אנחנו נמצאים בימי ספירת העומר, ימים שיש בהם גם סיכוי גדול וגם סיכון גדול. מגילת רות מתארת את הקמת מלכות בית דוד בחזרתה רות לבית לחם, אירוע שמתרחש רובו ככולו בימי ספירת העומר (רות א כב. מדרש רות רבה ד ב, ובתרגום יהונתן).
במהלך ימי ספירת העומר נמדדים בני ישראל איך יתייחסו אליה ואל נעמי, האם ינקמו וינטרו או יקבלו אותן במאור פנים וינהגו בגמילות חסדים (חינוך שב). בנוסף יש במגילה הזאת הבנת מעלתה של ארץ ישראל והפסד אלימלך, מחלון וכליון שירדו ממנה לשדה מואב (שורש ישי - פירוש רבי שלמה אלקבץ למגילת רות). כשעם ישראל עומד בניסיון בימים אלו – מתייסדת מלכות בית דוד.
לעומת הבניין, גם חורבן בית שני מתחיל ממחלוקת אחים בימי ספירת העומר. כך מספרת הגמרא על הבנים של ינאי המלך ושלומציון המלכה שרבו ביניהם מי ישלוט בעם ישראל. "תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁצָּרוּ מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנָאִי זֶה עַל זֶה, וְהָיָה הוֹרְקְנוּס מִבַּחוּץ וְאַרִיסְטוֹבְּלוּס מִבִּפְנִים. בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מְשַׁלְּשְׁלִין לָהֶן דִּינָרִין בְּקֻפָּה, וּמַעֲלִין לָהֶן תְּמִידִין. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחָכְמַת יְוָנִית, לָעַז לָהֶם בְּחָכְמַת יְוָנִית, אָמַר לָהֶן, כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִין בַּעֲבוֹדָה, אֵין נִמְסָרִין בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁלְּשְׁלוּ לָהֶן דִּינָרִין בְּקֻפָּה, וְהֶעֱלוּ לָהֶן חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי חוֹמָה, נָעַץ צִפָּרְנָיו בַּחוֹמָה, וְנִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ, אָרוּר שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִיר, וְאָרוּר שֶׁיְּלַמֵּד בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית. וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁנִינוּ שֶׁבָּא הָעֹמֶר מִגַּגּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר" (מנחות סד ע"ב).
ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה זה גודלה של מצרים (פסחים צד ע"א). וצריך להבין האם כוונת חכמים כפשוטו, שארץ ישראל זזה 1600 קילומטר, או שיש פה רמז פנימי. הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק אומר כי מי שמבין את דברי חז"ל האלו כפשטם חושב שהוא מכבד את חכמים, אבל באמת הוא מבזה אותם. "וזאת הכת העניה, יש לקונן עליה לסיכלותה, מפני שהיא מרוממת את החכמים לפי מחשבתה, והיא משפילה אותם לתכלית השיפלות". כי בוודאי יש פה משל עמוק.
חכמינו המשילו את מלכות אֱדוֹם לחזיר. "לָמָּה הוּא מֹשְׁלָה בַּחֲזִיר? אֶלָּא מָה חֲזִיר הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹבֵץ הוּא מַפְשִׁיט אֶת טְלָפָיו כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי טָהוֹר כָּךְ מַלְכוּת הַזֹּאת הָרְשָׁעָה גּוֹזֶלֶת וְחוֹמֶסֶת נִרְאֵת כְּאִלּוּ מַצָּעַת אֶת הַבִּימָה. כָּךְ עֵשָׂו כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה צַד נָשֵׁי אֲנָשִׁים וּמְעַנֶּה אוֹתָם וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְאַרְבָּעִים שָׁנָה דִּמָּה עַצְמוֹ לְאָבִיו, אָמַר מָה אַבָּא נָשָׂא אִשָּׁה בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אַף אֲנִי נוֹשֵׂא אִשָּׁה בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה" (בראשית רבה פרשה סה).
בגלל המחלוקת בין האחים בא זקן אחד ומביא את מלכות אדום עלינו. כך מתאר יוסף בן מתתיהו את המחלוקת בין הורקנוס ואריסטולבוס, שבעצת אנטיפטרוס האדומי הזקן שהתחנך אצל היוונים הולך הורקנוס ומבקש מפומפיוס הרומאי שישפוט בינו לבין ארסטובלוס אחיו. אריסטובלוס אף הוא בא לפני פומפיוס לשטוח טענותיו בפניו.
פומפיוס בא לבדוק את הדברים בירושלים שפתחה בפניו את שעריה, וכך, תחת אצטלה של רודף שלום וצדק, נכנס פומפיוס בראש חילותיו בשערי הארץ. שנים עשר אלף יהודים נשחטו ביום המר והנמהר בו טימא פומפיוס את המקדש בהיכנסו אל בית קודש הקודשים. ואף ערים רבות בישראל נקרעו מן הממלכה והייתה המכה גדולה עד מאוד. אריסטובלוס ומשפחתו נלקחו בשבי לרומא והורקנוס מונה לשליט בובה של רומי על ארץ יהודה. ממלכת חשמונאי האדירה איבדה את זוהרה והייתה למס עובד לקיסר הרומאי.
יוסף בן מתתיהו מספר כי בסערת הקרב הביאו לוחמי הורקנוס בפסח את חוני המעגל שיתפלל לה' למענם שינצחו את צבאו של אריסטובלוס. חוני, שצדיק היה, סרב לבקשתם וכך התפלל לה': "אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, מֵאַחַר שְׁאֵלָה הָעוֹמְדִים אִתִּי הֵם עָמְךָ וְהַנְּצוּרִים כֹּהֲנֶיךָ, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע אֶת אֵלּוּ נֶגֶד אֵלּוּ, וְלֹא תְּקַיֵּם מָה שֶׁמְּבַקְּשִׁים אֵלּוּ נֶגֶד אֵלּוּ". וכשעמד והתפלל תפילה זו הקיפו אותו הרשעים שביהודים והרגוהו בסקילה (קדמוניות היהודים יד ב א).
מסתבר שימי ספירת העומר הם ימי מבחן שאפשר להצליח בהם מאוד או חלילה להיכשל. כך נכתב במשנה (עדיות פרק ב י) "מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנָּם, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סו) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, מִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ".
אחת מגזרות השמד הגדולות של מלכות הרשעה בתקופה שבין פסח לעצרת הייתה בשנת תתנ"ו, שבה נהרגו יהודים רבים במסעי הצלב הראשון בחודש אייר. קהילות גדולות נכחדו על-ידי הצלבנים שטבחו באכזריות את היהודים ובזזו את רכושם. כך היה בין פסח לעצרת לפני כ-500 שנה בפרעות ת"ח ות"ט של הקוזקים בהנהגת בוגדן חמלניצקי. לפי הספר "טיט היוון" לר' שמואל פייבוש, נחרבו על ידי מלכות הרשע 740 קהילות ונספו 670 אלף יהודים. הש"ך כתב את "מגילת עייפה" שלא נשכח את אשר עשה לנו העמלק האירופאי והרוסי באכזריות מרובה. כי "לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם" ('יון מצולה' לר' נתן נטע הנובר). גם השמדת גטו ורשה על ידי הנאצים נעשתה בימי ספירת העומר, בכ"ח בניסן תש"ה.
חכמינו מפנים בימי ספירת העומר הללו את העיניים אלינו, שלא נחזור על הטעות שעשו האחים הורקנוס וארסטובלוס בימי ספירת העומר בכך שלא ידעו להסתדר ביניהם ורצו אל אבירי המוסר והצדק באירופה שינחו את ירושלים איך להשכין שלום אחווה והביאו אסון גדול.
כדי שניזהר בימי הדין הללו ונזכור את סכנתם ואת מעלתם נכתבו על הימים הללו הלכות מיוחדות. כן כתב רבנו ירוחם (נתיב ה' חלק ד' מה.) בשם רבנו האי גאון ז"ל כי "מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית". שלא ימשיך אדם כהרגלו מימים ימימה, אלא יעשה חשבון נפש להתקדם מעלה אחר מעלה.
טעמים רבים נכתבו לאיסור מלאכה זה. וכך מביא החיד"א (ברכי יוסף תצג בשם שבלי הלקט רל"ה) "לפי שהעומר בא משעורים ושיעורו עשירית האיפה קמח, וכן מנחת סוטה הייתה עשירית האיפה קמח שעורים". מנחת סוטה יכולה להיות לאישה אסון גדול, אם חלילה נטמאה: "וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ". לעומת זאת, מנחת סוטה יכולה להיות מעלה לאישה שנבדקה ונמצאה נקייה, כדכתיב "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" – "שאם הייתה עקרה – נפקדת" (סוטה כו ע"א).
הטור מביא בשם רב האי גאון שני טעמים לאיסור המלאכה, והם הפוכים זה מזה. האחד בגלל סכנת הימים הללו והאחר בגלל מעלתם. על הסכנה הוא כותב: "משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיה העם בטלין ממלאכה על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים, ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה".
על המעלה הוא כותב שימי ספירת העומר הם כמו שבת ושנת השמיטה: "וכתיב 'שבע שבתות תמימות תהיינה' מלשון שבות ולשון שמיטה, 'שבע שבתות'. וכתיב 'וספרת לך שבע שבתות שנים". וכיוון שאין אפשרות לאסור מלאכה בכל שבעת השבועות הללו, אוסרים מלאכה רק אחרי שקיעת החמה בכל הלילות שבין פסח לעצרת. כן כתב רבי יעקב עמדין בספרו "מור וקציעה" (סימן תצג) כי איסור מלאכה בימים הללו הוא בגלל שהם כמו חול המועד (רמב"ן ויקרא כג לו).
כדי להזכיר את מעלת הימים האלה וסכנתם, נפסק בטור ובשולחן ערוך (תצג ס"ע ג): "נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה ואילך". ה"פרי חדש" (תצג) כתב שהוא הדין לאנשים, אלא שדיבר בהווה, שהגברים עובדים בשעות היום ודרך הנשים לעסוק במלאכת התפירה בלילה. וכן מוכח ממה שכתוב "והיו העם בטלים ממלאכה". וכן כתב המשנה ברורה (ס"ק טז) "והוא הדין אנשים", וכן כתב בעל הכנסת הגדולה (בהגה"ט) "וכן נראה לי עיקר כדי שלא לשכוח מצות ספירה שהיא בלילה ומתוך שאסורין במלאכה זוכרים ונותנים לב לקיים המצוה".
ב"שולחן ערוך" לא כתב לאסור עד שחרית, אלא שינה מלשונו וכתב "משקיעת החמה ואילך". ולא נתבאר עד כמה. המשנה ברורה אומר כי סוף זמן האיסור תלוי בטעמים. אם הטעם הוא בגלל תלמידי רבי עקיבא שמתו ונקברו אחר שקיעת החמה, יש לאסור משקיעת החמה ואילך כדי זמן קבורה (שער הציון ס"ק ט"ז), שהוא כחצי שעה אחר השקיעה (שו"ת אור לציון חלק ג - הערות פרק יז - דיני דברים הנוהגים בעומר). ואם הטעם הוא בגלל שיש מעלה בימים אלו כמו שבת ושמיטה, נראה דלאחר שספר - מותר במלאכה תיכף (ט"ז ושו"ע הרב סעיף ט'משנה ברורה תצג ס"ק יט). אבל כאמור לעיל דעת הטור ואחרים היא לאסור מלאכה עד הבוקר.
ב"שולחן ערוך" נכתבה ההלכה של איסור מלאכה בתוך מנהגי הספירה, משמע שזו הנהגה בגלל הימים הללו ולא בגלל הספירה עצמה. לפי זה מובן למה הזכירו את האיסור על נשים דווקא, כיוון שהן לא סופרות את העומר, שזו מצווה שהזמן גרמה. ואעפ"כ הן חייבות להיזהר בימים אלו זהירות יתירה לתקן הקלקול של תלמידי רבי עקיבא.
ולפלא שלא כולם נזהרים בהלכה זו אף שמקורה בדברי הגאונים (כף החיים תצ"ג ס"ק נג. שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רטז). וכבר כתב גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי בהגדה של פסח שלו שיש להיזהר בזה גם במקום שלא נהגו כן. ומכל מקום יש להיזהר רק ממלאכה גמורה וארוכה שיש בה עמל וטורח ושיהוי רב (עיין כה"ח שם ס"ק נד), אבל אין איסור להדליק חשמל ולנסוע ברכב וכד'.
וכך כתב בעל הבן איש חי: "נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד אור הבוקר. והוא הדין האנשים גם כן צריכים להזהר בזה עד ל"ג בעומר, וכנזכר בפוסקים ז"ל. ואע"ג דכתבו האחרונים ז"ל דבמקום שיש מנהג ידוע שעושין מלאכה גם הנשים איך להכריחם שלא לעשות, מכל מקום ירא שמים גם במקום שנהגו לעשות יזהרו בשב ואל תעשה, אך אין צריכים ליזהר כי אם עד לג בעומר" (הגדת אוה"ח עמוד רטז ס"ע ל).
אחרי הספירה אנו מתפללים על החזרת העבודה לבית המקדש, אחר כך אומרים "למנצח" שבו אנו מתפללים על שפיטת מלכויות הרשע בעולם והנחייתם "כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה".
התהליך הזה מקביל בזמן למהפך שעובר עם ישראל למצב של ברכה גדולה. "אֶלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה". מהפך במצבה של ארץ ישראל שהופכת מארץ שממה לארץ זבת חלב ודבש, "אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ". מהפך שהתורה וכל הנביאים דיברו עליו מאז ומקדם ואנו רואים אותו עין בעין.
להמחיש את גודל הברכה סיפר אחד ממגורשי גוש קטיף כי הגיעה אליהם משלחת מרוסיה ששמעו כי היהודים מוציאים בגוש קטיף 8 טון תפוחי אדמה מדונם אדמה, בעוד שברוסיה מוציאים מכל דונם אדמה 600 קילו בלבד.
הפער הגדול הזה גרם להם לחשוד שהנתונים לא אמיתיים, והם באו לראות בעיניהם את הפלא. כשהם ראו את תפוחי האדמה יוצאים מהאדמה התקיים בהם מה שנאמר באותו מזמור "אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ: יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ". ויש לשים לב כי התופעה של שפיטת והנחיית לאומים מביאה שמחה "יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים". לעומתה מביאה התופעה של ברכת הארץ ליראה – "יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ", ונראה שזו יראת הרוממות.
בכותרת המזמור הזה יש שילוב נדיר של שלוש מילים, לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר ושִׁיר, והוא נמצא בתהילים רק בארבעה פרקים: סה, סו, סז, סח. ארבעת הפרקים הללו הם עוקבים וכולם עוסקים בתהליך הגאולה של עם ישראל והמשמעות כלפי אומות העולם, כלפי עם ישראל וכלפי ארץ ישראל (ראה רד"ק ואחרים). כל המשמעויות הללו נרמזות בשלוש המילים הללו שמתרחשות בעת הגאולה.
המילה "למנצח" מופיעה ב-55 מזמורים שונים. משמעות המילה היא שיש מנצח על כל הכלים שמנגנים בבית המקדש – "שַׂר עַל הַמְּנַגְּנִים" – שעושה מנגינתם מִרְקָם אחד (אבן עזרא תהילים ד). המילה "מזמור" מופיעה ב-57 מזמורים בתהילים, ורש"י פירש על "עזי וזמרת יה" שמדובר בכיליון הרשע - "זמיר עריצים". המילה "שיר" מופיעה בראש 33 פרקים בתהילים ומשמעותה שירה שמביאה השראת שכינה (שבת ל ע"ב). השילוב של שלוש התכונות הללו מלמד על שילוב שלושת הכוחות הללו שביחד מביאים גאולה.
זו כנראה הסיבה שלפי האמור בשער הכוונות ולפי המובא ב"כף החיים" אומרים את מזמור "למנצח" אחרי שאומרים "אנא בכח", שיש בו מ"ב מילים כנגד מ"ב המסעות שעברו ישראל מיציאת מצרים עד שהגיעו לארץ ישראל. המסעות הרוחניים הללו קודמים כמובן לשלב הרוחני של ירושת תנובת ארץ ישראל וירושת הגויים האמורה ב"למנצח" (כך נוהגים להקדים "אנא בכח" בברכת החמה לפני "למנצח". ראה שו"ת דברי יציב או"ח צו. שו"ת להורות נתן ד יח. פסקי תשובות רכט משם שו"ת מים חיים כב).
ברוב הסידורים וברוב הקהילות אומרים את "אנא בכח" אחרי "למנצח", ואין שום מקור כתוב ומוסבר למה שינו מהסדר שכתוב בשער הכוונות וב"כף החיים". ייתכן שמדובר בטעות שהשתרשה, כי בתחילה היו אומרים רק "למנצח" (מג"א תפט ה) ואחר כך החלו לומר גם "אנא בכח".
התפילה להכרתת מלכות הרשעה ולהנחיה אל אלה מהגויים שיכולים לתקן את דרכיהם פעלה את פעולתה. הרשע של מלכויות אירופה ורוסיה קיבל מכה אנושה והאחרים משפרים כל הזמן את דרכם. השיפור הגדול הוא בריסון המנהיגים שלהם שיהיו נתונים תחת חוק וצדק.
אחת משבע מצוות בני נח היא להקים מערכת משפט צדק בכל מקום ומקום, גם אצל הגויים, כדי שתרסן גם את המלך ואולי בעיקר את המלך. לכן היא נלמדת משכם בן חמור שלקח את דינה, ונענשה כל עירו על כך שלא דנו אותו דין צדק (רמב"ם הלכות מלכים ט יד). כך התורה מספרת לנו על פרעה שנענש כי לקח את שרה בלי רשותה. כך נענש אבימלך מלך פלישתים שלקח את רבקה. כך נענשת סדום שממשיכה באותה דרך מושחתת.
הנביאים מדגישים כמה וכמה פעמים שהמלך והמלכות הם לא מעל לחוק. כל מה שנאמר "מלך פורץ לו גדר" הוא רק בעסקי ציבור. כשהוא צריך לסלול כביש לצרכי ציבור – מותר לו להפקיע קרקעות, אבל לצורך פרטי אין לו רשות. לכן ההלכה אומרת ש"מלך דן ודנים אותו". זו הסיבה שהנביא מאריך בסיפור של אחאב שלקח לעצמו את שדה נבות ונענש על כך עונש חמור ביותר: "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ: וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה" (מלכים א כא כג-כד). "וְגַם־לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמֹר הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת־אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל".
החלשת כוחות הרשע הללו התאפשרה כאשר האומות הבינו כי כל מלך וכל מדינה צריכים לנהוג על פי האמת והצדק. מלכים ושרים לא יכולים לגזול לאדם את כל רכושו, לקחת את אשתו וביתו ולגרש אותו מנחלתו. כך החלו המלכויות להבין במחיר דמים גדול כי אי אפשר להמשיך ולעשוק את האיכרים על מנת להרבות את עושרם של האצילים והכנסייה.
התהליך הזה החל בארה"ב ובצרפת. לפני כמאה שנים היו בעולם 21 מדינות עם משפט צדק, שוויון זכויות גם ליהודים שאי אפשר לגרשם ולעושקם ולהעליל עליהם עלילות, ובוודאי לא להרוג אותם בגלל דתם. שוויון זכויות קראו לזה. למדינות הללו קוראים מדינות דמוקרטיות, והם החליפו את משלות הזדון והרשע שעליהם נאמר "וְכָל הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ כֶּעָשָׁן תִּכְלֶה. כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ".
עם עליית כוחה של גרמניה הנאצית עלה כוחן של מלכויות הרשע הללו וירד כוחן והתמעט מספרן של המדינות הדמוקרטיות ל-9. מלחמת העולם השנייה הייתה בין ה-9 הללו לבין כוחות העריצות והרשע של גרמניה וגרורותיה. כשבעלות הברית ניצחו את גרמניה מיד עלה מספר המדינות הדמוקרטיות ל-28 ובמקביל באה הרווחה גדולה לעם ישראל והוקמה המדינה. מאז מספר המדינות הדמוקרטיות הוא רק במגמת עלייה, ואחרי שחרור ירושלים עלה כוחן ועלה מספרן ל-75.
בשנת תשנ"א (1990) נפל משטר העריצות של רוסיה וגרורותיה לטובת משטר דמוקרטי יותר, דבר שהביא הצלה עצומה לעם ישראל. בשנים אלו עלה מספר המדינות הדמוקרטיות ל-89. המשטר שם היום הוא לא פאר הצדק והיושר, אבל מבחינת עם ישראל הייתה לנו הצלה. בעקבות המהפך השלטוני ברוסיה הותר למיליוני יהודים לחזור ליהדותם ולעלות לישראל. רוסיה חידשה את יחסיה עם ישראל אחרי עוינות של שנים ארוכות שכללה חימוש בנשק של אויבינו המסוכנים ביותר. התהליך העולמי ממשיך, ובשנה זו עלה מספרן של המדינות הדמוקרטיות ל-112. אין ספק שיש פה מגמה של תיקון שהתפללנו עליו במשך אלפיים שנה.
גם היום יש בעולם מלכויות של רשע וניצול, ורובן אם לא כולן שונאות יהודים. כך קובה וכך ונצואלה, כך צפון קוריאה וכך כל מדינות ערב. כל המדינות הללו מחרחרות מלחמות, וחיי אדם לא נחשבים בהן. גם התושבים של המדינות הללו סובלים וחיים בתת תזונה (הגובה הממוצע של גבר צפון קוריאני הוא 16 ס"מ פחות מחברו מדרום קוריאה בגלל מחסור באוכל). אין ספק שהשלטון המושחת הזה צריך לעבור מן העולם.
העולם צריך להמשיך את תהליך התיקון של הממלכות, ולכן בעשר השנים האחרונות אנו עדים לניסיונות למהפכה בכל מדינות ערב. כך היה לאחרונה ניסיון מהפכה בירדן, כך הורידו האזרחים בלוב את העריץ המושחת מועמד קדאפי, כך הייתה מהפכה בתוניס ובתימן וכך החליפו פעמיים את השלטון במצרים. כך תוססת האדמה בסעודיה, במרוקו, בכווית, בסודאן ובבחריין. כך מנסים בסוריה להוריד את שלטון העריצות של בשאר אסאד, ללא הצלחה בינתיים, כך בלבנון וכך באיראן. אנחנו יודעים שמלכויות הרשעה הללו סופן אבדון ויתקיים בנו "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי".
מול כל מלכות הרשע יש מלכות של קודש. שלוש פעמים אנו אומרים "קדושה" בתפילת שחרית, ובקדושת יוצר חוזרת המילה "מלכות" תשע פעמים. ללמדך כי קדושה צריכה להביא מלכות ומלכות צריכה להביא קדושה. הקשר בין קדושה למלכות נמצא גם בפסוקים "ימלוך ה' לעולם אלוהיך ציון לדור ודור הללויה" או "ה' ימלוך לעולם ועד" שאומרים אחרי פסוקי הקדושה.
הקשר בין קדושת המלאכים למלכות מתפרש בגמרא שאומרת כי פירוש "ה' צבאות שמו - אדון הוא בצבא שלו" (חגיגה טז ע"א) או "אות הוא בצבא שלו" (עיין רש"י בסנהדרין צב ע"א. ילקוט שמעוני שיר השירים - פרק ו - רמז תתקצב). והכל הוא, כמובן, הכנה לקבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע.
בקדושת חזרת הש"ץ אנו מזכירים את המילה קודש ארבע פעמים מלבד מילי הקדושה עצמן שהן עוד שלוש פעמים. כך אנו אומרים "נַקְדִּישָׁךְ וְנַעֲרִיצָךְ. כְּנֹעַם שִֹיחַ סוֹד שַֹרְפֵי קֹדֶשׁ הַמְשַׁלְּשִׁים לְךָ קְדֻשָּׁה". ומסיימים "וּבְדִבְרֵי קָדְשָׁךְ כָּתוּב לֵאמֹר - יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ". ללמדך שהקדושה של ה' מתפשטת על המלאכים, על דברי קדשך ועלינו.
בקדושת "ובא לציון" אנו אומרים את מילה "לעולם" בהטיות שונות לפחות 14 פעמים. ללמדך שתפקיד הקדושה היא להתפשט על כל העולם. "שָׁמְרָה זֹאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ" וכן "וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ". שכל אלו באו בגלל שאנו אומרים בפסוקי הקדושה '"ה' ימלך לעולם ועד". כן אומרת הגמרא על תקופת הגאולה ותחיית המתים שהיא קיימת לעולם "מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימין" (סנהדרין צב ע"א).
ויהי רצון שנזכה לראות עין בעין "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם. ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ". אמן ואמן.
