בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי

חצי שבט המנשה – כי היו אנשי חיל

פרשת הדור בפרשת השבוע

אחד הפלאים הגדולים של דורנו היא הגבורה שהתגלתה בעם. 1900 שנים שלא ידענו להילחם ולהגן על עצמנו, בכל מקום היו פורעים בנו וגוזרים עלינו גירושים ושמד ובוזזים את רכושנו ולא היינו מגיבים, ולפתע התקיים בנו "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". האומץ והסיכון להתגנב אל מעבר לקווי האויב, הערבות ההדדית שלא הייתה אלפי שנים. גם הריבוי הטבעי המופלא שיש במדינת ישראל שלא קיים בשום מקום בעולם צריך הסבר, והוא נמצא בפרשת מטות מסעי.

מתחילים בבני ראובן וגד
בפרשת מטות אנו קוראים על שבט ראובן וגד, שבאים לבקש את עבר הירדן המזרחי. "אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה, אַל-תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן" (במדבר, לב). אחרי שהם מתחייבים לצאת חלוצים לפני בני ישראל בכיבוש עבר הירדן המערבי, משה נותן להם נחלה בעבר הירדן ביחד עם חצי שבט מנשה. "וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף, אֶת-מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, וְאֶת-מַמְלֶכֶת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן" (במדבר לב,לג). איפה ולמה התווספו לנחלה גם חצי שבט המנשה?

וְנָתַן לָהֶם חֵלֶק רַב מֵהֶם

הרמב"ן הסביר שהדבר נגרם בגלל היוזמה של שתי משפחות משבט מנשה לכבוש חלקים מעבר הירדן המזרחי. "וְהָעִנְיָן כִּי בְּנֵי מְנַשֶּׁה הָיוּ שְׁמוֹנֶה בָּתֵּי אָבוֹת כַּכָּתוּב בְּפָרָשַׁת הַפְּקוּדִים (לעיל כו כט-לב) וּמִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי יָרְשׁוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת כִּי הָיוּ אַנְשֵׁי חַיִל וְלַכְּדוּ אוֹתָהּ לְעַצְמָם, וְנָתַן לָהֶם חֵלֶק רַב מֵהֶם, וְשֵׁשׁ הַמִּשְׁפָּחוֹת עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן".

כך כתוב בפסוק: "וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ". בזכות היוזמה הזאת משה נותן להם את הארץ לנחלה: "וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ", ובעקבות כך עוד שני אנשים מהשבט פעלו באותה צורה: "וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר. וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמו" (במדבר לב לט-מ).

לא נגועים בפחדנות המרגלים

על רקע הפחד של בני ישראל לכבוש את הארץ, בני מנשה מתבלטים בגבורה שלהם. הם לא צריכים עידוד לכבוש את הארץ כמו שה' מעודד את בני ישראל לכבוש את נחלת סיחון ועוג. כל זאת למרות שיש שם ענקים, כדכתיב  "וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים" (דברים ג).  מסתבר שהשבט הזה לא היה נגוע בפחדנות של המרגלים.

כך אנו רואים בדור מאוחר יותר את יפתח הגלעדי גיבור חיל שמכה את בני עמון שנחשבים עם חזק "וַיַּעֲבֹ֥ר יִפְתָּ֛ח אֶל־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן לְהִלָּ֣חֶם בָּ֑ם וַיִּתְּנֵ֥ם ה֖' בְּיָדֽוֹ: וַיַּכֵּ֡ם מֵעֲרוֹעֵר֩ וְעַד־בּוֹאֲךָ֙ מִנִּ֜ית עֶשְׂרִ֣ים עִ֗יר וְעַד֙ אָבֵ֣ל כְּרָמִ֔ים מַכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּכָּֽנְעוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (שופטים יא, לב-לד).

מקנאים לכבוד ישראל ולכבוד ה'

הם מתבלטים בגבורה שלהם גם בתקופת שאול, כשהעם ניגף במלחמה לפני הפלישתים, ושאול ושלושת בניו מתים. הפלישתים כדרכם מתעללים בגופות, כורתים את ראשו של שאול ותולים אותו ואת גופת בניו על חומת בית שאן. "וַֽיִּכְרְתוּ֙ אֶת־רֹאשׁ֔וֹ וַיַּפְשִׁ֖יטוּ אֶת־כֵּלָ֑יו וַיְשַׁלְּח֨וּ בְאֶֽרֶץ־פְּלִשְׁתִּ֜ים סָבִ֗יב לְבַשֵּׂ֛ר בֵּ֥ית עֲצַבֵּיהֶ֖ם וְאֶת־הָעָֽם: וַיָּשִׂ֙מוּ֙ אֶת־כֵּלָ֔יו בֵּ֖ית עַשְׁתָּר֑וֹת וְאֶת־גְּוִיָּתוֹ֙ תָּקְע֔וּ בְּחוֹמַ֖ת בֵּ֥ית שָֽׁן". העובדה שהפלישתים שולחים את ראשו וכליו לְבַשֵּׂ֛ר בֵּ֥ית עֲצַבֵּיהֶ֖ם באה לומר שיש פה לא רק זלזול בבית המלוכה הישראלי, אלא במלכו של עולם.

בני יבש גלעד מקנאים לכבוד ה' ולכבוד ישראל, ובמבצע לילי מסוכן ביותר הם חודרים לתוך מעוז הפלשיתים, מורידים את גופת שאול ושלושת בניו מעל החומה שהיא מקום גלוי וחשוף ומביאים אותם לקבר ישראל. "וַיָּק֜וּמוּ כָּל־אִ֣ישׁ חַיִל֘ וַיֵּלְכ֣וּ כָל־הַלַּיְלָה֒ וַיִּקְח֞וּ אֶת־גְּוִיַּ֣ת שָׁא֗וּל וְאֵת֙ גְּוִיֹּ֣ת בָּנָ֔יו מֵחוֹמַ֖ת בֵּ֣ית שָׁ֑ן וַיָּבֹ֣אוּ יָבֵ֔שָׁה וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖ם שָֽׁם: וַיִּקְחוּ֙ אֶת־עַצְמֹ֣תֵיהֶ֔ם וַיִּקְבְּר֥וּ תַֽחַת־הָאֶ֖שֶׁל בְּיָבֵ֑שָׁה וַיָּצֻ֖מוּ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים" (שמואל א לא).

אֵין זַרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו נִמְסָר אֶלָּא בְיָד זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף

הגבורה של בני מנשה היא דבר ייחודי מאוד מתחילה ביוסף וממשיכה בבניו. "בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי חֶלְבּוֹ מֵרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, כְּתִיב, (בראשית ל) "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף", וְגוֹ', מַאי שְׁנָא כִּי אַתְיְלִיד יוֹסֵף? אָמַר לֵיהּ, רָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שְׁאֵין זַרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו נִמְסָר אֶלָּא בְיָד זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר, (עובדיה א) "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב - אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף - לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו - לְקַשׁ" וְגוֹ'.

אִיתִיבֵיהּ, (ש"א ל) "וַיַכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמַחֳרָתָם", אָמַר לֵיהּ, דְּאִיקַּרַיָיךְ נְבִיאֵי, לָא אִקְרַיִיךְ כְּתוּבֵי, דִּכְתִיב, (דה"א יב) "בְּלֵכְתּוֹ אֶל צִגְלַג נָפְלוּ עָלָיו מִמְּנַשֶּׁה, עַדְנַח, וְיוֹזָבָד, וִידִיעֲאֵל, וּמִיכָאֵל, וְיוֹזָבָד, וֶאֱלִיהוּא, וְצִלּתַי, רָאשֵׁי הָאֲלָפִים אֲשֶׁר לִמְנַשֶׁה" (בבא בתרא קכג ע"ב). הקשה לו, הרי כתוב שדוד הכה את העמלקי ודוד לא מזרעו של יוסף? וענה לו: מי שלימד אותך נביאים לא לימד אותך כתובים. שהרי בדברי הימים כתוב שהחיילים של דוד היו משבט מנשה.

מְתִיב רַב יוֹסֵף, (שם דּ) "וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וּפְלַטְיָה, וּנְעַרְיָה, וּרְפָיָה, וְעוּזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְרֹאשָׁם, וַיַכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק, וַיֵשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה", אָמַר רַבָּה בַר שֵׁילָא, יִשְׁעִי - נַמִי מִמְנַשֶּׁה אֲתִי, דִּכְתִיב, (שם ה) "וּבְנֵי מְנַשֶּׁה חֵפֶר וְיִשְׁעִי". הרי שכוחו של יוסף מתגלה בשבט מנשה בעיקר.

בנות צלפחד לא נגועות בשנאת הארץ של המרגלים

כשם שהגבורה באה בירושה לבני מנשה מיוסף, כך הם מקבלים ממנו גם את אהבת ארץ ישראל. כך מספרת לנו התורה על בנות צלפחד בן חפר בן מכיר בן מנשה בן יוסף שהיו מחבבות את הארץ. לכן הפסוק מדגיש שהן היו "'לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף' (במדבר כ"ז, א') לומר לך "כשם שחיבב יוסף את ארץ ישראל – כך יוצאי חלציו חיבבו את ארץ ישראל" (ספרי במדבר, קל"ג).

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מפנה אותנו לרש"י שהביא את דברי חז"ל שבנות צלפחד סחפו אחריהן את כל נשות ישראל לאהבת הארץ, כמו שעשתה מרים בדור שלפניהן. שהרי בפרשת פנחס במניין של האנשים שעומדים להיכנס לארץ ישראל אומר הפסוק (במדבר כו סד) "וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי". אומר רש"י שהגברים שחטאו מתו במדבר במשך ארבעים השנים. "אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים. לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד) נתנה ראש ונשובה מצרימה. והנשים אומרות תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת בנות צְלָפְחָד לכאן".

המרגלים דבקים במוות, שבט מנשה דבק בחיים

הריחוק מחטא המרגלים משפיע עליהם גם בכך שהם לא נגועים במוות שהיו נגועים בו המרגלים. על דור המרגלים נאמר: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי" (במדבר יד כט). ואילו השבט היחיד שהתרבה במדבר היה שבט מנשה.

בפרשת פנחס מוזכר מניין השבטים לפני כניסתם לארץ, במניין הזה יש פחות אנשים מאשר ביציאת מצרים. במניין של פרשת פיקודי ושל פרשת במדבר מנויים בעם ישראל 603,550 מבן עשרים שנה ומעלה. בסוף 40 השנים יש פחות אנשים, סה"כ 601,730 אנשים למרות שעברו 40 שנה.

הפריון שהיה לבני ישראל שישה בכרס אחת במצרים לא קיים במדבר. במצרים הם התרבו מ-70 נפש ל-603,550 בתוך 210 שנה. בכל 30 שנה הם גדלים בערך פי שלושה. כאן במשך 40 שנה הם מתמעטים בעיקר בגלל חטא המרגלים.

השבט היחידי שלא נפגע הוא שבט מנשה. בשבט שמעון היו 59,300 אנשים בשנה הראשונה והם יורדים אחרי 40 שנה ל-22,200. לעומתם שבט מנשה כמעט מכפיל את עצמו מ-32,200 אנשים בשנה הראשונה ל-52,700. כנראה בזכות אהבת הארץ שלהם שנקראת ארץ החיים.

הִשְׁתַּדֵּל לְהַשְׁתִּיל בְּקִרְבָּם גְּדוֹלֵי תּוֹרָה שֶׁיָּאִירוּ מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ בְּאוֹר כֹּחַ שֶׁלָּהֶם

התכונות המיוחדות הללו גרמו למשה לצוות את חצי שבט מנשה שיהיה כמו גרעין תורני לבני גד ולבני ראובן. כך מסביר הנצי"ב: "הָיָה בָּזֶה כַּוָּנָה פְּנִימִית שֶׁנּוֹגֵעַ לִכְלַל יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשְׁבוּ בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. וְנִרְאֶה דְּבִשְׁבִיל שֶׁרָאָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ דִּבְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן כֹּחַ הַתּוֹרָה מְעַט... עַל כֵּן הִשְׁתַּדֵּל לְהַשְׁתִּיל בְּקִרְבָּם גְּדוֹלֵי תּוֹרָה שֶׁיָּאִירוּ מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ בְּאוֹר כֹּחַ שֶׁלָּהֶם, וּכְתִיב (שׁוֹפְטִים ה', י"ד): 'מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים' - הַיְנוּ גְּדוֹלֵי תּוֹרָה רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת... וְהִשְׁתַּדֵּל מֹשֶׁה שֶׁיִּתְרַצּוּ הֵמָּה לַשָּׁבֵת בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וּמִשּׁוּם זֶה הִרְבָּה לָהֶם נַחְלָה עַד שֶׁנִּתְרַצּוּ" (העמק דבר, יהושע י"ז, א).

הפסוק שמביא הנצי"ב הוא סיפור על גְּדוֹלֵי תּוֹרָה רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת שהשתתפו במלחמה של דבורה וברק כנגד סיסרא. כך אומר הפסוק "מִנִּ֣י מָכִ֗יר יָֽרְדוּ֙ מְחֹ֣קְקִ֔ים וּמִ֨זְּבוּלֻ֔ן מֹשְׁכִ֖ים בְּשֵׁ֥בֶט סֹפֵֽר׃ וְשָׂרַ֤י בְּיִשָּׂשכָר֙ עִם־דְּבֹרָ֔ה וְיִשָּׂשכָר֙ כֵּ֣ן בָּרָ֔ק בָּעֵ֖מֶק שֻׁלַּ֣ח בְּרַגְלָ֑יו".

שבט מנשה לא נטלו מעצמן

הנצי"ב מסתמך על מה שכתוב בתלמוד הירושלמי (ביכורים א ח) שחצי שבט המנשה "לא נטלו מעצמן" את חלקם בעבר הירדן אלא ביוזמת משה. שבמקרא ביכורים נאמר (דברים כו, י): "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'", ועל זה דורשים בירושלמי: תני (דברים כו) "אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" – "לא שנטלתי לי מעצמי", ולכן מביאים ביכורים משבט מנשה ש"לא נטלו מעצמן" ולא מנחלת השבטים גד וראובן שנטלו מעצמם (יהושע יז א-י).

כשעתיד הקב"ה לקבץ את ישראל ראשון הוא מקבץ חצי שבט מנשה

על מעלתם של אנשי יבש גלעד שהיו גומלין חסד עם שאול ובניו אמר הקב"ה: "אף אני נותן לכם שכרכם ולבניכם לעתיד לבא, כשעתיד הקב"ה לקבץ את ישראל מארבע פינות העולם - ראשון הוא מקבץ חצי שבט מנשה" (פרקי דרבי אליעזר, יז).

ההבטחה להחזיר תחילה את חצי שבט מנשה היא כנראה ההסבר לגבורה ולאומץ שמתגלים בדורנו אחרי אלפי שנים של חולשה ופחדנות. היא גם הסבר לאומץ הגדול של חיילינו ולערבות ההדדית המופלאה שקיימת בדורנו. הסבר לחיבת הארץ שהייתה כמוסה אלפיים שנה. הסבר לריבוי הטבעי הגדול שיש בדור שלנו בארץ ישראל לעומת העולם כולו. תכונות שהיו לחצי שבט המנשה וחוזרות בימינו דרכם לכל השבטים האחרים שבעם.

אבלות בתקופת גאולה

בדור שבו מתגלות כל התכונות החשובות הללו אנחנו צריכים להסביר לעצמנו על מה אנחנו מתאבלים כשחצי מעם ישראל יושב בארץ ישראל, ירושלים הולכת ונבנית, הארץ נותנת פריה בעין יפה ועדיין אנחנו צמים בתשעה באב ונוהגים מנהגי אבלות בשלושת השבועות. חשוב מאוד שנגדיר לעצמנו על מה אנחנו מתאבלים.

ה' בוכה על גאוות ישראל שניטלה

הנביא ירמיהו מתאר לנו שה' בוכה בגלות. "וְאִם֙ לֹ֣א תִשְׁמָע֔וּהָ בְּמִסְתָּרִ֥ים תִּבְכֶּֽה־נַפְשִׁ֖י מִפְּנֵ֣י גֵוָ֑ה וְדָמֹ֨עַ תִּדְמַ֜ע וְתֵרַ֤ד עֵינִי֙ דִּמְעָ֔ה כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה עֵ֥דֶר הֽ'" (ירמיהו פרק יג, יז). והגמרא שואלת מה פירוש "מִפְּנֵי גֵּוָה"? "אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק, מִפְּנֵי גַּאֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל - שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶם וְנִתְּנָה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, מִפְּנֵי גַּאֲוָתָה שֶׁל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁנִּטְּלָה" (חגיגה ה ע"ב).

ממשיכה הגמרא ושואלת: "וּמִי אִיכָּא בִכְיָה קָמֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? וְהַא אָמַר רַב פַּפָּא, אֵין עַצְבוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, (ד"ה א טז) 'עוֹז וְחֶדְוָה בִמְקוֹמוֹ'? לָא קָשְׁיָא, הָא - בְּבָתֵי גַּוָּאי, הַא - בְּבָתֵי בַרָאי". במסתרים יש בכייה בגלל גאוות ישראל שניטלה, ובחוץ יש עוז וחדווה.

כבוד ה' יורד כשכבוד ישראל יורד

מהפסוקים עולה שירמיהו מדבר על כבוד ישראל שניטל ממנו וניתן לאומות. שהרי ה' אומר לירמיהו לקנות אֵז֣וֹר פִּשְׁתִּ֔ים ללבוש אותו ואחר כך לטמון אותו בפרת בִּנְקִ֥יק הַסָּֽלַע. מִקֵּ֖ץ יָמִ֣ים רַבִּ֑ים ה' אומר לירמיהו חפור ולהוציא "אֶת־הָ֣אֵז֔וֹר מִן־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־טְמַנְתִּ֣יו שָׁ֑מָּה וְהִנֵּה֙ נִשְׁחַ֣ת הָאֵז֔וֹר לֹ֥א יִצְלַ֖ח לַכֹּֽל". מסביר ה' לירמיהו שאזור הפשתים הוא משל לעם ישראל שכבודו נשחת "כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה֑' כָּ֠כָה אַשְׁחִ֞ית אֶת־גְּא֧וֹן יְהוּדָ֛ה וְאֶת־גְּא֥וֹן יְרוּשָׁלִַ֖ם הָרָֽב" (ירמיה יג). אם כן למה רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, מִפְּנֵי גַּאֲוָתָה שֶׁל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁנִּטְּלָה?

אלא שהחגורה הצמודה לאדם הוא משל לעם ישראל שצמוד לה'. "כִּ֡י כַּאֲשֶׁר֩ יִדְבַּ֨ק הָאֵז֜וֹר אֶל־מָתְנֵי־אִ֗ישׁ כֵּ֣ן הִדְבַּ֣קְתִּי אֵ֠לַי אֶת־כָּל־בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וְאֶת־כָּל־בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ נְאֻם־ה֔' לִֽהְי֥וֹת לִי֙ לְעָ֔ם וּלְשֵׁ֥ם וְלִתְהִלָּ֖ה וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלֹ֖א שָׁמֵֽעוּ". ולכן כאשר כבודם של ישראל מושפל גם כבודו של ה' מושפל, ובימינו ברוך ה' ירדה האנטישמיות שהייתה אלפי שנים והיא במידה מצומצמת משהייתה, אבל היא עדיין קיימת בכמה מדינות, ובאחרות היא קיימת אצל חלק מהאנשים (סה"כ כ-25%). ועל זה אנו בוכים בתשעה באב.

דמעות על יהודים שנשארו עדיין בגלות

ממשיכה הגמרא ומסבירה את הבכי בגלות עם ישראל "וְדָמוֹעַ תִּדְמַע, וְתַּרֵד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'". אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, שָׁלֹשׁ דְּמָעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן. וְאַחַת עַל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי. וְאַחַת עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּלוּ מִמְּקּוֹמָן.

ובימינו צריך לבכות על כחצי מעם ישראל שנמצא עדיין בגלות ולא עולה לארץ למרות שהוא יכול. שזה חילול השם גדול אפילו אם יושבים בעושר גדול, שכך כתוב: "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ". עצם הידיעה של הגויים שה' הבטיח קיבוץ גלויות והם רואים שהיהודים לא מקיימים את דברו – זה חילול השם. על כן צריך כל יהודי לעלות לארץ ישראל ולא להשתהות אפילו לא רגע אחד.

וכל יהודי שעולה לארץ ישראל זה קידוש השם גדול. כך אנחנו אומרים בכל קדיש ששם ה' מתגדל ומתקדש כאשר תבוא גאולה ויביא משיח "וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵיהּ. וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ". וזה לא רק בימות המשיח אלא בכל יום ועל ידי כל אחד, ולכן אומרים. "בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכֹל בֵּית יִשְֹרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב".

והמקובלים כתבו שאומרים קדיש בכל שלב בתפילה, כי כל שלב הוא עלייה רוחנית. וממילא יש עוד קידוש ה' בעולם. ואין לך קידוש ה' יותר גדול מיהודי שעולה לארץ ישראל ומראה לכל העולם שדבר אלוהינו יקום לעולם.

ביטול התורה הגדולה שבהיכל

ממשיכה הגמרא "וְאִיכָּא דְאַמְרִי, אַחַת עַל בִּיטוּל תּוֹרָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאָמַר, עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּלוּ מִמְּקּוֹמָן, הַיְינוּ דִכְתִיב, "כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'". אֶלָּא לְמָאן דַּאָמַר, אַחַת עַל בִּיטוּל תּוֹרָה, מַאי "כִּי נִשְׁבָה עֵדֶר ה'"? כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מִמְּקּוֹמָן - אֵין לְךְ בִּיטוּל תּוֹרָה גָּדוֹל מִזֶּה". ואיפה היה ביטול תורה בגלות? הרי התלמוד הבבלי, תוס', רש"י, הגר"א, הבעש"ט ועוד רבים רבים היו בגלות ולמדו תורה. מההשוואה לחורבן בית המקדש אתה למד שביטול התורה הוא ביטול השפעת התורה הגדולה שהייתה בבית המקדש. ביטול הסנהדרין שישבו בלשכת הגזית ואיחדו את כלל ישראל. ביטול השפעת התורה שהייתה בקודש הקדשים והייתה "אורו של עולם". על כך הדמעות של הקב"ה. ולכן הדמעה על התורה היא חלק מהדמעות על בית המקדש הראשון והשני.

דמעות על חוסר התורה במלכות

בהמשך מסבירה הגמרא את שלוש הדמעות. "תנו רבנן שלשה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור".

שתי הדמעות הראשונות הן על לימוד תורה. אבל איך קשורה הדמעה השלישית של הפרנס לביטול תורה? התשובה היא שמדובר על ביטול התורה של המלך שנועדה שלא יתגאה על הציבור "וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֥י הַכֹּהֲנִ֖ים הַלְוִיִּֽם: וְהָיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו וכו' לְבִלְתִּ֤י רוּם־לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן־הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַעַן֩ יַאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל־מַמְלַכְתּ֛וֹ ה֥וּא וּבָנָ֖יו בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל" (דברים פרק יז, יח-כ). התורה הזאת איננה איתנו ויש מנהיגים שמתגאים וחושבים רק על טובתם האישית ולא עם טובת הציבור, ועל כך ה' בוכה וגם אנחנו.

השכינה בוכה על שפיכות הדמים

ירמיהו הנביא אומר כי השכינה בוכה על שפיכות הדמים של עם ישראל "כִּ֩י ק֨וֹל כְּחוֹלָ֜ה שָׁמַ֗עְתִּי צָרָה֙ כְּמַבְכִּירָ֔ה ק֧וֹל בַּת־צִיּ֛וֹן תִּתְיַפֵּ֖חַ תְּפָרֵ֣שׂ כַּפֶּ֑יהָ אֽוֹי־נָ֣א לִ֔י כִּֽי־ עָיְפָ֥ה נַפְשִׁ֖י לְהֹרְגִֽים" (ירמיהו ד לא). וכן הוא בתהילים "נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ: שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאֵין קוֹבֵר". ולמרות שיכולתם של הגויים להרוג את ישראל פחתה בדורות האחרונים לבלי שיעור, עם זה כל אחד מאיתנו שנהרג על ידם הוא עולם ומלואו.

גם על הצער הנורא שבו ציערנו אותנו הגויים צריך להצטער: "תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה" וגם בימינו יש אנטישמיות בעולם וגם בישראל על ידי פורעים ערבים שמציקים ליהודים בעיקר בערים המעורבות, ועל כך אנחנו מתפללים "וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲ-דֹנָי".

הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ: נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים

בסוף מגילה איכה כתוב כי אנו מתפללים על כך שיש נוכרים בארץ ישראל שיושבים על אדמתנו. "זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ  הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ: נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים" (איכה ה). ובתפילה אנו מתפללים באותה לשון: "חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּויִם". כי נוכחותם היא חילול השם "לָמָּה יאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלהֵיהֶם". בעיקר אנו בוכים על נוכחות גויים בהר הבית, שזה צער לשכינה "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ: עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ".

על נפילת עטרת ראשנו אנו אומרים בתפילת תשעה באב: "שמעו נא אחינו בית ישראל. כי בעונותינו ועונות אבותינו אנחנו מונים לחרבן בית מקדשנו ולשרפת היכלינו ולגלות שכינת עזנו ולנפילת עטרת ראשנו ולפיזור עם הקדש מירושלים עיר הקדש. אוי לנו על גלות השכינה. אוי לנו על חרבן בית המקדש. אוי לנו על שריפת התורה. אוי לנו על הריגת הצדיקים. אוי לנו על צערו של משיח. היום 1953 לחורבן בית המקדש". 

מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו

כמו שצריך לבכות על מה שמבקשים שיהיה נכון, כך צריך לא להתפלל על מה שקיים, שכך כתוב בפסוק "דֹּבֵ֥ר שְׁקָרִ֑ים לֹֽא־יִ֝כּ֗וֹן לְנֶ֣גֶד עֵינָֽי" (תהילים קא). ובגמרא כתוב שמשה אמר "האל הגדול הגבור והנורא" ובא ירמיה ואמר: "נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר 'נורא'. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר 'גבור'". באו אנשי כנסת הגדולה ואמרו: "אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?". ומקשה הגמרא על ירמיהו ודניאל איך הם שינו את נוסח התפילה של משה. "אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו" (יומא סט ע"א).

וְסוֹד תּוֹרָה הֲיֵשׁ מוֹצִיא לְאוֹרָה

לכן לא היו אומרים בימי האר"י הקדוש את המילים "וְסוֹד תּוֹרָה הֲיֵשׁ מוֹצִיא לְאוֹרָה?" כיוון שהיה האר"י הקדוש והיה מי שמוציא את סודות התורה לאורה. ובימינו יש גם מילים שאי אפשר לומר אותן אם רוצים להיות אמיתיים. למשל "כִּי בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲווֹנוֹת אֲבֹתֵינוּ, יְרוּשָׁלַיִם וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל סְבִיבֹתֵינוּ". שהיום ירושלים היא לא לחרפה לכל סביבותינו. וכיוון שזה לא נוסח תפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, יותר נכון לומר "כִּי בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲווֹנוֹת אֲבֹתֵינוּ, הר ציון לְחֶרְפָּה לְכָל סְבִיבֹתֵינוּ".  ששועלים עדיין מהלכים בו. וכן על זה הדרך.

עד שהוא לא מתבייש לצאת בריקוד בגלל הנסים הגלויים

אשרינו מה טוב חלקנו שיש כבר חלקים מהתפילה שתוקנו, וכבר התפלל הרבי מחב"ד שנפקח את העיניים ונראה את כל הניסים הגלויים שבדורנו ונודה עליהם לה' "עד שהוא לא מתבייש לצאת בריקוד בגלל הנסים הגלויים", וצריך להיות על כך בשמחה גדולה (כ"ו ניסן תשנ"א). עם זאת לראות את מה שעדיין חסר  ולפעול בכל כוחנו להשלים את החיסרון, שזה התפקיד של ימי בין המצרים והצומות. ומתוך כך  נזכה ו"נודה לך שיר חדש על גאולתנו", אמן ואמן.