונים' הרי בעלי חכמה אמור" (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ב ז). וכן כתב הב"ח (חו"מ ז): "עוד צריך שיהיה בהם חכמה אנושית ובעל דיעה מרובה ודעת רחבה וכדכתיב 'חכמים ונבונים' - כי לא יכול הדיין להבין דבר מתוך דבר אם לא יהיה חכם בהכרת המציאות".

וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם

ממשיך הרמב"ם להסביר מהי הדרישה של דיינים שיהיו "ידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם", ומשיב כי אלו הדיינים שרוח הבריות נוחה מהם. "ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות".

כן צריכים הדיינים להיות בעלי מראה מכובד. לא בגלל שהם רודפי כבוד, שהרי הם צריכים להיות בעלי ענווה. אלא בגלל שהם צריכים להיות מעורבים עם הבריות. כך כתב הרמב"ם: "כשם שבית דין מנוקין בצדק כך צריכין להיות מנוקין מכל מומי הגוף וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה בעלי קומה בעלי מראה". בהלכה זו כולל הרמב"ם גם את עניין השפות, כי נראה שידיעת השפות מוסיפה כבוד לדיין.

חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו

בסופו של יום נדרש בית הדין הגדול למנות שופטים שיהיו גם בעלי מידות ויראת שמים, אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹקים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וגם חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם . "אמרו חכמים שמבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקין כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו עושין אותו דיין בעירו ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית ומשם מעלין אותו לפתח העזרה ומשם מעלין אותו לבית דין הגדול" (רמבם הלכה ח).

כן פסק השו"ע (חושן משפט סימן ח א) "כל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה ואינו ראוי להיות דיין, אע"פ שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות, הרי זה שהעמידו עובר ב'לא תעשה'". כן פסק: "בית דין של שלושה צריך שיהיה בכל אחד מהם ז' דברים: חכמה, ענוה, יראה, שנאת ממון, אהבת האמת, אהבת הבריות להם, בעלי שם טוב" (חו"מ ז').

חכמה ובינה בעקבות מתן תורה

יש שואלים למה בספר שמות לא מוזכרת החכמה והבינה שכתובה בספר דברים, ולמה בספר דברים לא מוזכרות המידות שבספר שמות. הרי ראינו ששני הדברים גם יחד הם תנאי להיות דיין.

הסיבה הטכנית היא שפגישת יתרו עם משה מסופרת לפני מתן תורה. בזמן הזה אי-אפשר עדיין לדבר על חכמה ובינה, שלא הייתה קיימת בתקופה ההיא בעם ישראל. לכן הוא מדבר בעיקר על מידות ויראת ה'. דברי משה בספר דברים, לעומת זאת, נאמרו אחרי 40 שנה במדבר, ואז מדגיש משה בעיקר את החכמה והבינה שמביאה את האדם ליראת שמים אמיתית.

אִם עַם הָאָרֶץ הוּא - חָסִיד, אַל תָּדוּר בִּשְׁכוּנָתוֹ

ה"אבן עזרא" מסביר שמי שלא למד תורה וחכמה - לא יכול להיות ירא שמים אמיתי. "ואמר 'יראי אלהים' שאין להם יראה מאדם רק מהשם לבדו. וכנגדם אמר משה: 'חכמים ונבונים'. כי לא יתכן להיות 'ירא שמים' כראוי רק מי שהוא חכם". וכך אומרת הגמרא: "אִם עַם הָאָרֶץ הוּא - חָסִיד, אַל תָּדוּר בִּשְׁכוּנָתוֹ" (שבת סג). ומסביר רש"י: "שאינו יודע בדקדוקי מצות, ואין חסידותו שלם, וסופך ללמוד ממנו". רש"י מלמדנו, כי בורים ועמי-ארצות עושים מעשי שטות בשם "יראת השמים". וסופם של החכמים הגרים בשכנותם להיגרר אחרי הבורים, כי הם לא יכולים להרשות לעצמם להיות פחות "יראי שמים" מהם.

כְּשֵׁם שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל לְהוֹשִׁיב בָּתֵּי דִּינִין בְּכָל עִיר וְעִיר, כָּךְ נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ

מינוי שופטים – מהאדם הראשון

ראינו בפרשת "יתרו" כי מינוי שופטים הוא ההתחלה של עם ישראל. הגמרא אומרת כי מינוי שופטים היה גם התחלה של העולם. ביומו הראשון נצטווה אדם הראשון על הקמת מערכת משפט בכל פלך ופלך. "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא (בראשית ב) 'וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר, מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל', 'וַיְצַו' - אֵלּוּ הַדִּינִין" וכו'. רבי יצחק חולק על רבי יוחנן ולומד את הדינים מהמשך הפסוק: "רַבִּי יִצְחָק, תָּאנִי אִיפְכָא, 'וַיְצַו' - זוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. 'אֱלֹהִים' - אֵלּוּ הַדִּינִין" וכו'. ומה למדו? "כְּשֵׁם שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל לְהוֹשִׁיב בָּתֵּי דִּינִין בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ וּבְכָל עִיר וְעִיר, כָּךְ נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ לְהוֹשִׁיב בָּתֵּי דִּינִין בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ וּבְכָל עִיר וְעִיר" (סנהדרין נו).

נוכרים – דין תורה או נימוסיות?

האם מערכת המשפט של הנוכרים היא עצמאית, או שהם צריכים לפסוק לפי דין תורה? בשאלה זו דן ה"חתם סופר" (חלק ו' בליקוטים סי' יד), והוא מסביר את דברי הרמ"א בתשובותיו (סימן י') שלמד מהגמרא לעיל שיש בה מחלוקת בין רבי יוחנן לרבי יצחק מהו המקור שממנו לומדים כי חובה על הגויים להקים מערכת משפט.

"הרמ"א מסופק אם הציווי הואשכל שהמלך בעצמו יחקוק לו משפטיםעל כל פרט ופרט לפי חפצוואז אותו הדין שחקק המלך הוא דין תורה,כי כן יסד הקב"ה שיחקקו להם דין ונימוס באונאה והשגת גבול". וזו דעת רבי יוחנן, שלומדים את החובה להקים מערכת משפט מהמילה "ויצו". "או דילמא שהם מחוייבים לדוןממש בדין תורהבשומרים ובגניבה". וזו דעת רבי יצחק, שלומדים את החובה להקים מערכת משפט מהמילה "אלוהים".

הנצי"ב סובר שלכל הדעות אין הנוכרים מצויים על פרטי הדינים כמו דיני התורה, אלא להעמיד להם שופטים שידונו לפי חוקיהם (שאילתות, שאילתה ב' בהעמק שאלה). וכן הוא בערוך השלחן העתיד: "ופשוט הוא דדיניהם אין הכונה כדיני תורה שלנו אלא נמוסיות" (הלכות מלכים סימן ע"ט, סעיף ט"ו).

העולם נתקן והולך

ופשוט הוא שבכל מקרה עקרונות המשפט צריכים להיות על-פי הצדק והיושר שקיבלנו מסיני, ולא על-פי צדק ויושר שהם המציאו לעצמם. לכן יתרו, שלמד על מינוי שופטים אצל אומות העולם, אומר שהשופטים צריכים להיות "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹקים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע". שאם לא כן, אפשר להגיע לעיוותים גדולים ביותר. כך היה בארה"ב לפני קצת יותר ממאה שנה, שהיו כורתים כף רגל לעבד שברח. כך היו תולים באנגליה לפני יותר ממאתיים שנה אדם שגנב חפץ בערך פעוט (לעומתם נראים הסעודים שכורתים יד לגנבים כמו אנשי חסד ורחמים). ברוך ה' שבכל תקופה ותקופה משתפרים דיני העולם ומתקרבים לאורחא דמיהמנותא, עד שהיום כמעט כולם מבינים שגנב צריך לשלם כפל או ארבעה וחמישה, אבל אין לתלות אותו כמו רוצח נפש.

וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם

זה מה שנאמר בספר ישעיה (ב ב) כי כל הגויים ינהרו לירושלים ללמוד ממנה את דרך הצדק והמשפט. "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

מערכות משפט מושחתות

מכאן נבין את דברי הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ט יד), שכותב: "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו". אנשי שכם לא יכולים לומר כי לפי חוקיהם מותר למנהיג לתפוס אישה ולאנוס אותה. כי אע"פ שמותר להם לקבוע את החוקים, אסור לחוקים הללו לסתור את עקרונות הצדק שאלוקים טבע בעולם והתגלו על-ידי עם ישראל. זו גם הסיבה שבגללה נענשו כל בית אבימלך כשהוא גזל את שרה. וזו גם הסיבה שבגללה נענשים כל מצרים, למרות שפרעה לבדו מקשה את לבו.

על מה שופטים הגויים?

לדעת הרמב"ם השופטים הללו צריכים לשפוט את הגויים על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כמו כן הם צריכים לשפוט אותם על גזל, על עינוי בעלי-חיים באכילת אבר מן החי ועל המצווה להודות ולברך לה' ולא לקללו חלילה. הרמב"ן (בראשית לד יג) מרחיב ואומר כי הדיינים של אומות העולם צריכים לדון בדינים נוספים. "ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל ציווה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל".

ישראל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע

למרות הערך והחשיבות של מערכות המשפט של הגויים, אסור ליהודי ללכת לבתי-דין שלהם. כך כתב בשו"ע (חושן משפט - סימן כו) "אסור לדון בפני דייני גויים ובערכאות שלהם (פירוש: מושב קבוע לשריהם לדון בו), אפילו בדין שדנים בדיני ישראל, ואפילו נתרצו שני בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו עליו השלום".

מקור דבריו מתשובה הרשב"א שכתב: "שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שי יְיַקְרוּ (יחשיבו) חוקות העכו"ם ודיניהם, ולא אפילו לעמוד לפניהם לדין אפילו בדבר שדיניהם כדיני ישראל. וכו'. ח"ו לעם קדוש לנהוג ככה. וכל שכן אם עתה יוסיפו לחטוא לעקור נחלה. הסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה - מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף, והתורה מידו תבקש. ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום 'דינא דמלכותא' - טועה וגזלן הוא, ואפילו גזילה ישיב 'רשע' מיקרי. כדאיתא בפרק הכונס (ס:) ובכלל 'עוקר כל דיני התורה השלימה'. ומה לנו לספרי הקודש המוקדשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי? ילמדו את בניהם דיני העכו"ם ויבנו להם במות טלואות בבית מדרשי העכו"ם. חלילה! לא תהא כזאת בישראל. חס ושלום שמא תחגור התורה שק עליהם" (ועיין ש"ך חו"מ עג, סקל"ט).

ערכאות של ישראל

כל ציבור יכולים לקבל עליהם בית דין שאינן ראויים מן התורה

בימינו נדונה השאלה על מעמד בתי-משפט בארץ ישראל, האם דינם כ"ערכאות של גויים", כי הם דנים על-פי חוקי הגויים, או שהם ערכאות של ישראל, כיוון שנמצאים בהם יהודים? מצד אחד למדנו כי כשאין דיינים שיכולים לשפוט, ממנים דיינים הגונים אע"פ שהם לא יודעים את דין התורה. כך אומרת המשנה: "אמר לו: נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמנין עלי שלשה רועי בקר, רבי מאיר אומר, יכול לחזור בו וחכמים אומרים, אינו יכול לחזור בו". וכך נפסק בשו"ע (חושן משפט - סימן כב) "מי שקבל עליו קרוב או פסול, בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו, אפילו קבל אחד מהפסולים בעבירה וכו'. אם קנו מידו - בכל ענין לא יכול לחזור" וכו'.

וכותב הרמ"א: "ועיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים או שכולם עמי הארץ וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם שלא ילכו לפני ערכאות של עכו"ם, ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי עיר) אע"פ שאינם ראוים לדיינים, וכיון שקבלו עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלן. וכן כל צבור יכולים לקבל עליהם בית דין שאינן ראוים מן התורה" (שו"ע חו"מ ח א).

ובאמת אין דמיון בין מה שכתב הרמ"א והשו"ע למציאות של בתי המשפט בישראל בימינו, כי בימינו יש בתי-דין ויש תלמידי חכמים ויש מי שיכול לפסוק על-פי דברי תורה. ואם הולכים לבתי-משפט שדנים על-פי הערכים של הגויים, במה זה שונה מערכאות של נוכרים?

מלך פורץ גדר

אמנם במקום שבו אין דיינים שיודעים לדון, מותר לציבור לקבל עליו את בתי המשפט הישראליים שאינם בקיאים בהלכה, כשם שמותר לנו לקבל על עצמנו "בתי דין של הדיוטות". וזהו בנושאים שבהם עוסקת המלכות. הדוגמה המפורסמת לזה היא הפקעת קרקעות פרטיות לצורך בניית כבישים. על כגון זה נאמר שמלך פורץ לו גדר של בית פרטי ועושה שם דרך לציבור, ואין מוחים בידו - אי-אפשר לומר לו: אתה גזלן שלקחת רכוש פרטי (ובלבד שהוא לא מפקיע קרקע לטובתו הפרטית, כמו שעשה אחאב שלקח את כרם נבות לצורכו הפרטי ושילם על כך בחייו). ודין זה קיים גם במדינת ישראל, שאם לא כן אין היתר לנסוע בכבישים רבים שאדמותיהם הופקעו לצורך סלילת הכביש.

דינא דמלכותא – דינא?

ה"בית יוסף" הביא את דברי הרשב"א (חו"מ סב ושפח) שהוכיח מר' אלעזר ב"ר שמעון (ב"מ פג ע"ב) "שתפיס גנבי שהיה בהרמנא דמלכא ועניש וקטיל להו ... אלא ודאי כדאמרינן שכל שהוא ממונה על כך מן המלך דן ועושה כאילו במשפט המלוכה כי מלך במשפטים אלה יעמיד". כן פוסק הרשב"א בתשובה: "ואפשר עוד כי גם למלכי ישראל רשות בכעין זה. לפי שזה משמירת עמו כדי שלא יזוקו הישראלים הדרים פרוצים בין השכנים ויהיה בזה נזק המלך. והרי זה בכל מה שאמרו במשנתנו 'ופורץ לעשות לו דרך'. וכל האמור בפרשה - מלך מותר בו. א"כ מה שציוה המלך - לשמירת העם הרשות בידו. נמצא דין מלכי ישראל שווה לדין האומות בדבר זה וזה ראיה כי זה דינא דמלכותא ולא גזילה דמלכותא, ושפיר דמי".

כך כותב הרא"ש שנהגו לדון בדינים אלו בכל מקום. "מנהג פשוט בכל תפוצות גלות ישראל, מי שחייב מס לקהל, חובשים אותו בבית הסוהר, ואין מביאין אותו בפני בית דין, אלא טובי העיר דנין אותו כפי מנהגם" (כלל ז יא). ובשו"ת "דבר אברהם" (סימן א, סעיף ו) נלמד מהפסוק "וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו", שהפקר בי"ד הפקר (גיטין לו,ע"ב) וממנו למדו לכל תקנות הקהל שהלכה זו של חובת ציות לשרים וזקנים "לא נאמרה לבית דין של ישראל בתור בית דין, אלא בתורממשלה, שהרי השרים והזקנים כתיב. ולא בבית דין של ישראל לבד נאמרה, כי אם בכל ממשלה בביתה שהיא השלטת בכל אשר לנתיניה". ודבר זה דומה למה שנכתב בשו"ע (חושן משפט - סימן ב) כי רשות לגדול הדור או למנהיגי העיר להתקין תקנות לצורך תיקון הציבור. בין בממון ובין בגוף. ודבר זה הוא מדיני המלכות (עיין משפט כהן קמד יד. והנצי"ב בפירושו לפרשת "שופטים" בפסוק "שום תשים עליך מלך" שהסביר כי בגלל זה היה להורדוס ולמלכי בית חשמונאי דין מלכות). ובלבד שלא יסתור את דיני התורה.

מצווה למנות שופטים יראי ה'

אשר על כן היה אומר מרן הרה"ג אליהו זצוק"ל, כי מצווה להשתדל שיהיו כמה שיותר שופטים יראי ה' והולכים בדרך ה', כי בימינו הם קובעים הרבה מאוד מהאופן שבו מתנהלת המדינה. והרי מן המפורסמות שהשופטים פוסקים על-פי הערכים שלהם, ואחר כך מוצאים לזה סימוכין בחוקים במקרה הטוב, או ממציאים חוקים במקרה הפחות טוב. וכשיהיו שופטים אמיצים שיש להם ערכים יהודים ולא ערכי שווא, הם ישפטו ויובילו את עם ישראל בדרך זו.

מלבד כל זאת, יש מצווה למנות שופטים הגונים, ולא כמו ששופטים היום בבית המשפט העליון כ"מוכס שאין לו קצבה" (מוכס שלוקח מכס לא קבוע אלא לפי נטיות לבו – טור שו"ע חו"מ שסט), שפוסקים להרוס בתים של יהודים הנמצאים על אדמות מדינה, ולא הורסים בתים של בדואים וערבים בגליל באותו מצב.

על כן היה אומר מרן הרב זצוק"ל כי מצווה גדולה לתקן את מערכת המשפט הזאת, וזה חלק גדול מתיקון המלכות בישראל. ויהי רצון שיתקיים בנו "וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיה פרק א). אמן.