לא זכינו לראות בעינינו איך נראה בית המקדש, אנחנו לא יודעים מהי השפעתו, ועל כן קשה לנו להבין למה עלינו להשתוקק ולהתפלל לבניינו. גם בימי הבית השני לא ידעו בני ישראל למה צריך להתפלל לבית המקדש, למרות שהוא היה קיים שבעים שנה קודם לכן, ולכן לא השתוקקו לו מספיק. לצורך זה מתנבאים חגי, זכריה ומלאכי ומגלים לבני ישראל איך נראה בית המקדש ומהי מעלתו. זכריה מספר להם על מעלת המנורה והארתה הגדולה. על כך שהיא מחוברת לאור של מעלה, מאירה את כל ירושלים והופכת לאורו של עולם.
עוד מספר להם זכריה, כי כוחו של בית מקדש הוא לפקוח עיניים. כך הוא אומר על האבן שנמצאת לפני יהושע הכהן הגדול: "כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת. וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד" (זכריה ג ט). גם פקיחת עיניים וגם ניקוי עוון ארץ ישראל.
אור ועיניים הם שני דברים שמשלימים זה את זה, וצריך להבין מהי פקיחת העיניים הזאת ואיך היא מטהרת את ארץ ישראל. הזוהר מסביר שהאבן הזאת היא אבן השתייה העומדת בלב בית המקדש, בקודש הקדשים (זוהר א רלג). הנביא מתאר את עיני ה' שנמצאות עליה כאמור: "שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ" (זכריה ד ט ורש"י שם). העיניים הללו נפקחות בעת בניין הבית: "הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת".
פקיחת העיניים הזאת נצרכת, כי בגלות יש הסתר פנים: "וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת" (דברים לא יז). הסתר פני ה' הוא גם חושך: "הֲלֹא חשֶׁךְ יוֹם ה' וְלֹא אוֹר וְאָפֵל וְלֹא נֹגַהּ לוֹ". בגלות גם עצומות עיני ה' אל מול עבודתנו: "כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט" (עמוס ה כב).
ובגמרא (ברכות כב): וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ד) "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל, וְנָתַתָּ אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר".
כי "כל זמן שהיו ישראל מיושבים על אדמת הקודש היו מושגחים מן העינים עצמם כמש"ל, והיו בסוד פתיחו דעיינין. מה שאין כן בגלות אז מושגחים דרך שבעים שרים שהם בסוד גביני דעינא שהם סוד הרקיעים דאנהיג בהו קוב"ה לאומות העולם... ולכן כשישראל בגלות אז בסוד סגירו דעיינין בסוד הדורמיטא ואז כתיב 'והסתרתי פני מהם' שנעזבים להשגחת השרים בטבע ואין נסים נתגלים, רק נהירו דקיק יוצא דרך הגביני לקיימם בגלות. וזה סוד סתימת הנבואה בגלות דלא שריא לבר מארעא קדישא" (בית עולמים קלא א).
בעת הגאולה נפקחות העיניים, ועל כך מתנבא זכריה ואומר: "הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת". וזו עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, להזות עליה שבע פעמים, אחת למעלה ושבע למטה, לפקיחת שבע העיניים (צל"ח. דרוש לא לשבת חנוכה). "והם המשגיחים בעניני בני אדם, ולהיות שלהם כח ההשגחה, נקראים עינים, ולא שהם עינים, אלא שיש בהם השגחה רוחנית. וכו' ועל ידם מעידים על יצרי מעללי איש ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו, ומעלים אותן הדברים ומעידים אותם לפני הדינים" (ראה זוהר האזינו רצג ב. השל"ה הקדוש - תולדות אדם - בית נאמן).
על פקיחת העיניים האלה אנו מתפללים בברכת "שים שלום" אחרי הבקשה על האור בתחילה מבקשים: "וּבָרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ". ואחר כך מבקשים על השגחת עיני ה': "וְטוֹב בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל בְּרוֹב עֹז וְשָׁלוֹם".
התוצאה של פקיחת העיניים הזאת היא גם כילוי הרע וגם ברכה לטוב. על כילוי הרע מנבא ה' לזכריה: "וַיֹּאמֶר אֵלַי זֹאת הָאָלָה הַיּוֹצֵאת עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ כִּי כָל הַגֹּנֵב מִזֶּה כָּמוֹהָ - נִקָּה, וְכָל הַנִּשְׁבָּע מִזֶּה כָּמוֹהָ – נִקָּה". זאת האלה והקללה שהרשעים חושבים שניקו ממנה כי אין מי שמשגיח עליהם. "אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה, אִם לֹא אֵפוֹא מִי הוּא" (איוב ט כד).
אבל לא לנצח תאכל חרב. בסיום הגלות נפקחות עיני ה' והוא עושה דין ברשעים (כמו שרואים היום), ועל כך אומר זכריה כי מיום בניין בית המקדש נפסקת עצימת העיניים והרִשעה משלמת מחיר כבד על פשעיה. "וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו" (זכריה ה).
בהפיכת סדום ועמורה מוזכרת השקפה לרעה: "וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן" (בראשית יט כח). גם בקריעת ים סוף נאמרה השקפה לרעה: "וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם" (שמות יד כד).
ואולם ההשקפה הזאת היא טובה לצדיקים. כן נאמר בתפילת משה: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כו טו).
ובאמת כל ראייה שעושה דין ברשעים – טובה לכל העולם הטוב. כן אומר הנביא זכריה, כי בזכות בית המקדש וההשקפה של ה', הקב"ה מתיר קישוריה. מפר עצת האויבים אשר כתבו שטנה למנוע בניין בית המקדש וירושלים, ומסיר "אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד". אותה השקפה מכלה את הרע, והיא טובה לצדיקים שאוכלים בנחת את פירות הארץ הטובה (רד"ק מצודות, ג ט. ראה זוהר ג רעט).
כשם שבמנורה ה' מאיר מלמעלה ואנחנו מאירים את המנורה מלמטה, גם בפקיחת העיניים יש פעולה של ה' ופעולה שלנו. ה' משגיח יותר מלמעלה, ואנחנו פוקחים את עינינו מלמטה לראות את טוב ה'. כל נבואת חגי, זכריה ומלאכי נועדה לפקוח לעולי הבית השני את העיניים, שיראו את ישועת ה' המתרקמת והולכת ולא יבכו ולא יגלו בחוסר דעת. שלא יתקיים בהם חלילה: "וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ: לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא" (ישעיה ה יב). תפילת זכריה מועילה, ובני הדור ההוא זוכים להשלים את בניין הבית השני מתוך שמחה גדולה והודאה לה'.
גם בדורנו אנו נמצאים באותה התמודדות. יש עלינו חובה לראות את מעשי ה' ולשמוח בהם. כך כותב החפץ חיים בדורנו: "כָּל עִנְיָן רוּחָנִי לֹא יִהְיֶה נִכָּר עֶרְכּוֹ וְלֹא יִהְיֶה מֻרְגָּשׁ טַעֲמוֹ רַק לַמִּתְבּוֹנֵן בּוֹ, וּלְמָשָׁל יְדִיעַת הַתּוֹרָה לַלּוֹמְדִים וְלַמִּתְעַסְּקִים בָּהּ. וּמַמָּשׁ כָּזֶה תִהְיֶה בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ שֶׁהִיא הִתְגַּלּוּת הַשְּׁכִינָה בְּכָל הָעוֹלָם, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִתְבּוֹנֵן בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ לֹא יַרְגִּישׁ בָּהּ מְאוּמָה". שכל מי שאינו מתבונן בתהליכי הגאולה, דומה לאדם שקיבל תורה מסיני ואינו לומד בה.
בפגישה שהייתה למרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל עם האדמו"ר מחב"ד זצוק"ל, אמר מרן הרב אליהו זצוק"ל כי ההתבוננות הזאת מזכה את האדם בשער החמישים של שערי בינה. דבריו נאמרו על רקע מה שנאמר בגמרא (נדרים לח ע"א): רב ושמואל דאמרי תרוייהו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חסר אחת, שנאמר "ותחסרהו מעט מאלהים".
לעומת התקופה שבה נחסם שער החמישים, נאמר על הגאולה העתידה "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת". ובזוהר (א' מז/א) פירש את המילה "נפלאות" – לחמישים פלאות. "בְּגִין כָּךְ נִפְלָאוֹת - נ' פְּלָאוֹת, חַמְשִׁין פְּלָאוֹת. דְּהָא נ' תַרְעִין דְבִּינָ"ה פָּתַח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַפָּקָא לוֹן מִתַּמָּן. וּבְּגִינֵי כַּךְ בְּאוֹרַיְיתָא אִדְכַּר יְצִיאַת מִצְרָיִם נ' זִמְנִין לְקֳבֵל נ' תַרְעִין". הקב"ה פתח חמישים שערי בינה להוציא את ישראל ממצרים, ולכן נזכרת יציאת מצרים בתורה חמישים פעמים כנגד חמישים השערים.
הכאב הגדול הוא, שלמרות שנפתחו חמישים שערי בינה ביציאת מצרים, לא זכו בני ישראל לראות את הגאולה, ולכן לא זכה משה להתגלוּת שער החמישים בדור ההוא. הנביא מיכה מתפלל שנזכה לראות את הניסים בעת הגאולה ואומר: "יוֹצִיאֵנִי לָאוֹר אֶרְאֶה בְּצִדְקָתוֹ" (ז ט). גם הגויים יראו את הגאולה, אבל הם יבושו: "וְתֵרֶא אֹיַבְתִּי וּתְכַסֶּהָ בוּשָׁה, הָאֹמְרָה אֵלַי אַיּוֹ ה' אֱלֹהָיִךְ? עֵינַי תִּרְאֶינָּה בָּהּ עַתָּה, תִּהְיֶה לְמִרְמָס כְּטִיט חוּצוֹת" (ז י). התפילה של מיכה מתקבלת והוא אומר כי בגאולה העתידה יזכו כולם לראות את הנפלאות: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (ז טו). אנחנו נשמח והאויבים יבכו. "יִרְאוּ גוֹיִם וְיֵבֹשׁוּ מִכֹּל גְּבוּרָתָם יָשִׂימוּ יָד עַל פֶּה אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה: יְלַחֲכוּ עָפָר כַּנָּחָשׁ כְּזֹחֲלֵי אֶרֶץ יִרְגְּזוּ מִמִּסְגְּרֹתֵיהֶם אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ יִפְחָדוּ וְיִרְאוּ מִמֶּךָּ".
קליפת פרעה הייתה להטיל ספק על ניסים שמתרחשים מול עיניו ולומר אולי זה לא מעשה ה'. גם כשהוא רואה את ניסים גלויים מול עיניו, הוא אומר למשה כי לדעתו הניסים הללו הם מעשי אדם, וגם החרטומים יכולים לעשות כמותם. במכה השלישית, כשהחרטומים שלו אומרים שהמעשים הללו הם למעלה מכוחותיהם ומודים כי "אצבע אלוהים היא", פרעה מקשה את ליבו, באומרו: הבעיה היא אצלכם, אם הייתם מכשפים יותר טובים הייתם יודעים לעשות מה שמשה ואהרון עושים.
הפלא הגדול הוא, שגם כשהוא משתכנע חלקית במכת ערוב כי המכות הם מה' ומבקש שיתפללו בשבילו אל ה', הוא לא באמת עומד בדבריו וחוזר בו. הספק שלו מנקר בו והוא חוזר לסורו. גם במכת ברד, כשהוא אומר לרגע: "חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים: הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד", מבין משה שפרעה כבול במחשבתו ולא יכול להשתחרר ממנה. ולכן לא תהיה שום תוצאה להכרתו: "וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים". שוב ושוב חוזר פרעה לסורו ואומר: הגאולה הזאת היא לא מעשה ה'. זו הסיבה שגם אחרי מכת בכורות, שבה פרעה ביקש ממשה ובני ישראל לצאת ממצרים, הוא לא עומד בדיבורו, וחוזר לרדוף אחרי בני ישראל עד טביעתו הסופית.
משה, שגדל בבית פרעה והכיר את הלך מחשבתו, חשש בדיוק מהספק של פרעה ידבק בישראל ועל כן הוא אמר לה' בסנה: "וַיַּעַן משֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (שמות ד). גם אם הם יראו אותות, הם יגידו שזה כישוף כמו כל הכישופים האחרים. זאת למרות שבשונה מפרעה בני ישראל מאמינים בה', אבל הוא חושש שהם נדבקו בספק של פרעה לחשוב שמשה הוא הפועל ולא ה'. ובאמת כך קורה. דתן ואבירם מתלוננים על משה ואהרון בפני ה': "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (שמות ה' כא). הם מבדילים בין משה ואהרון לאלוקים, ולדעתם משה פועל בלי ה'.
גם במצוקה שהייתה לבני ישראל לפני קריעת ים סוף הם מבדילים בין משה ואהרון לאלוקים ואומרים שמשה פועל בלי ה'. הם מתפללים אל ה' ומתלוננים על משה שהוציא אותם ממצרים. לדעתם משה לא פועל בשליחות ה'. "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה': וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם". כך מסביר הרמב"ן את הסתירה שבין הצעקה והתפילה לה' לבין התלונה שלהם על משה ואהרון (שמות יד י): "ואפשר עוד לומר כי היו העם מאמינים בה' ומתפללים אליו להצילם, אבל במשה נכנס ספק בלבם פן יוציאם למשול עליהם ואע"פ שראו האותות והמופתים חשבו שעשה אותם בדרך חכמה". זה בדיוק היה הספק שהכניס פרעה בלב מצרים, וחדר גם לליבותיהם של ישראל.
הספק הזה לא עוזב אותם גם אחרי שירת הים. בני ישראל זכו לראות את גדולת ה'. הם שרים לה' ובטוחים לחלוטין כי ה' הוא הגואל אותם ומוציא אותם ממצרים, ואחרי כל זה הם חוזרים לסורם. הספק שפרעה נטע בליבם ממשיך לכרסם ולאכול אותם מבפנים, ובכל פעם שהם נתקלים בקושי הם מעלים את הספק הזה.
בט"ו באייר, שלושה שבועות אחרי קריעת ים סוף, בני ישראל מרגישים מחסור באוכל, ומטיחים כלפי משה ואהרון: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". עדיף למות ביד ה' מאשר ביד משה ואהרון. הטענה שלהם כלפי משה ואהרון הייתה: אתם הוצאתם אותנו ממצרים ולא ה'. ראינו בעינינו שאתם מביאים את עשר המכות. ראינו שמשה קרע את הים. לא ה'.
על הטענה הזאת משיבים להם משה ואהרון ואומרים: אנחנו לא מכשפים, זה לא כוח שלנו. זה הכול כוח של ה' יתברך. הוא הוציא אתכם ממצרים, ואנחנו רק השליחים שלו: "וַיֹּאמֶר משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". הסביר שם רש"י: "לפי שאמרתם לנו כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ תדעו כי לא אנחנו המוציאים אלא ה' הוציא אתכם שיגיז לכם את השליו" (שמות טז).
יש שואלים: למה משה חושב שירידת המן תשכנע אותם כי ה' הוא הפועל יותר מקריעת ים סוף? הלא קריעת הים הייתה נס יותר גדול. התשובה היא הזמן. מן הוא לא נס חד פעמי, הוא יורד יום יום (פרט לשבת). ולכן אולי ירידת מן קבועה תשכנע אותם שה' פועל לעומת קריעת הים שהיא חד פעמית.
בסופו של דבר מסתבר שגם ירידת המן לא מועילה לסלק את הקלקול של פרעה. מסתבר שאפשר להתרגל גם לנס שמתרחש יום יום כמו מן. אחרי שבועיים שבהם יורד מן, הם מתרגלים לו כמו שהיו מתרגלים לקריעת ים סוף אילו הייתה מתרחשת לעיניהם יום יום.
כך קורה ברפידים, שבועיים אחרי ירידת המן, כשלא היו מים לעם לשתות. גם במקרה זה הם משייכים את יציאת מצרים לפעולה עצמאית של משה ואהרון: "לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא?" (שמות יז ג). התגובה של ה' חריפה ביותר. ה' לא עושה להם עוד נס, כי זה לא יעזור. על כל נס הם יגידו שמדובר בכישרון של משה ואהרון. לכן הוא מביא להם את עמלק: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שמות יז).
האירוע במַסָּה וּמְרִיבָה היה כל כך קשה לישראל, עד שמשה רבנו מזכיר אותו שלוש פעמים בספר דברים ואומר להם: "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (דברים ו טז). הוא חוזר על האזהרה הזאת ואומר להם כי במַסָּה הם הקציפו את ה'. "וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת ה'" (דברים ט כב). גם ביום האחרון של משה הוא חוזר ומזכיר להם את הריב הקשה שהיה במַסָּה וּמְרִיבָה: "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה" (דברים לג ח).
משה חוזר על כך פעם רביעית בתהילים. את הפרקים צ'-ק' בתהילים אומר משה רבנו, והם עוסקים בדור הגאולה (רש"י והמפרשים שם). משה מזהיר את דור הגאולה שלא יחזרו על הטעות שעשו בני ישראל במסה ובמריבה. שלא יכעיסו את ה' בכך שיחשבו שהכול מעשה אדם ולא מעשה ה'.
כך אומר להם משה: "אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר: אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי". על קשיות לב זו הם נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר: "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי". עד שיִכְלוּ, אלוקים מבין כי במצב אמונה כזה שום נס כבר לא ישנה אותם. רק החלפת המחשבה שבלב או החלפת הדור. על כן משה חוזר ומזהיר את דור הגאולה שלא ייפלו לבור הנורא הזה.
מי שמתבונן בפרקים הללו שאמרם משה, רואה כי כולם סובבים על הדבר הזה. אפשר לראות בהמשך הפרקים דבר פלא. בפרק צ"ו מתאר משה את הגאולה במילים: "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ: יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר: לִפְנֵי ה' כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ" (יא-יג). מי ששם לב רואה שבכל השמחה הגדולה הזאת לא נזכרים בני אדם. למרות כל מה שקורה סביבם - הם לא פוקחים את העיניים לראות את הגאולה ואת השמחה הגדולה של הארץ הפורחת סביבם.
בפרק הזה נאמר: "יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ" ולא נאמר "תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָּהּ". לעומת זאת בפרק צ"ח נאמר: "יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָּהּ". ללמדך שיש שלב שבו גם בני האדם פוקחים סוף סוף את עיניהם, רואים את הגאולה ומשבחים לה' בבית המקדש: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'".
על זה אנו מתפללים בברכת "רצה". אחרי שביקשנו על קיבוץ גלויות ובניין ירושלים ודין ברשעים ושומע תפילה – אנו חוזרים ומבקשים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". שלא נעצום עיניים כאשר יהיה קיבוץ גלויות ותיבנה ירושלים וייעשה דין באויבי ישראל. שנזכה לקבל עיניים נכונות לראות את הפלאים הללו.
הנבואה שפתחנו בה על פקיחת העיניים בגאולה היא של זכריה הנביא, והיא מדברת גם על הבית השני וגם על השלישי. הפלא הגדול הוא, שמדובר על גאולה שלא היה בה שום נס על-טבעי. ואף על פי כן בפורים, שקדם בשלוש שנים להקמת הבית השני, הם אומרים "על הניסים". וכן בחנוכה. הכול בגלל פקיחת העיניים.
כך נאמר גם על הגאולה השלישית, שכל הניסים שיהיו בה יהיו טבעיים. ואף על פי כן כולם יראו את מעשה ה', כי נורא הוא. כך כותב הרמב"ם (מלכים יא ג): "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך". וכן בפרק יב (הלכה א): "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג". ואף על פי כן הם יודו לה' הרבה יותר מיציאת מצרים. "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם".
בעת ההיא כל העולם ישיר לה'. כך נאמר בפרק האחרון של משה רבנו בתהלים. "מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לה' כָּל הָאָרֶץ" (תהילים ק). הכול בזכות פקיחת העיניים של בני האדם. על כך אומר הנביא ישעיהו: "הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת: מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי, וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח, מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה'".
על כן אומר ישעיהו: "וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים". "להגיד שבזמן הגאולה העתידה תמלא הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים ותרבה החכמה האמיתית בתוך בני האדם. וכבר ידעת שהחכמה והשלימות יכונה בשם 'אור'" (אברבנל ישועות מלכו). אמן ואמן.
