לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה
הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם
בית המקדש מוזכר בפרשת "ראה" לא פחות מ-18 פעמים. אבל הוא לא מוזכר בשמו, בית המקדש, אלא בשם "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם" (דברים יב ה), עליו התורה מצווה "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה".
מדוע הוא לא מוזכר בשמו? חייבים להזכיר כי גם כשהקב"ה אומר לאברהם ללכת לארץ ישראל, הוא לא מגלה לו מה שמה של הארץ, אלא רק "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". וכן בעקידה, "אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".
יש אומרים שהטעם הוא בגלל שארץ ישראל היא ארץ הברכה. המילה ברכה מופיעה בכל התורה 167 פעמים. 89 מהן בספר בראשית, 7 בספר שמות, 3 בספר ויקרא, 17 בספר במדבר (בעיקר בפרשות בלק ובלעם), ו-51 בספר דברים. מתוכן 16 הן בפרשת "ראה". אין ספק שיש פה ברכה גדולה.
הכלל בברכה הוא, שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין. וכיוון שארץ ישראל היא ארץ הברכה, כמו שנאמר לאברהם שילך לארץ ישראל כי שם יתקיים בו "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ"; "וְנִבְרְכוּ בְךָ"; "וֶהְיֵה בְּרָכָה" – ארץ ישראל היא נסתרת.
עוד יותר נסתר הוא הר המוריה, שם ה' נשבע לאברהם "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית כב טז). לכן הוא נסתר שבנסתר.
הוכחה לכך יש משתי פרשיות נוספות בתורה שבהן מופיעה המילה ברכה פעמים רבות. אחת היא פרשת "תולדות", שהמילה "ברכה" מוזכרת בה 31 פעמים, שם יש סמיות עיניים של יצחק. ופרשת "ויחי", שהמילה ברכה מופיעה בה 15 פעמים והיא פרשה סתומה כי נסתמו בה עיניהם של ישראל.
למה ברכה צריכה הסתרה? הרמב"ם ב"מורה נבוכים" מסביר את הסוד הזה ואומר כי אלוקים הסתיר את מקום המקדש משלוש סיבות: א] שהגויים לא ישתלטו על הר הבית כשיבינו את מעלתו הרוחנית הגדולה. ב] שהגויים לא יהרסו את המקום הזה ויסירו ממנו כל זכר לעם ישראל. ג] שלא יהיו מחלוקות בתוך עם ישראל על המקום הזה. "ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצווה לבנותו ותסתלק המחלוקת" (מורה נבוכים ג').
כל ברכה נסתרת רק בתחילתה. כמו צמח שנשתל ונזרע מתחת לאדמה במקום נסתר, אבל אחר כך הוא עולה ופורח מעל פני האדמה, כך גם כאן. בתחילה נסתר המקום, ואחר כך הוא מקום מפואר ביותר. רק הפְּנים שלו נשאר בהסתר. לכן הועילה ההסתרה לפני בניין הבית הראשון, אבל היא לא הועילה לקראת בניין הבית השני שקטרגו עליו האויבים ועיכבו קצת את בניינו, אבל לא הצליחו למנוע את הקמתו.
בבניין הבית השלישי אנו רואים את החששות שהעלה הרמב"ם מתממשים אחד לאחד. גם הגויים שנאחזים בהר ביודעם כי הוא מקור הברכה, גם בהשמדת הגויים כל זכר לשייכות עם ישראל להר בית ה', וגם בכך שהיהודים חלוקים בדעותיהם סביב השייכות שלנו להר המוריה. גם כאן לא עוצרים החששות את ההתקרבות של עם ה' לבית ששם ה' נקרא עליו. והוא יבנה בניין עולמים במהרה בימינו, אמן.
אתערותא דלתתא בהר בית ה'
על הפסוק "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" אמרו חכמינו, כי הוא מלמד אותנו שצריך לדרוש את מקום השכינה. ובאמת לפני שהשכינה הייתה בירושלים היא הייתה במשכן שילה 369 שנים, ומצוות הדרישה הייתה על המקום הזה (רש"י דברים יב). "לפי שהשכינה שרתה בכמה מקומות כמו גלגל, שילה, נוב, גבעון ובית עולמים" (חזקוני דברים יב ה').
את המצווה הזאת היה מקיים אלקנה, אביו של שמואל הנביא, בהידור רב. וכך מספר תנא דבי אליהו על אלקנה ש"היה עולה לשילה ארבעה פעמים בשנה, שלשה מן התורה ואחת שקיבל עליו הוא בנדבה. שנאמר: 'ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבוח לה' צבאות בשילה' וגו'".
"עלה אלקנה ואשתו ובניו ובני ביתו ואחיו ואחיותיו וכל קרוביו היו עולין עמו, ואמר להם: למדו דרך עבודה מן הכנענים ומן העכו"ם שעשו דרך עבודה לע"ז שלהם, אע"פ שהם הבל וריק, קל וחומר שאתם צריכים לעשות דרך עבודה ולעלות לפני ארון ברית ה' שהוא אל חי וקיים בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא. אמר להם שיעלו כולם עמו, וכשעולים עמו בדרך היו לנין ברחובה של עיר והיו מתקבצין האנשים לבד והנשים לבד, שכן האיש היה מדבר עם האיש והאשה עם האשה וגדול עם הקטן. והיתה המדינה מרגשת והיו שואלים להן: להיכן תלכו? ואומרים להם: לבית האלהים שבשילה, שמשם תצא תורה ומעשים טובים. ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד? מיד עיניהם משגרות דמעות ואומרים להם: נעלה עמכם".
המדרש מספר איך מעשה אלקנה הפך ממעשה יחידים למעשה כלל ישראל. "וכן אמר להם עוד הפעם עד שעלו עמו לשנה הבאה חמשה בתים. ולשנה האחרת עלו עמו עשרה בתים. ולשנה האחרת הרגישו כולם לעלות, והיו עולין עמו כמו ששים בתים. ובדרך שהיה עולה שנה זו אינו עולה לשנה האחרת, עד שהיו כל ישראל עולין. והיה אלקנה מכריע את כל ישראל לכף זכות וחינך אותם במצות וזכו רבים על ידו".
ממשיך המדרש ואומר: "הקב"ה שהוא בוחן לבות וכליות אמר לו לאלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחנכת אותם במצות וזכו רבים על ידך, אני אוציא ממך בן שיכריע את כל ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצות ויזכו רבים על ידו, הא למדת בשכר מעשה אלקנה – שמואל" (תנא דבי אליהו רבה פרק ח).
לעומתו מביא המדרש את חזקיה, שהזמין את שליחי מלך בבל לביתו, וכדי להיראות טוב הוא אכל עמהם והראה להם את בית ה' ואוצרותיו. נענש חזקיהו על כך ונולד לו בן ושמו מנשה, שמלך על ישראל עשרות שנים ומילא את ירושלים דם נקיים. "הא למדת בשכר מעשה אלקנה – שמואל, ובשכר מעשה חזקיה – מנשה. מכאן אמרו כל האוכל עם הנכרי על השלחן, כאלו עובד עבודה זרה. ואוכל מזבחי מתים. ואם תלמיד חכם הוא - מזלזל את תורתו ומחלל שם אביו שבשמים ומבזבז את ממונו ומאבד את בניו ומפיל אותם בחרב ומגלה אותם מארצם".
בימינו אנו רואים כמה דברי אליהו הנביא משמעותיים, במיוחד ביחס להר הבית ולמקום המקדש. יש כאלה שרוצים להיראות טוב בעיני הגויים ועל כן מוותרים על קדושתו ונותנים לגויים דריסת רגל במקום הקודש. לעומתם יש צדיקים שבכל מעשיהם מרוממים את בית אלוקינו בעיני העם ולא מתחשבים במה שיאמרו הגויים. ויזכו בע"ה לבנים שמביאים גאולה לעולם.
שַׁעַר הַשָּׁמָיִם
את הסוד הזה של דרישת מקום השכינה למד אלקנה מיעקב אבינו, שבתחילה עבר במקום הזה ולא ידע את מעלתו, אחר כך נתן דעתו לחזור להתפלל במקום שהתפללו בו אבותיו וקפצה לו הדרך. ראה יעקב שהסיעתא דשמיא הגדולה באה רק אחרי שהוא התעורר להגיע למקום הזה. במקום הקדוש הוא רואה את ה' ניצב עליו, ירא ואומר: "מה נורא המקום". מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלם - כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער שמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל, שנאמר וזה שער השמים" (רמב"ן על בראשית פרק כח פסוק יז).
מעשיו של יעקב הם סימן לנו שנדרוש את ה'. כך ממשיך הרמב"ן ומסביר את משמעות הציווי "לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה" – "שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם, ותאמרו איש אל רעהו "לְכ֣וּ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־ה֗' אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב" (ישעיה ב ג), כלשון ירמיהו (נ, ה) "צִיּ֣וֹן יִשְׁאָ֔לוּ דֶּ֖רֶךְ הֵ֣נָּה פְנֵיהֶ֑ם בֹּ֚אוּ וְנִלְו֣וּ אֶל־ה֔' בְּרִ֥ית עוֹלָ֖ם לֹ֥א תִשָּׁכֵֽחַ" (דברים יא).
הרמב"ן מביא את דברי חכמינו במדרש (בספרי ראה ה סב), שאמרו כי בתחילה אנחנו צריכים לדרוש את מקום ה', ואחר כך יבוא נביא ויאמר לנו את מקומו. "יכול תמתין עד שיאמר לך נביא, ת"ל לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה. דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא".
וכן אתה מוצא בדוד, שהשתדל מאוד בקניית גורן ארוונה, בחיבור ספר תהילים, בהכנת כלי הנגינה למקדש, בהכנת אלפי ככרות זהב וכסף לבניינו ובהכנת התוכניות שלו, ובעיקר בתפילה, שנאמר (תהלים קלב א-ה): "זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב".
ואע"פ שמצא את מקומו לא עשה מעשה עד שאמר לו נביא. שנאמר: "וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי" (ש"ב כד יח). גם שלמה המלך לא בנה את המקדש אלא במקום שבו נאמר לדוד על-ידי הנביא, "שנאמר: ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו" (דה"ב ג א).
תִדְרְשׁוּ
על המגיפה שהייתה בימי דוד ונהרגו בה 70,000 מעם ישראל כותב הרמב"ן שהיא נגרמה בגלל שהתאחרו ישראל בבניין המקדש. "שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר 'נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו'". ולא קיימו "לשכנו תדרשו ובאת שמה". "ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד". "ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם".
והמלבי"ם במקום כותב: "דוד דרש אחרי המקום כמ"ש עד אמצא מקום לה', ולא המתין עד שבא אליו נביא. ולמד ממה שכתוב: 'לשכנו תדרשו', שהדרישה היא מה שחוקר בעצמו למצוא את הדבר. וזה שאמר 'דרוש ומצא', למד להם שלא יגלה ה' סודו ע"י נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה".
הדברים הללו שאומר הרמב"ן מסברא נמצאו במדרש תהילים (מזמור יז) שמסיים את דבריו ואומר: "כך, כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד – לא נפלו אלא שלא תבעו בנין בית המקדש. והלא דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא נבנה בימיהם ולא חרב בימיהם, כך נעשה להם, ונענשו על שלא תבעו בנין בית המקדש. אנו שחרב בימינו והיה בימינו, ואין אנו מתאבלין ולא מבקשים רחמים, על אחת כמה וכמה. לפיכך, התקינו חסידים הראשונים שיהו ישראל מתפללין שלש תפלות בכל יום ויום: 'אנא, השב שכינתך לציון וסדר עבודה לירושלים'. ותקנו בונה ירושלים ה', ברכה בפני עצמה, בתפלה, וברכת המזון. בצווי משה רבינו".
כך כותב "העמק דבר" (דברים פרק יב), כי המתפלל שמכוון פניו לירושלים ומתפלל לבניין בית המקדש מקיים גם הוא את הציווי "לשכנו תדרשו ובאת שמה".
זה מה שאומר דוד המלך בתהילים ובדברי הימים. "דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד" – אין עוזו אלא בית המקדש וארון הברית. שיש לדרוש אותם תמיד, גם בהיותנו בגלות (רש"י דברי הימים א פרק טז פסוק יא. דכתיב "ויתן לשבי עזו" שנתן ארונו להביאו בשבי. וכתיב "קומה ה' למנוחתך אתה וארון עוזך", ועל כן נקרא אלעזר השומרו "עזא". על שם ששמר הארון שנקרא "עז"). ובדרישת בית המקדש וירושלים מקיימים את הציווי לשכנו תדרשו (אבן עזרא תהלים קה ד).
בעקבות העונש הנורא שבא על האדישות הזאת כתב מרן הרה"ג אליהו זצוק"ל מכתב, ובו הוא מזכיר את דברי הרמב"ן הללו כדי שרבני ישראל יתאגדו אגודה אחת לעורר את הציבור לדרוש את בית המקדש ולהכין את הלבבות לשם כך. וכך כתב: "ידועים דברי הרמב"ן בפירושו לתורה, שהקצף שהיה על ישראל בימי דוד המלך, משום שהעם לא התעורר לבניין בית המקדש. מי יודע אם הצרות המתרגשות ובאות על עם ישראל בדורנו לא נובעות מזה שאנו אדישים לנושא הר הבית. לכן מן הראוי שרבני ישראל יתאגדו אגודה אחת לעורר הציבור לפעילות בנושא הר הבית והכנת הלבבות לבניין בית המקדש. כולנו מתפללים ונושאים עינינו שייבנה עוד בזמננו אנו. ובזכות התעוררות זו תבוא סיעתא דשמיא להחשת גאולתינו ופדות נפשינו בקרוב בימינו. אמן" (על המכתב חתומים גם הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, הרה"ג דב ליאור שליט"א והרה"ג שאר ישוב הכהן זצוק"ל).
מקום הסנהדרין - במקום השכינה
מקום השכינה בירושלים – יש בו השפעה גדולה של תורה. על כן בית הדין הגדול של ישראל יושב בלשכת הגזית ושם דן את ישראל. ואם הוא גולה ממקומו – הוא לא דן עוד בעניינים החשובים שלשמם הוא יוצר. והשוותה הגמרא (ראש השנה לא ע"א) את גלויות הסנהדרין לגלויות השכינה: "אמר רב יהודה בר אידי אמר רבי יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה, מקראי. וכנגדן גלתה סנהדרין, מגמרא וכו'. מלשכת הגזית לחנות, ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לצפורי, ומצפורי לטבריא. וטבריא עמוקה מכולן, שנאמר ושפלת מארץ תדברי". וכשגלתה הסנהדרין ממקומה בלשכת הגזית לחנויות שנמצאות על הר הבית, היא לא דנה עוד בדיני נפשות.
כן הדין גם בקידוש החודש. אומרת הגמרא (סנהדרין יא ע"ב): "תנו רבנן: אין מעברין את השנים אלא ביהודה, ואם עיברוה בגליל - מעוברת. העיד חנניה איש אונו: אם עיברוה בגליל - אינה מעוברת. אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: מאי טעמא דחנניה איש אונו - אמר קרא 'לשכנו תדרשו ובאת שמה', כל דרישה שאתה דורש - לא יהיו אלא בשכנו של מקום". דהיינו בירושלים או בשכנותה.
עד כמה חשובה ההלכה בעניין המקום שבו מעברים את השנה למדנו מהגמרא (ברכות סג ע"א) שמספרת: "אָמַר רַב סַפְרָא, רַבִּי אַבָּהוּ הֲוָה מִשְׁתָּעֵי, כְּשֶׁיָּרַד חֲנִינָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַגּוֹלָה, הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ. שִׁגְּרוּ אַחֲרָיו שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר וּבֶן בְּנוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בֶּן קַבוּטָל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, אָמַר לָהֶם, לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ, לִלְמֹד תּוֹרָה בָּאנוּ. הִכְרִיז עֲלֵיהֶם, אֲנָשִׁים הַלָּלוּ - גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הֵם, וַאֲבוֹתֵיהֶם שִׁמְּשׁוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ, זְכַרְיָה בֶּן קַבוּטָל אוֹמֵר, הַרְבֵּה פְּעָמִים קָרִיתִי לְפָנָיו בְּסֵפֶר דָּנִיֵּאל".
"הִתְחִיל הוּא מְטַמֵּא וְהֵם מְטַהֲרִים, הוּא אוֹסֵר וְהֵם מַתִּירִין. הִכְרִיז עֲלֵיהֶם, אֲנָשִׁים הַלָּלוּ - שֶׁל שָׁוְא הֵן, שֶׁל תֹּהוּ הֵם. אָמְרוּ לוֹ, כְּבָר בָּנִיתָ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לִסְתֹּר, כְּבָר גָּדַרְתָּ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לִפְרֹץ. אָמַר לָהֶם, מִפְּנֵי מָה אֲנִי מְטַמֵּא וְאַתֶּם מְטַהֲרִים? אֲנִי אוֹסֵר וְאַתֶּם מַתִּירִין? אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אָמַר לָהֶם, וַהֲלֹא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ? אָמְרוּ לוֹ, הַנַּח רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם, אַף אֲנִי לֹא הִנַּחְתִּי כְּמוֹתִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לוֹ, גְּדָיִים שֶׁהִנַּחְתָּ נַעֲשׂוּ תְּיָשִׁים בַּעֲלֵי קַרְנַיִם, וְהֵם שִׁגְּרוּנוּ אֶצְלְךָ, וְכָךְ אָמְרוּ לָנוּ, לְכוּ וְאִמְרוּ לוֹ בִּשְׁמֵנוּ, אִם שׁוֹמֵעַ - מוּטָב, וְאִם לָאו - יְהֵא בְּנִדּוּי".
"וְאִמְרוּ לְאַחֵינוּ שֶׁבַּגּוֹלָה, אִם שׁוֹמְעִים - מוּטָב, וְאִם לָאו - יַעֲלוּ לָהָר, אֲחִיָּה יִבְנֶה מִזְבֵּחַ, חֲנַנְיָה יְנַגֵּן בְּכִנּוֹר, וְיִכְפְּרוּ כֻּלָּם וְיֹאמְרוּ, אֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. מִיָּד גָּעוּ כָּל הָעָם בִּבְכִיָּה, וְאָמְרוּ, חַס וְשָׁלוֹם, יֵשׁ לָנוּ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".
מקשה הגמרא ושואלת: למה השוו את עיבור השנים בחו"ל לעבודה זרה? "וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה ב) 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם'". עשיית הגלות מרכז התורה במקום ירושלים שקולה כחטא המרגלים וכחטא העגל.
ידועים דברי הרמב"ם בספר המצוות (עשה קנג), שכתב שלמרות שאיננו מקדשים כעת את החודש, יש לנו חגים וזמנים על סמך קידוש הקדמונים, ובלבד שיש בארץ ישראל יהודים. שאם בזמן מן הזמנים לא יהיו יהודים בארץ ישראל – יימחו אותות האומה. "אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים".
על-פי זה ענה החתם סופר (שו"ת חלק א אורח חיים סימן רג) לשאלה האם מותר לגבאי קהילה בחו"ל לעכב גבאי צדקה של ארץ ישראל שפוגע באיסוף הצדקה המקומי. והסביר החת"ס כי יושבי ארץ ישראל מועילים לכל היהודים בגלות. שאילולי היו יושבים שם לא היו חגים בחו"ל. "ומשם קדושה יוצא לכל ישראל אבל אי ח"ו היה בטלה ישיבת ארץ ישראל בזמן הזה, בטל גם הקידוש ההוא ורוב מצות בטלות חלילה, על כן עלינו לקיים הספקת ישיבתם בכל מאמצי כחינו".
והרב טייכטל הי"ד, בעל "אם הבנים שמחה", שנספה בשואה, הסביר כי ארץ ישראל היא כמו הלב הפועם ומשפיע חיים לעם ישראל, והביא את דברי הרמ"ק בספר אור נערב (חלק ג פרק ה) שכתב: "נודע כי ארץ ישראל לה קורבה ויחס עם התורה כיחס החיות עם הלב, כי חיים אל העולם היא התורה כאמרו, 'וחיי עולם נטע בתוכנו', ומשכן החיות והנשמה בלב ושם עיקר הוראותיה ומשם מתפשטת אל שאר הגוף, וכן ענין התורה עיקרה בארץ ישראל" ("משנה שכיר", במדבר פרשת מסעי).
מצוות הקמת המקדש
הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (א א) כתב: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר 'ועשו לי מקדש' וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו והיה לפי שעה, שנאמר 'כי לא באתם עד עתה' וגו'".
אמנם בהלכות מלכים למד הרמב"ם (א א) את חובת בניין בית המקדש מהפסוק "לשכנו תדרשו". שכן כתב: "שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה".
והסביר הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, כי הפסוק "ועשו לי מקדש" נאמר על המשכן שעשה משה, ונכון גם לשילה וגם לכל מקום שבדרך. ש"קדושת מקדש אינה חלה דוקא במקום מסוים בלבד, דיכולה לעבור ממקום למקום עפ"י הדיבור, וכמו שמצינו שהמשכן היה במדבר בגלגל ובשילה. אמנם קדושת בית הבחירה הויא חלות קדושת מקום - שנבחר המקום שבהר המוריה ונתקדש לדורות" (רשימת שיעורים ברכות ח).
ויהי רצון שנזכה לקיים את שניהם במהרה בימינו במקום המקדש בירושלים, אמן ואמן.
