הפרה האדומה הראשונה נעשתה על ידי משה בשנה השנייה ליציאת מצרים, "בר"ח ניסן הוקם המשכן, בשני נשרפה פרה אדומה, בשלישי היזה ממנה על הלוים וכו'" (מדרש רבה במדבר יב טו). אעפ"כ נזכרת הפרה האדומה בפעם הראשונה בפרשת חוקת שבספר במדבר, בשנה האחרונה ליציאת בני ישראל ממצרים.
הטעם לכך הוא כי בשנה הראשונה העיסוק בפרה הוא לטהר אנשים שנטמאו בטומאת מת כדי שיוכלו להקריב קרבן פסח. העיסוק בפרה אדומה בשנה האחרונה מלמד שהפרה האדומה מטהרת בשריפתה את כל כלל ישראל. כך אמרו חכמינו ז"ל "אמר רבי בָּא בַּר בִּינָה, לָמָּה סָמַךְ הַכָּתוּב מִיתַת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה? לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאֵפֶר פָּרָה מְכַפֶּרֶת עַל יִשְׂרָאֵל, כָּךְ מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת עַל יִשְׂרָאֵל" (ירושלמי יומא ב ע"א).
יש שואלים איך מיתת צדיקים מכפרת על כלל ישראל, והלא בכל הפרשה ראינו שהסתלקות הצדיקים גרמה סילוק הברכה. "שְׁלֹשָׁה פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הֵן: מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן, וּמִרְיָם. וְשָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נִתְּנוּ עַל יָדָם, וְאֵלּוּ הֵן: בַּאֵר, וְעָנָן, וּמַן. בַּאֵר - בִּזְכוּת מִרְיָם, עֲמֹד עָנָן - בִּזְכוּת אַהֲרֹן, מַן - בִּזְכוּת מֹשֶׁה. מֵתָה מִרְיָם - נִסְתַּלֵּק הַבְּאֵר. שֶׁנֶּאֱמַר וַתָּמֹת שֵׁם מִרְיָם, וּכְתִיב בָּתְרֵהּ וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַחֲזָרָה בִּזְכוּת שְׁנֵיהֶן. מֵת אַהֲרֹן - נִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד, מָה שְׁמוּעָה שָׁמַע - שָׁמַע שֶׁמֵּת אַהֲרֹן וְנִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָּבוֹד, וּכְסָבוּר נִתְּנָה לוֹ רְשׁוּת לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: אַל תִּקְרֵי וְיֵרָאוּ אֶלָּא וְיִירָאוּ. וְכוּ'. חָזְרוּ שְׁנֵיהֶם בִּזְכוּת מֹשֶׁה, מֵת מֹשֶׁה - נִסְתַּלְּקוּ כֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד" (תענית ט ע"א). אם כן איפה למדנו שמסתלקת הברכה במיתתן של צדיקים, ואיפה היא מכפרת ומעלה אותנו מעלה נוספת?
צריך לומר כי באמת בכל פטירה של צדיק מסתלקת ברכה. אבל אחר כך היא חוזרת לעם ישראל באתערותא דלתתא.
כך אנו לומדים כי בזכות עם ישראל חוזרת מעלת ענני הכבוד שנלקחו במיתת אהרון הכהן. שבתחילה באו ענני הכבוד בזכות אהרון הכהן והגנו על ישראל, וכשאהרון מת הולכים ענני הכבוד ובא הכנעני "וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". אחרי הכישלון מתחזקים ישראל ומתפללים אל ה', מחזירים את כוחם של ענני הכבוד להגן על ישראל. "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה" (במדבר כא א-ג).
חשוב להדגיש כי לפי חכמינו ז"ל הכנעני הזה הוא עמלק שיושב בארץ הנגב. במלחמת עמלק הראשונה התפלל רק משה. "וּמֹשֶׁה֙ אַהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה: וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק". לעומת זאת במלחמת עמלק בשנה האחרונה עם ישראל מתפלל ומנצח את עמלק.
כך גם כוחה של מרים מתחדש אחרי פטירתה באמצעות כלל ישראל. שבשנה הראשונה משה מכה במשענתו עַל הַצּוּר בחורב "וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם" (שמות יז ה). אחר כך הבאר באה לעם ישראל בזכות מרים הנביאה בלי הכאה. אחרי פטירת מרים רוצה ה' שהמים ימשיכו לצאת בדיבור בלבד. "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" (במדבר כ ח).
משה לא מוציא מים באמצעות הדיבור, אבל ישראל כן. שכן כתוב בהמשך הפרשה "אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ".
כן חוזרים גם דברי התורה של משה בזכות אתערותא דלתתא. כך למדנו בגמרא שכאשר מת משה רבנו החלה התורה להשתכח מישראל "וְהָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הֲלָכוֹת נִשְׁתַּכְּחוּ בִימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה". ובהמשך "אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּשָׁעָה שֶׁנִפְטַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לְגֵן עֶדֶן, אָמַר לוֹ (יהושע למשה): רַבִּי, כְּלוּם הִנַחְתִּיךָ שָׁעָה אַחַת וְהָלַכְתִּי לְמָקוֹם אַחֵר? לֹא כָּךְ כָּתַבְתָּ בִּי, (שמות לג) 'וּמְשַׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל'. מִיָד תַּשָׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, וְנִשְׁתַּכְּחוּ מִמֶּנּוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת, וְנוֹלְדוֹ לוֹ שְׁבַע מֵאוֹת סְפֵקוֹת, וְעָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עָלָיו לְהָרְגוֹ". ובהמשך "בְּמַתְנִיתָא תָּנָא, אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת קָל וַחֹמֶר, וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת, וְדִקְדוּקֵי סוֹפְרִים נִשְׁתַּכְּחוּ בִימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה".
ממשיכה הגמרא ואומרת כי כל מה שנשכח באבלו של משה חוזר באתערותא דלתתא. "אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אַף עַל פִּי כֵן הֶחֱזִירָן עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז מִתּוֹךְ פִּלְפּוּלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם טו ושופטים א) 'וַיִלְכְּדָה עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָּלֵב וַיִתֵּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִּתּוֹ לְאִשָׁה'" (תמורה טז ע"א).
כן הביא הגאון רבי דוד בן שמעון זצוק"ל על המן שנפסק בפטירת משה רבנו וחוזר אחר כך לעם ישראל דרך פירות ארץ ישראל במעלה יותר גדולה. "כָּתְבוּ הַמְּקֻבָּלִים, שֶׁבִּזְמַן שְׁהִיָּתָהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתָהּ וּמִזְבֵּחַ בָּנוּי עַל תִּלּוּ, קְדֻשַּׁת פֵּרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְטַעְמָם הָיָה גָּדוֹל מִקְּדֻשַּׁת הָמָן וְטַעְמוֹ. וּבִשְׁבִיל זֶה לֹא יָרַד הָמָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רַק בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, כִּי לֹא הָיוּ צְרִיכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִקְדֻשַּׁת הָמָן. וּכְבָר יָדוּעַ גֹּדֶל הִזְדַּכְּכוּת אֲכִילַת הַמָּן, שֶׁהֻכְרְחוּ לֶאֱכֹל הָמָן שֶׁיִּזְדַּכֵּךְ גּוּפָם לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה הַקְּדֻשָּׁה, וְעוֹד כַּמָּה מַעֲלוֹת נִפְלָאוֹת כַּיָּדוּעַ" (שער החצר עב, קסט, תקסח).
על הכוח שחוזר לעם ישראל באתערותא דלתתא כתב רבי דוד שלמה אייבשיץ זצוק"ל, בפירוש על התורה בשם "ערבי נחל". שם הוא מקשה על מה שנאמר בגמרא כי עתניאל בן קנז החזיר את התורה בפלפולו, והלא אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והפשט הוא שעתניאל בן קנז כבש את דביר שנקראה בעבר קריית ספר.
ותירץ בעל "ערבי נחל" כי באמת עתניאל בן קנז כבש בפועל את קריית ספר היא דביר. אבל הוא כבש אותה בזכויות רוחניות כמו שבאמת כובשים את ארץ ישראל, בזכות העוז שנותנת האמונה והתורה לעם. כדכתיב "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום" (ברכות ו ע"א). כך אנו לומדים בתורה שהיה הכהן המשיח מחזק את רוח הלוחמים בדברי תורה לפני הקרב עם האויבים כי הרוח היא זאת שבאמת מנצחת את האויבים.
כך אנחנו לומדים כי באמצעות ההתנהגות הקדושה של חיילי ישראל שורה השכינה במחנה ישראל והם מנצחים את אויביהם "כִּי֩ ה֨' אֱלֹהֶ֜יךָ מִתְהַלֵּ֣ךְ׀ בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ לְהַצִּֽילְךָ֙ וְלָתֵ֤ת אֹיְבֶ֙יךָ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ" (דברים כג, טו).
ומה שדרשו חז"ל כי עתניאל בן קנז החזיר את התורה בפלפולו נרמז בספר יהושע (טו, טו - יז) ובספר שופטים (א, יא - יג) שאומר: "וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר. וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה. וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה".
מההבטחה הגדולה של כלב אפשר להבין שהיה קשה לכבוש את דביר העיר שהענקים גרו בה (יהושע יא כא). הדרך לכבוש את דביר עם הענקים שבתוכה היא לדעת כי ה' איתך "מחזיק ימינך", ולא לתת לפחד החיצוני להשתלט עליך, שלא תרגיש חגב אל מול הענקים הללו.
זו הסיבה שבגללה הנביא כותב שהשם של דביר היה לפני כן קריית ספר. ומה אכפת לי השם הזה? ולמה כתוב כי מי שיכה את קריית ספר יקבל את בתו של כלב לאשה? הרי שמה היום הוא דביר. ואין זה "אלא לרמוז על החזרת הספר של משה רבינו". וכך מסביר בעל הערבי נחל "אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא אָדוּק בַּתּוֹרָה, וְכָל חֵלֶק מִמֶּנָּה - חַיּוּתָהּ הִיא מְחַלֵּק תּוֹרָה הַמִּתְיַחֵס אֵלֶיהָ, וְכַאֲשֶׁר קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל הַתּוֹרָה וְקַיְּמוּהָ נִמְצָא כֹּל חַיּוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיָה בְּיָדָם, לְזֹאת כְּבָשׁוּהָ בְּלִי עָמֵל וִיגִיעָה" (שלח ב).
לכן עתניאל צריך לברר את החלק בתורה של קריית ספר לפני שהוא כובש אותה. "אֵלּוּ שָׁלוֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת שֶׁנִּשְׁתַּכְּחוּ בִּימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מִשֶּׂה, שֶׁזֶּהוּ הָיָה הַחִיּוּת שֶׁל אוֹתוֹ הַמָּחוֹז. מִמֵּילָא, בְּהַגִּיעָם לְשָׁם תָּשַׁשׁ כֹּחָם וְלֹא יָכְלוּ לִכְבֹּשׁ, בִּהְיוֹת לֹא הָיָה בְּיָדָם הַחִיּוּת שֶׁל אוֹתוֹ הַמָּחוֹז, לָכֵן אָמַר כֶּלֶב 'אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר', דְּהַיְנוּ שֶׁיַּחֲזִיר הַהֲלָכוֹת מִפִּלְפּוּלוֹ, וּמִמֵּילָא 'וּלְכָדָהּ' - שֶׁיִּלָּכֵד הָעִיר אַחֲרֵי כֵן".
בספר "אמרי פנחס" כתב את היסוד הזה בשם המגיד ממעזריטש זי"ע: "דְּהִנֵּה בַּתּוֹרָה נִבְרָא הָעוֹלָם, וְכֹל מָקוֹם יֵשׁ לוֹ חֵלֶק וְשַׁיָּכוּת בַּתּוֹרָה, וּכְשֶׁרָצוֹ לִכְבֹּשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עָסְקוּ בְּאוֹתָהּ הֲלָכָה שֶׁשַּׁיָּךְ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְעַל יְדֵי זֶה כְּבָשׁוּהוּ, וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב כְּלַפֵּי עַי (יְהוֹשֻׁעַ ח, יג) 'וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיָּלֶן בְּתוֹךְ הָעֵמֶק', וְדָרְשׁוּ (מְגִלָּה ג:) 'שֶׁלָּן בְּעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה', דְּעָסְקוּ בְּאוֹתָהּ הֲלָכָה שֶׁשַּׁיָּךְ לְעִי".
בקרב הראשון נגד העי נכשלו ישראל "וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם" (יהושע ז). הכול היה בגלל הקלקול הרוחני של עכן "חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם". ועל כן התיקון הרוחני יביא את הניצחון על העי. חלק מהתיקון הוא באמצעות עונש לעכן, וחלק מהתיקון הוא באמצעות לימוד התורה השייכת לאזור יריחו.
גם כיבוש יריחו באמצעות ההקפות ותקיעת השופרות לא בא להפיל את החומה החיצונית של העיר יריחו, אלא לעורר את לב בני ישראל כלפי מעלה. דבר זה מדויק בפסוק שכתוב בו "וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת, וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר" (יהושע ו כ).
למה נאמר "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה"? הרי בוודאי אם העם מריע בשופר הוא שומע את התרועה שלו. אלא הפסוק מכוון לכך שהלב שלהם מתעורר באהבת ה' ובהכרת מלכותו ובזכות זה נפלה החומה ונכבשה יריחו. זה מה שנאמר במדרש: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר, 'השופרות' לא נאמר אלא 'השופר' - זה שופר של מעלה. ר' חייא בר יוסי ור' שמואל בר נחמן: חד אמר ייחד הקב"ה קול שופרו עמהם, וחד אמר הריע הקדוש ברוך הוא עמהם, הה"ד 'וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה' מהו גדולה? שאף גדולו של עולם הריע עמהם, הרי שהסכים הקב"ה עם יהושע ותקע עמו, הוי 'כי מי גוי גדול'" (בראשית רבתי פרשת ויחי).
כמו שצריך כוח של תורה כדי לכבוש את ארץ ישראל, כך צריך כוח מיוחד של תורה לכל יישוב ויישוב. אם אנחנו רואים שלא הצלחנו לשחרר את שכם מידי הערבים, הרי זה כי לא למדנו וביררנו היטב את התורה השייכת לשכם. אם לא שחררנו את כל העיר חברון, הרי זה כי לא ביררנו את החלק בתורה השייך אליה. בוודאי אם אנחנו לא נמצאים בעיר עזה ולא שחררנו אותה מידי זרים הרי זה בגלל שלא ביררנו בעצמנו את נקודת העזות של קדושה בתוכנו. חולשה שבגללה יש כבר ארבע מערכות מלחמה כבדות איתם והחמישית עומדת אחר כתלנו.
זו הסיבה שאנו רואים את ההתחזקות הרוחנית של עם ישראל בשנה האחרונה לפני כניסתם לארץ. שכל הניסיונות שהיו לעם ישראל בשנה הראשונה והשנייה אחרי יציאת מצרים חוזרים בשנה האחרונה, רק שהפתרון בשנה הראשונה היה מלמעלה, "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". ובשנה האחרונה נדרשים בני ישראל להתגבר על הפחד ולהילחם בסיחון ובעוג. במדיין ובכנעני. לא נעשה להם נס גלוי משמים, בחינת "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" אלא הכול אתערותא דלתתא.
קבלת האחריות לא הייתה קלה לישראל, ובתחילה הם בורחים ממנה. הגמרא מספרת לנו כי אחרי מיתת אהרון והמלחמה שבה ניצחו בני ישראל את מלך ערד הכנעני העמלקי, נכנס פחד בלב בני ישראל והם רוצים לחזור למצרים. וזה פלא שאחרי הניצחון הם בורחים למצרים. ומובן שלא ברחו מהכנענים אלא מהאחריות שכעת נפלה עליהם, שאהרון מת והם צריכים לעשות את העבודה בעצמם.
וכך כתוב בגמרא ירושלמי "וּבָאוּ הכנעני וְנִתְגָרוּ בָּהֶם וּבִקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לַחֲזוֹר לְמִצְרַיִם, וְנָסְעוּ לַאֲחוֹרֵיהֶן שְׁמוֹנָה מַסָּעוֹת". וחוזרים בני ישראל למצרים בדיוק באותו מסלול שבו הלכו אחרי שנגזרה עליהם גזירת המרגלים "חזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הוא הדרך שחזרו להם כשנגזר עליהם גזירת מרגלים שנאמר 'וסעו המדברה דרך ים סוף'" (רש"י במדבר כא ד). רק שבחטא המרגלים הם חזרו לאחוריהם בציווי ה', וכאן הם חוזרים בדרך למצרים מרוב חולשה רוחנית, חוזרים על הפחדנות שהביאה את חטא המרגלים.
החולשה בשנה האחרונה דומה מאוד לחטא המרגלים, אבל הפתרון שונה לחלוטין. בחטא המרגלים ה' התגלה לעם ישראל ועצר את ישראל מלחזור למצרים. "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים, וּכְבוֹד ה' נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יד י). התגלות ה' עוצרת את כל התוכנית לרגום את משה ואהרון ולחזור למצרים.
לעומת זאת בשנה האחרונה מתבטלת המחשבה לחזור למצרים בהתעוררות של עם ישראל מלמטה בלי התערבות אלוקית גלויה. "וְרָץ אַחֲרָיו שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי וְהָרַג מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה מִשְׁפָּחוֹת" – שמונה משפחות נהרגות משבט שמעון שהובילו את החזרה למצרים. "אַף הֵם הָרְגוּ מִמֶּנּוּ לָעַמְרָמִי לַיִּצְהָרִי לַחֶבְרוֹנִי לָעָזִּיאֵלִי". ושבט שמעון הורג משבט לוי ארבע משפחות.
בפרשת פנחס מראה לנו רש"י באמצעות מניין המשפחות כי לא נמנתה משפחת אוהד משבט שמעון שנהרגה במלחמת אחים זו. "וכן חמש משבט בנימין שהרי בעשרה בנים ירד למצרים וכאן לא מנה אלא חמשה. וכן אצבון לגד הרי שבע משפחות". רש"י לא מכיר את המשפחה הנוספת שנהרגה (רש"י במדבר כו יג. וראה עוד רש"י דברים י ו).
ממשיכה הגמרא ואומרת כי החיסרון הכואב שנבע ממלחמת האחים תוקן. ו"אֵימָתַי חָזְרוּ?" מתי חזרו המשפחות הללו להתרבות כמו שהיו לפני שנהרגו במלחמת הנסיגה ההיא? "בִּימֵי דָּוִד שנתוספו ונתרבו. הַדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עב) יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ". שחזר השלום וחזרו אנשי השלום.
אמנם גם לפני כן התעוררו ישראל בתשובה כשנגמרה מלחמת האחים במוֹסֵרָה ו"אָמְרוּ: מִי גָּרַם לָנוּ לַדָּמִים הַלָּלוּ? אָמְרוּ: עַל שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ חֶסֶד עִם אוֹתוֹ הַצַּדִּיק" שלא הספדנו כראוי את אהרון הכהן, איש השלום. שלא הבנו את ערכו הגדול וחשיבותו להשכנת השלום בעם ישראל. "וְיָשְׁבוּ וְקָשְׁרוּ הִסְפִּידוּ וְגָמְלוּ לַצַּדִּיק חֶסֶד וְהֶעֱלָה עֲלֵיהֶן הַמָּקוֹם כְּאִלּוּ מֵת שָׁם וְנִקְבַּר שָׁם וְגָמְלוּ לַצַּדִּיק חֶסֶד". בזה מתורצת הקושיה וכי במוֹסֵרָה נקבר אהרון, והלא בהר ההר נקבר? ואכן, נקבר בהר ההר אלא שבמוֹסֵרָה הבינו את חסרונו וספדו לו ונחשב שנקבר במוֹסֵרָה.
התורה קושרת בין הניסיונות של השנה הראשונה לניסיונות של השנה האחרונה. בעת שהיא מתארת את חטא העגל "בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (דברים י א). תוך כדי תיאור חטא העגל מהשנה הראשונה היא עוברת לאירועי השנה האחרונה "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו" (דברים י ו). "אמר רבי יוּדָן בִּי ר' שָׁלוֹם: לָמָּה סָמַךְ הַכָּתוּב מִיתַת אַהֲרֹן לְשִׁיבּוּר הַלּוּחוֹת? לְלַמֶּדְךָ שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים קָשָׁה לִפְנֵי הקדוש ברוך הוא כְּשִׁיבּוּר לוּחוֹת". (ירושלמי יומא ב ע"א).
גם במלחמת סיחון ועוג אנו רואים את ההבדל הגדול בין השנה הראשונה לבין השנה האחרונה. שבשנה הראשונה כתוב "וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג יז). לעומת זאת על סיחון ועוג כתוב "וַיַּכֵּ֥הוּ יִשְׂרָאֵ֖ל לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּירַ֨שׁ אֶת־אַרְצ֜וֹ מֵֽאַרְנֹ֗ן עַד־יַבֹּק֙ עַד־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֣י עַ֔ז גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: וַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל־הֶעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכָל־עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכָל־בְּנֹתֶֽיהָ" (במדבר כא). וכך הם נלחמים גם עם עוג ומנצחים אותו.
גם בעצירת בנות מדיין אנו רואים שה' לא עושה נס ביד משה כמו בשנים הראשונות, אלא לוקח את כוחו של משה כדי שיתעוררו הכוחות הגנוזים בפנחס. נעלמת ממשה רבנו הלכה וגעו כולם בבכייה על הסתרת פנים גדולה זו ממשה שהיה יודע את כל התורה כולה וכעת לא יודע את ההלכה הפשוטה הזאת.
כך מתארת הגמרא את מעשה זמרי בן סלוא "תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ, וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל מֹשֶׁה. אָמַר לוֹ, בֶּן עַמְרָם, זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת? וְאִם תֹּאמַר, אֲסוּרָה, בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָהּ לְךָ? נִתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה, גָּעוּ כֻּלָם בִּבְכִיָּה, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב, (במדבר כה) 'וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד'. וּכְתִיב, (במדבר כה) 'וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר' - מָה רָאָה? אָמַר רַב, רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה. אָמַר לוֹ, אֲחִי אֲבִי אַבָּא, לֹא כָּךְ לִמַּדְתַּנִּי בִּירִידָתְךָ מֵהַר סִינַי הַבּוֹעֵל אֲרַמִּית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ? אָמַר לֵיהּ, קַרְיָנָא דְּאִגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַנְקָא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, רָאָה שֶׁאֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה נֶגֶד ה' כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב" (סנהדרין פב ע"א).
הרב פה הוא משה רבנו. ולא נתעלמה ממשה הלכה כדי לפגוע בכבודו חלילה, אלא זו עצת עליון מלמעלה כדי שעם ישראל ייקח אחריות על מדרגתו הרוחנית באתערותא דלתתא, וזה לא יכול להיות כשמשה פועל ומנהיג את ישראל ומאיר באור החמה שלו.
את הלקח הזה אנו צריכים לקחת גם מפרעות הערבים בתשפ"א. חובה ללמד את עם ישראל אמונה ונחישות לפני שמלמדים את החיילים לקלוע ברובה אל המטרה. צה"ל והמשטרה לא יכולים לנצח בכלי נשק בלבד. חיילים חייבים לפני כל קרב להיות בטוחים בצדקת דרכם. המפקדים חייבים להיות בטוחים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. הרמטכ"ל וכל המטכ"ל חייבים לזכור כי ליהודים יש זכות לחיות בארץ שלהם בלי להתנצל.
לצה"ל יש כל היכולת הפיזית להכניע את החמאס הלוחם בנו כבר פעם רביעית מאז הגירוש, וצה"ל לא מממש אותה. למשטרה יש הכוח, הידע והכלים להכניע את הערבים המתפרעים שזרקו בקבוקי תבערה ושרפו בתים, מכוניות, בתי כנסת, תחנות ורכבי משטרה. מה שחסר להם זה עוז נפשי ואמונה בצדקת הדרך.
על זה אמר דוד: "אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ: שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט". כדי לנצח צריך עוז, והעוז צריך להגיע מלומדי התורה "הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תהילים לג טז). הם צריכים ללמד את עם ישראל כי "לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה: רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תהילים קמז)
בלי אמונה אין ניצחון. כשיש אמונה - אפשר לנצח את האויב אפילו באמצעות אבן. זו הסיבה שדוד המלך ויתר במלחמת גוליית על החרב והשריון. לא בגלל שהם לא חשובים, אלא כדי ללמד את בני ישראל שלא השריון מנצח אלא האמונה. אחרי שיש אמונה, ישתמשו דוד המלך וחייליו בשריון ובכל הנשק המשוכלל שיש. "וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר" (שמואל ב א יח). אבל הם לא תחליף לאמונה.
אנו מתפללים שעם ישראל, ובהם כוחות הביטחון, ילמד מדרכו של דוד שידע לשלב את הכוח הצבאי עם הכוח האמוני. "רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם" (תהילים קמט ו). מתוך כך נזכה להגיע ל"כל הנשמה תהלל יה הללויה". אמן ואמן.
