התורה כותבת שאסור לאכול חזיר, גמל וארנבת. חסידה עורב ושרצים: "וְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לֹ֥א יֵאָכֵֽל" (ויקרא יא מא). רק באיסורי אכילת שרצים התורה מאריכה להסביר כי האכילה הזאת משקצת ומטמאת את הנפש: "אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם".
על כך אמרו חז"ל: "תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם". וכן: "תנו רבנן וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם אדם מטמא עצמו מעט - מטמאין אותו הרבה. מלמטה - מטמאין אותו מלמעלה. בעולם הזה - מטמאין אותו לעולם הבא" (יומא לט ע"א).
מאידך מביאה הזהירות מאכילת שקצים להתקדשות גדולה. כך מובא בהמשך: "כִּ֣י אֲנִ֣י ה֘' אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ". גם כאן לימדו חכמינו שהתקדשות שלנו מביאה התקדשות מלמעלה. "תנו רבנן וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים, אדם מקדש עצמו מעט - מקדשין אותו הרבה. מלמטה - מקדשין אותו מלמעלה. בעולם הזה - מקדשין אותו לעולם הבא" (יומא לט ע"א).
עוד ממשיכה התורה ומדברת על המעלה של זהירות משרצים במילים: "כִּ֣י׀ אֲנִ֣י ה֗' הַֽמַּעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי". על המילה "הַֽמַּעֲלֶ֤ה" דרשו חכמים: "תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִלְמָלֵא הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר זֶה, שֶׁאֵין מְטַמְּאִין בִּשְׁרָצִים – דַּי" (בבא מציעא סא ע"ב). ואע"פ שהשכר עליהם הוא לא יותר מֵרִבִּית וּמִצִּיצִית וּמִמִּשְׁקָלוֹת, יש בהם התעלות גדולה "לזכות למעלה העליונה" (מהר"ל גבורת ה' מה) כי הם מאוסים לאכילה.
רבי חיים בן עטר זלה"ה, הנקרא בפי כל ישראל "אור החיים הקדוש", מלמדנו שהדרך להתקדשות עוברת בזהירות משקצים ורמשים אפילו בהיסח הדעת. וכך כתב: "כִּי צָרִיךְ הַרְבֵּה זְהִירוּת בָּזֶה, כִּי הֲטִמְטוּם שֶׁל הַשְּׁרָצִים וְהָרְמָשִׂים מוֹנֵעַ מֵאָדָם אֶת הַקְּדֻשָּׁה אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּהֶסַּח הַדַּעַת. אוּלַי שֶׁיְּכַוֵּן לוֹמַר שֶׁצְּרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְהִזָּהֵר לְבַל יִכָּנְסוּ לְפִיהֶם אֲפִלּוּ בְּהֶסַּח הַדַּעַת, כִּי הַהֶפְרֵשׁ שֶׁבֵּין הַשּׁוֹגֵג לְמֵזִיד בִּמְצִיאוּת זֶה כְּשׁוֹגֵג כְּמֵזִיד, כִּי הַתִּעוּב יֵעָשֶׂה מַעֲשֵׂהוּ בְּנֶפֶשׁ אָדָם אֲפִלּוּ בְּהֶסַּח הַדַּעַת, אֶלָּא שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה הַפְּגָם בְּמַעֲשֵׂה מֵזִיד תַּעֲשֶׂה נַפְשׁוֹ שֶׁקֶץ, וּבְשׁוֹגֵג תְּטַמֵּא נַפְשׁוֹ וְתִטַּמְטֵם, וְהוּא אוֹמְרוֹ 'וְלֹא תִּטַּמְּאוּ וְנִטְמֵתֶם בָּם'. וְצָרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר בְּתוֹסֶפֶת זְהִירוּת וּזְרִיזוּת בְּכָל דָּבָר אֲשֶׁר יִכָּנֵס בְּגֶדֶר סָפֵק שִׁקּוּץ זֶה, וּמָה גַּם בִּזְמַנִּים אֵלּוּ שֶׁנִּזְהַם הָאֲוִיר וְהָאֲרָצוֹת כֻּלָּן יַחַד וְאֵין לְךָ גִּדּוּלֵי קַרְקַע שֶׁאֵין בָּהֶם מֵהַשִּׁקּוּץ, שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִשְׁמֹר אֶת הַדָּבָר" (אור החיים ויקרא יא מג). וראויים הדברים למי שאמרם.
אנו צריכים להודות לה' כי בדור הזה חידש הקב"ה דרכי גידול בחממות, קירור, שימור מחרקים בדרכים יצירתיות שבזכותם אנחנו יכולים להיזהר מכל החרקים המצויים במים, בצמחים ובבעלי החיים. וזו הצלה גדולה שלא הייתה כמותה בשנים שהיינו בגלות.
וראה זה פלא, שכל הזהירות מחרקים ומשקצים ורמשים מתחזקת דווקא בתושבי ארץ הקודש. בכל הגלויות, לעומת זאת, לא נזהרים מהחרקים ומהשרצים כמו שנזהרים בהם בארץ הקודש, והיו אומרים לעצמם בטעות שאין חרקים בארצות העמים. והיו צריכים גדולי ישראל לחפש טענות כדי ללמד עליהם זכות, כמו שנביא דבריהם בהמשך. אין זאת אלא שהזהירות משקצים ורמשים היא חלק מהתקדשות עם ישראל בארץ הקודש לקראת השראת שכינה בישראל.
אנו צריכים להיזהר מהשקצים והרמשים בזהירות כפולה ומכופלת. אפשר להיכשל בהם בלי משים פעמים רבות בארוחה אחת, והחומרה היא יותר מאכילת חזיר. לפעמים אדם חושב: מה בכך שאכלתי חרק קטן? אבל באמת נשמת חרק קטן חשובה כמו נשמת גמל גדול. כדברי רבי אליעזר שאומר "ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת" (שבת קז ע"ב). וגם לגבי אכילה כך, שאכילת נפש טמאה של חרק אחד חשובה כאילו אכל גמל שלם.
על כן כתב הרמב"ם: "האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה הרי זה לוקה מן התורה, ואפילו היתה פחותה מן החרדל" (רמב"ם מאכלות אסורות פ"ה הכ"א). וגודל גרגיר חרדל הוא 2-1 מילימטר. והטעם מובא בגמרא כי "בריית נשמה חשיבא" (מכות יז. בית יוסף יורה דעה סימן ק). ולכן התורה אסרה חרק, אפילו שאין בו כזית (החינוך שמיני קסג).
ומחמת קטנותם של השרצים יכול אדם לאכול כמה וכמה נשמות של איסור בארוחה אחת. ולא עוד אלא שבכל אכילת חרק אחד יכול אדם לעבור שש עבירות שונות. כך נאמר בגמרא: "אָמַר אַבַּיֵי: אָכַל פּוּטִיתָא שהוא מין שרץ מים - לוֹקֶה אַרְבָּעָה פעמים ל"ט מלקויות, מפני ששני פעמים נאמר איסור אכילה בשרץ. 'אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם' (ויקרא יא, מג), ועוד שני לאוים נאמרו בשרץ המים (ויקרא י יא, דברים יד, י). אכל נְמָלָה - לוֹקֶה חָמֵשׁ פעמים ל"ט מלקות, שלוקה גם מִשּׁוּם 'הַשֶּׁרֶץ הַשּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ... לא יאכל' (ויקרא יא, מא), ומשום '... וכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום' (ויקרא יא, מג), ומשום 'ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ' (ויקרא יא, מד). אכל צִרְעָה - לוֹקֶה שֵׁשׁ פעמים ל"ט מלקות: חמש כמו נמלה, ועוד אחד מִשּׁוּם שֶׁרֶץ הָעוֹף שנאמר 'וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו'" (דברים יד, יט – מכות טז ע"ב).
על כן כתב הבן איש חי על החסה שאוכלים בליל הסדר "יזהרו הנשים בבדיקת החזרת והכרפס, דכל תולע יש בו חיוב חמשה מלקיות, והדבר הזה תלוי בצואר האשה בעלת הבית, דכל בני בית סומכין עליה בזה, ואם מקילה בבדיקה אפשר שיהיה תלוי בצוארה חיוב מלקות יותר משערות ראשה" (צו כז). ואם מדובר בתריפסים שהם בעלי כנף. על כל תריפס לוקה שש מלקויות.
מהגמרא (סוכה יח ע"א) משמע שגם שרצים שאינם ניכרים אסורים באכילה, ולכן רבי לא אכל אברומא, שהם דגים קטנים "ואין שרצין ניכרין בהן" מרוב קטנם. וצריך לומר שהם ניכרים וקשה להפרישם כי אם אינם ניכרים כלל לא נאסרו. וכך פסק ערוך השולחן "יש מי שכתב בשם חכמי הטבע דהמסתכל בזכוכית המגדלת שקורין ספאקטיוו"א יראה בחומץ מלא תולעים". אבל אין לחשוש "דלא אסרה תורה במה שאין העין שולטת בו דלא ניתנה תורה למלאכים". ומה שהעין לא שולטת – לאו כלום הוא. "אמנם כמה שהעין יכול לראות אפילו נגד השמש ואפילו דק מן הדק הוה שרץ גמור" (יורה דעה סימן פד סעיף לו). וכן כתב הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (תנינא, בקונטרס אחרון סימן נג).
בקמח היו מצויים חרקים רבים. ומובא בהגהות שערי דורא (סי' נב ס"ק א): "ושמעתי שרבינו האור זרוע אביו זצ"ל עשה מעשה כן שהתליע קמח חיטים וצוה להוליכו לנהר דונאיי להשליכו, ולא רצה להתיר למכור לגוי פן יאפנו פת וימכרנו לישראל". כי לא היו בימיהם נפות שאפשר לנפות את הקמח. ולכן פסק השו"ע (סימן פד סעיף ה) כי תולעים הנמצאים בקמח אסורים, כי הם עוברים בחורי הנפה. אבל אם יש שם תולעים שלא עוברים בחורי הנפה ואפשר לסלקם – הקמח מותר (ש"ך ס"ק יד).
ובימינו יש ברוך ה' נפות משי ביתיות ותעשייתיות שמנפות כל סוגי חרקים, גדולים וקטנים. יש נפות שמנפות על פי משקל סגולי ויש נפות שמצלמות כל גרגיר ומסלקות אותו אם אינו מתאים. אשרינו שזכינו לכך בדורנו, ובמאמץ והשתדלות אפשר להינצל לגמרי מהחרקים ולהתקדש, מה שהיה קשה מאוד בדורות קדומים.
כן נשאל המהר"ם בן חביב על חרקים הנמצאים בחומץ שגם כאשר "מְסַנְּנִים אוֹתוֹ ד' אוֹ ה' פְּעָמִים וַעֲדַיִן רִשּׁוּמָן נִכָּר שֶׁהֵם רוֹחֲשִׁים בְּשׁוּלֵי הַכְּלִי, וְהֵם דַּקִּים יוֹתֵר מֵחוּט הַשַּׂעֲרָה שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ זוּלַת הָרְחִישָׁה הַנִּכֶּרֶת בָּהֶם לְאוֹר". והסביר שהחרקים הללו אסורים כי "נִרְאֶה מִן הַמִּשְׁנָה וּמִן הַגְּמָרָא וּמִן הַפּוֹסְקִים דְּבָרֶיהָ אֲפִלּוּ הִיא פְּחוּתָה מִן הַחַרְדָּל לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין חִלּוּק אִם הִיא דַּקָּה מֵחוּט הַשַּׂעֲרָה אוֹ גַּסָּה מֵחוּט הַשַּׂעֲרָה" (שו"ת קול גדול, סי' ה). ולכן כותב ה"חכמת אדם" (סי' לח סעי' ז): ): "וְלָכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר לְסַנֵּן דֶּרֶךְ מַפָּה שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאֶפְשָׁר אֲפִלּוּ לְתוֹלָע דַּק שֶׁבַּדַּקִּין לַעֲבֹר".
על החסה כתב החתם סופר: "ומנקים אותם מרחש תולעים קטנים הנמצאים מאוד מאוד בימי פסח ואינם ניכרים לחלושי ראות" (או"ח סי' קלב) וצריך שאנשים בעלי ראות טובה יבדקו אותם. וכן פסק במשנה ברורה על חסה ש"מצוי מאוד בימי פסח תולעים קטנים שאינם נכרים לחלושי עין, ע"כ מי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקנו כראוי טוב יותר ליקח תמכא" (תעג ס"ק מב).
כן כתב הבן איש חי (ש"ש בהר בחקותי) "ויש ירקות שנמצא בהם תולעים דקים הרבה וקשה לבדקן, והם מה שקורין סלק (תרד) ומה שקורין נענע, שומר נפשו ירחק מהם ופה עירנו אוכלים זה הסלק ואומרים שבודקין אותו, וירא שמים יסלקו מביתו ולא יבוא על שולחנו, ובביתנו לא יכנס הסלק למאכל, ורק בראש השנה יביאו אותו על השולחן לראותו בלבד בשביל הבקשה שבהם". וברוך ה' בימינו מגדלים ירקות אלו בגידול מיוחד שאין בהם חרקים.
כמה פעמים שמענו על מקומות בחו"ל שלא מקפידים בירקות נגועים ואומרים שאין בהם חרקים. ובאמת צריך לבדוק אחריהם. וכך מביא הבן איש חי (ש"ש בהר בחקותי): "ויש פה עירנו ירק שקורין רשא"ד והוא גדל במדבר ולכך קורין אותו בערבי רשא"ד אלב"ר ויש בני אדם אומרים כי לא ימצא בו תולעים, ורק ראש"ד שזורעין בגינה ימצא בו תולעים, וזה שקר שגם הגדל מאליו במדבר ימצא בו תולעים וצריך בדיקה". וגם היום שמענו שאין חשש חרקים בירקות עלים באירופה, ברוסיה ובצפון אמריקה. ובכל הבדיקות נמצאו שם חרקים כמו בארץ ישראל.
הגאון רבי חיים אבולעפיא זצוק"ל היה מראשי המיישבים את ארץ ישראל בתקופת אור החיים הקדוש, והוא תיאר את המתיישבים החדשים שמקפידים מאוד בחרקים: "יושבי ארץ הגליל תובב"א שמדקדקים הרבה מאד, ואסרו האורז לגמרי ימים רבים, ואסרו התותים השחורים לעולם, ובשנה הזאת (שנת תצ"ה) אסרו הפולים, ותמיד מעיינים הרבה בירקות" (חנן אלוקים קמט).
כן כותב רבי דוד פארדו שהיה רב בירושלים בדור קודם לרבי חיים אבולעפיא: "בתותים ודאי דלית בהם בדיקה, ולכן אני נזהר שלא לאוכלם" (מזמור לדוד, הלכות תולעים), והביא דבריו בדרכי תשובה, (יו"ד סי' פד ס"ק צג). כן כותב בספר פת לחם: "בענין התותים שמעתי מהרב המובהק כמהר"ר יוסף קובו נר"ו, שבעיר הקודש ירושלים תוב"ב אינם אוכלים אותם, כי נמצאים בהם תולעים, כעין התותים עצמן, ואין להם בדיקה. ומהיום ההוא לא אכלתי אותם" (ח"א סי' מא).
ובספר פלא יועץ (בדיקה) כתב שירא שמים יימנע מאכילת תותים, ובספר משא חיים, לרבי חיים פלאג'י כתב: "ועל התותים דפשט איסורו בעירנו איזמיר כנודע, אם הולך למקום אחר ונותנין לו מיני מתיקה מזה (מהתותים) - יזהר שלא יבוא בפיו" (מנהגים א, ד).
כן כתב הבן איש חי על הפולים "הפולין דרכם להתליע במחובר" (ש"ש בהר בחקותי ז). ולכן צריך הרבה זהירות לנקות כל נקודה שחורה שנמצאת בהם שתחתיה בדרך כלל נמצא חרק. ובפולים מיובשים מרובים החרקים ולכן אסרו אותם בהרבה מקומות. אבל בימינו נתחדש שיווק של פולים ירוקים קפואים ובהם אין חשש של חרקים. וצריך לשים לב לא לאכול פולים יבשים. ולא לאפשר הגשתם במקום שבהם יש כשרות.
ה"פרי חדש" כתב שיש שנים שאסרו בירושלים לאכול כרוב ויש שנים שלא אסרו לאוכלו. "וכן בכרוב שקורין קול פיוו"ר יש שנים שמתגדלים בה תולעים הרבה והם קטנים עד מאוד ואי אפשר לשום אדם לבודקם, ובשנים שידוע שיש בה תולעים אין לאוכלה כלל" (יו"ד סי' פד ס"ק לד).
רבי משה ישראל, רבה של העיר רודיס, כתב בספרו "משאת משה" (יו"ד סי' ד) על עלי גפן: "מָצְאוּ בָּהֶם תּוֹלָעִים קְטַנִּים דַּקִּים עַד מְאֹד צְנוּמוֹת קָדִים שֶׁכִּמְעַט אֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, רְבוּצוֹת וּכְבוּשׁוֹת בַּוְּרִידִים שֶׁל הֶעָלִים יִשְׂתָּרְגוּ וְיִסְתַּבְּכוּ בְּקֶרֶן זָוִית, וְרֹב הַבּוֹדְקִים לֹא יִמָּצְאוּ בָּהֶם כְּלוּם וְיִרְאוּם חֲלָקִים וּנְקִיִּים, וְכַאֲשֶׁר יָבֹאוּ הַבְּקִיאִים בִּמְקוֹמָם וְחִזְקִי הָרְאוּת אַחַר הָעִיּוּן רָב יְנִיעוּם בְּחֻדָּהּ שֶׁל מַחַט וַיָּחֵלּוּ לְהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי הֶעָלִין עוֹדָם מְהַלְּכִים נִטְמָנִים בְּאַחַת הַפְּחָתִים בְּחִדּוּדֵי בְּלִיטַת הַפִּצּוּלִים וְנֶעֱלָמִים מִן הָעַיִן וְלֹא יִמְצָאוּם עוֹד".
על כן אסר בית הדין בארם צובא על אכילת עלי גפן, ובעקבותיו אסרו עלי גפן חכמי הספרדים בדורות הבאים. כך כתב הבן איש חי (ש"ש בהר בחקותי ב) "ועלי גפנים כבר אסרום רבני ארם צובא יכוננה עליון אמן לגמרי, ולא יועיל להם בדיקה, וכן פה עירנו בגדאד נוהגים בהם איסור". וכתב כף החיים כי יושבי בגדאד מחשיבים את עלי הגפן "כמו בשר חזיר" וכתב עוד כי " הרב המופלא מאור הגולה מה"ר חיים אבולעפיא הסכים לאסור (בטבריה), וגם רבני עיר הקודש ירושלם ת"ו ורבני עיר הקודש חברון הסכימו לאסור" (כף החיים, יו"ד סי' פד ס"ק צד).
הרשב"א נשאל על עדשים, פולים וזיתים שמוחזקים בחרקים – האם אפשר לבדוק מדגם מהם שצריך לבדוק את כולם. והשיב: "המינין הללו בלי ספק הרחש מצוי בהן ולפיכך אעפ"י שבדק קצתן אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה. כי באמת אין הרחש מצוי ברוב ומכל מקום הוי 'מיעוט המצוי'. וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הקצת ולא על בדיקת הרוב. והמשל בזה בדיקת הריאה שהוא מיעוט המצוי ואין סומכין בדיקת המקצת על בדיקת המקצת ואפילו על הרוב" (חלק א סימן רעד. והובאו דבריו בבית יוסף יורה דעה סימן פד). ונפסק בשו"ע: "כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת" (יו"ד פד סעיף ח).
הרשב"א לא הגדיר מהו מיעוט המצוי, ובאמת זו בעיה גדולה, כי יש הרבה ירקות ומתי בית דין יחליט שצריך לבדוק את כולם, ומתי יתיר לאכול בלי בדיקה? וכן בטרפות של בעלי חיים – בבקר בודקים בדרך כלל רק את הריאה, כי שם יש הרבה פעמים טרפות. ובעוף יש בודקים צומת הגידים ויש שאינם בודקים כי הטרפות שם הן מעטות. ויש בודקים כל ריאה של עוף ויש שאינם בודקים. האם זו חובה לבדוק צומת גידים וריאות? והתשובה תלויה בשכיחות הנגע בכל אלה.
הריב"ש (קצא) כתב שמיעוט מצוי "רוצה לומר שהוא קרוב למחצה ורגיל להיות". ובגר"א (יו"ד א ד) "והטעם משום דהוי מיעוט המצוי טובא וכמו בטריפות הריאה". אמנם בספר "משכנות יעקב" הוכיח מהגמרא שמיעוט המצוי הוא 10% או יותר. ובנה את הפסק שלו על מה שכתוב במשנה בגיטין (לא, א) שאומרת כי מי שהניח במחסן שלו יין של טבל שאפשר להפריש אותו כתרומות ומעשרות, לא צריך לחשוש שמא הוא החמיץ, וצריך לבדוק אותו שלוש פעמים בשנה. "בשלשה פרקים בודקין את היין: בקידום של מוצאי החג, ובהוצאת סמדר, ובשעת כניסת מים בבוסר".
במקום אחר בגמרא (במסכת ב"ב צג ע"ב) אמרה הגמרא כי מי שמכר לחברו יין והיו פחות מ-10% חביות שהחמיצו זה לא מקח טעות. מכאן למד המשכנות יעקב כי אם יש 10% נגיעות של חרקים, או טרפות בבעלי חיים, הרי זה נקרא מיעוט מצוי שמחייב לבדוק כל עוף או בהמה. וכל ירק וירק (כמו שכתב הרשב"א. והביאו ה"דרכי תשובה" יו"ד סי' ל"ט ס"ק ג') וכך מקובל לפסוק.
ולדעת הרה"ג וואזנר זצוק"ל (בשו"ת שבט הלוי חלק ד סימן פא) אפילו פחות מ-10% נקרא מיעוט המצוי שמחייב בדיקה, והוכיח כן מכמה וכמה מקומות שבהם יש פחות מ-10% ובודקים. כגון רוב בקיאים אצל שחיטה. שאין 10% שאינם בקיאים ובכל זאת צריך לבדוק וכד'. ולכן קבע שמיעוט המצוי הוא ש"לעולם אין רוב כשירות בלי מועט טריפות והמועט מלווה את הרוב בכל עת ובכל מקום, והוא הוכחה שזה טבעית מציאותו לגדל רוב כשירות ומיעוט טריפות".
בברוקולי, בכרובית ובקלחי תירס טריים – כמעט בכל מוצר יש חרקים שגודלם הוא יותר מהגודל שנאסר כדלעיל. במפעלים שמייצרים ברוקולי וכרובית וקלחי תירס קפואים סומכים על הריסוס שעושים בשדות לפני הקטיף ועל השטיפה שעושים במפעל כדי להוציא את הירקות הללו מחזקת נגיעות שמחייבת בדיקת כל אחד ואחד. אמנם בפועל גם אחרי כל התהליך הזה יש כמעט בכל קלח תירס שנבדק חרק אחד או יותר.
וכך מצוי מאוד שיש חרקים בכל שקית ושקית של ברוקולי וכרובית שטוף ומוקפא. לפי בדיקות שעשינו במעבדות של צפת יש מפעלים שבהם שישה חרקים בשקית בממוצע, יש מפעלים שבהם שלושה חרקים בממוצע בכל שקית ויש מפעלים שבהם חרק אחד בממוצע בכל שקית. לפי האמור לעיל נוכחות כזו אוסרת את השקית עד שיבדקו עלה עלה.
כשבודקים "מיעוט המצוי" בטרפות של עופות אנו יודעים כי אם רואים שמכל 10 עופות יש עוף אחד שצומת הגידים שלו קרוע, הרי יש פה מיעוט המצוי של טרפות צומת גידים, ולדעת המשכנות יעקב צריך לבדוק כל עוף ועוף. מה המנה שאנחנו בודקים בברוקולי קפוא לדעת האם זה נקרא מיעוט המצוי? האם לבדוק ראשי ברוקולי, או לבדוק מנה של אכילה שהיא 200 גרם, או לבדוק שקית של 800 גרם שהיא השקית המצויה?
יש פוסקים שבודקים לפי ראש של ברוקולי. ויש אומרים שבודקים לפני מנה של 200 גרם. הרבנות הראשית קבעה כי בודקים שקית של 800 גרם, כי השו"ע קבע שכאשר יש נגיעות בסיר ומצאנו בו חרקים, צריך לבדוק את כולו (שו"ע יו"ד פד ט). ושקית של 800 גרם היא בדרך כלל מה שנכנס לסיר אחד.
עד עכשיו דנו בחרקים שהם נחשבים "בריה", והכלל בשולחן ערוך שחרק הוא בריה, ובריה לא בטלה אפילו באלף (יורה דעה סימן ק ס"ע א). ובלבד שהיא תהיה שלמה. "שאם יחלק אין שמו עליו" (שו"ע סימן פ"ד וכן הוא בסימן קא).
האם מותר לטחון תותים שנגועים בחרקים כדי שהחרקים לא יהיו שלמים ויהיו בטלים ב-60? אומר השו"ע כי אסור לבטל איסור לכתחילה, ואם ביטלו – אסור להשתמש במוצר מטעם קנס למי שעשה כן במזיד וכן למי שנעשה בשבילו. "עבר וביטלו, או שריבה עליו. אם בשוגג - מותר. ואם במזיד - אסור למבטל עצמו, אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו". ולכן אין אפשרות לקחת חומוס נגוע בחרקים ולטחון אותו עם החרקים שבתוכו כדי שלא יהיו בריה שלמה ויתבטלו ב-60 (עיין שו"ע צט סעיף ה).
אעפ"כ כתוב כי מי שיש לו חיטים נגועות יכול לטחון אותן, כי החרקים בורחים לפני הטחינה כשהם מרגישים את הרעד של המכונה. ואם חרק אחד ייכנס לתוך המטחנה וייטחן, הרי הוא כבר לא בריה ובטל ב-60 (שו"ע פד יד ובנו"כ שם) ואין כאן ביטול איסור לכתחילה כי כוונת הטחינה היא לעשות קמח ולא לבטל את האיסור. אמנם אם כשיש קמח עם חרקים אי אפשר לטחון אותו ולבטל את החרקים, כי הטחינה היא רק לצורך הביטול ולכן זה מבטל איסור לכתחילה.
גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי נשאל על ידי תלמיד חכם מהעיר יזד על לחמים שנוכרי אופה ממים שיש בהם תולעים. ואחר כך נשאל על ממתקים שעושים מאותם מים. והביא שאלה שנשאלה לפני חכמים על קפה שנעשה מאותם מים נגועים.
וענה הבן איש חי כי מוטב לא לאסור למי שלא ישמע, "מוטב יהיו שוגגים ולא יהיו מזידים". "ורק הירא את דבר ה' ושומר נפשו ירחק מאלו המיני מתיקה הנעשים במים ההם". והביא הבן איש חי וענה כי לפעמים גדולי ישראל נכנסים לדוחק גדול בהלכה לסנגר על ישראל. אבל מעיקר הדין הקולות הללו לא נכונות.
כך הביא את הסנגוריה שסינגר רבי יונתן אייבשיץ כדי שתהיה לעם ישראל "כתריס בפני הפורענות" כשיבואו לבית דין של מעלה. אבל כתב שחלילה לסמוך על כך להתיר לכתחילה (כרתי ופלתי בסימן ק' סק"ד). וכן בערוך השולחן (יו"ד ק יג) כתב "וחלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור גדול כזה ולא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי, וראוי לחפש זכות. וכבר נתעוררו גדולים בדורות שלפנינו להמציא זכות בענין הגדול הזה". וזה כנראה הטעם של שו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ד סימן ב) שלא רצה לאסור ולא להתיר, אע"פ שכל רז לא אניס ליה. כי לא רצה שיצא מפיו קטרוג על עם ישראל.
אמנם חלילה לסמוך לכתחילה על כך להתיר שקצים ורמשים שהתורה כל כך החמירה באכילתם. וצריך כל אדם להשתדל לאכול הכול בקדושה שהיא מטהרת את הנפש ומעלה את האדם מדרגה לדרגה. ובתוספת קטנה של כסף יכול אדם לקנות ברוקולי וכרובית בהכשרים שאין בהם שום חשש שקצים ורמשים. ויכול לאכול תירס גרגרים ולא תירס קלחים. וכמעט לכל ירק יש פתרון. ולמה יסכן אדם את קדושת נפשו ונשמתו בשביל הנאות העולם הזה. ויהי רצון שיתקיים בנו "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי" אמן ואמן.
