למה שלא נגמול חסדים גם לפנים משורת הדין?

פרשת ראה תשע"ח

וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ

המקדש – מקור הברכה והשמחה

בפרשת "ראה" אנו מצווים על השמחה: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים טז יא). הציווי הזה חוזר בפרשה לא פחות משבע פעמים, יותר מכל פרשה אחרת בתורה, והוא מופיע תמיד בקשר למקדש ובקשר לחסד כלפי הגֵּר הַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה. המילה "ברכה" מוזכרת בפרשה 16 פעמים, וכנראה שגם השמחה וגם הברכה מוזכרות שוב ושוב בגלל מקום המקדש שמוזכר בפרשה פעמים רבות והוא מקום השמחה ומקום הברכה. "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן, כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלם" (תהילים קלג).

עוד ציווי שמוזכר פעמים רבות בפרשה זו הוא להיות טוב וישר כדי שיהיה לך ולבניך טוב: "לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יב). כי במידה שאדם מודד, בה מודדים לו. בפרשת "ואתחנן" מבואר שבזכות הטוב והיושר זוכים גם לארץ הטובה: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ו יח). על זה אמרו חז"ל: בזכות "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר הַטּוֹב" – "וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה" (פסיקתא זוטרתא ואתחנן יא ע"ב).

משה מסביר לעם ישראל כי הנהגת עם ישראל בארץ ישראל שונה מהנהגת ישראל בחו"ל. בחו"ל אנשים עושים "אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (דברים יב ח). לעומת זאת בארץ ישראל נעשה רק את הישר בעיני ה'. היושר הזה ינתק אותנו ממחלות הגלות: "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו – כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות טו כו).

יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת

ואולם כאשר מדברים על יושר, צריך להיזהר מאוד ממה שנראה יושר בעיני אנשים. כי לפעמים "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת" (משלי יד יב). וכן הוא אומר: "דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם" (משלי יב טו). זה היה הקלקול של דור הנכנסים לארץ, שהרגישו את החופש והחרות ועשו מה שישר בעיניהם. "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים יז ו. שופטים כא כה). מתוך כך הם הגיעו לקלקולים גדולים כמו פילגש בגבעה ופסלו של מיכה. ובגמרא: "משרבו מקבלני טובתך ומחזקני טובותיך - רבו 'איש הישר בעיניו יעשה', שפלים הוגבהו והגבוהים הושפלו, ומלכותא אזלא ונוולא" (סוטה מז ע"ב).

על כן מצווה ה' את שלמה לעשות הישר בעיני ה' כמו שעשה דוד. ויושרו של דוד הופך להיות אבן בוחן למלכים שבאים אחריו. "וַיַּעַשׂ אָסָא הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּדָוִד אָבִיו" (מלכים א טו יא). לעומת אמציה שנאמר עליו: "וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְּדָוִד אָבִיו" (מלכים ב יד ג). ואחז "וְלֹא עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהָיו כְּדָוִד אָבִיו" (מלכים ב טז ב).

וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם

במקום הנכון מתחברים היושר האלוקי עם היושר האנושי. כך בתוספתא (שקלים פרק ב הלכה ב) כתוב כי כשהיה הכהן נכנס לספור את התרומות שנתנו ישראל במחצית השקל, היו בודקים אותו לפני שנכנס ואחרי שיוצא לראות שאין בכיסיו כלום. "נכנס לתרום את הלשכה היו מפשפשין בו בכניסה וביציאה, ומדברין עמו משעה שנכנס עד שעה שיצא לקיים מה שנאמר: 'והייתם נקיים מה' ומישראל'. ואומר: 'ועשית הישר והטוב בעיני ה''. הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם - דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר אף הישר בעיני שמים".

רש"י פירש כרבי עקיבא את הפסוק: "כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ", שהַטּוֹב הוא "בעיני השמים", וְהַיָּשָׁר הוא "בעיני אדם" (דברים יב כח). והסביר ר' עובדיה מברטנורא, כי אע"פ שכתוב "הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ", הכוונה היא שישר גם בעיני אדם כי "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו".

טוב שאינו ישר גם בעיני אדם – עלול להביא חורבן

עד כמה חמור יושר שנראה אלוקי עם חוסר יושר אנושי ניתן ללמוד מדברי הנצי"ב בהקדמה לספר בראשית, שם הוא כותב כי חורבן בית שני נגרם על-ידי צדיקים שאינם ישרים. שהיו בעת ההיא "צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם, ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית". כן היה עם צדקיהו המלך בחורבן הבית הראשון. שהיה צדיק אך ממש לא ישר. וממשיך הנצי"ב: "על זה היה צדוק הדין, שהקדוש ברוך הוא 'ישר' הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חֻרבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ".

גלות באה – שאין טוב וישר

זה מה שאומרת הגמרא כי גלות באה בגלל שלא קיימו "ועשית הישר והטוב". "דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". מקשה הגמרא: "אֶלָּא דַיְינֵי דִמְגִיזְתָּא לִדַיְּינוּ?" וכי היו צריכים לדון בדין של רומאים? אלא מסבירה הגמרא "שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין" (ב"מ ל ע"ב).

טוֹב וְיָשָׁר ה'

בעשיית הטוב והישר אנו הולכים בדרכי ה'. כך אומר הפסוק על מידתו של הקב"ה: "טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ" (תהילים כה ח). חכמינו למדו מכאן את חובת סימון הדרכים לערי מקלט. שהרוצח בשגגה יוכל להגיע מהר לעיר המקלט ולא ימצא אותו גואל הדם בדרך וירצחנו. "תניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: 'מקלט' היה כתוב על פרשת דרכים, כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם. אמר רב כהנא: מאי קרא? 'תכין לך הדרך', עשה לך הכנה לדרך. רב חמא בר חנינא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא: טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך - אם לחטאים יורה, ק"ו לצדיקים" (מכות י ע"א).

טוב וישר לא סותרים

וכדי שלא נחשוב כי טוב וישר הן שתי הנהגות סותרות, רוצח בשגגה שאיננו אנוס חייב להיענש. אמנם הוא לא אשם לגמרי, ולכן הקב"ה שהוא "ישר" קבע כי הוא ייכנס לעיר מקלט עד מות הכהן הגדול בגלל חוסר הזהירות שלו שגרם מוות לחברו. ומכיוון שה' הוא גם "טוב", הוא מצווה אותנו להכין לרוצח בשגגה את הדרך לעיר מקלט, שם הוא ישב וילמד להיזהר ולא לעשות מעשים שעלולים לגרום מוות לאנשים אחרים.

הלכות "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב"
שיעשה הטוב והישר בכל דבר

הרמב"ן על התורה אומר כי באמת בהרבה מקרים יש חובה של "ועשית הישר והטוב", וזו מצווה כללית ועניין גדול, "לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו, ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון 'לא תלך רכיל'. 'לא תקום ולא תטור'. ו'לא תעמוד על דם רעך'. 'לא תקלל חרש'. 'מפני שיבה תקום' וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר. עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח), ואפילו מה שאמרו: 'פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות', עד שיקרא בכל ענין תם וישר".

שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאַהֵב עַל יָדֶךָ

כוונת הרמב"ן לגמרא (יומא פו) שאמרה: "כִּדְתַנְיָא, 'וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ' – שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאַהֵב עַל יָדֶךָ; שֶׁיְּהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְדִבּוּרוֹ בְנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, וּמִקְּחוֹ וּמַתָּנוֹ בַשּׁוּק נָאֶה, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה. מַה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים עָלָיו? אַשְׁרֵי פְלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה, אַשְׁרֵי אָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה, אַשְׁרֵי רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה. אוֹי לָהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא לָמְדוּ תוֹרָה –  רְאִיתֶם פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה – כַּמָּה יָפִים דְּרָכָיו, כַּמָּה מְתֻקָּנִים מַעֲשָׂיו. עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: 'וַיֹּאמֶר לִי, עַבְדִּי אָתָּה, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר'". ולדעת הרמב"ן זה חלק מהמצווה של "ועשית הישר והטוב".

שירים גנובים

אחת השאלות הנפוצות שקשורה להלכה זו של "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" היא האם מותר להעתיק שירים מדיסקים וכדומה בלי לקנות ובלי לשלם לזמר או לחברת ההפקה. השאלה נובעת מכך שהמעתיק לא לוקח שום דבר ממשי מהזמר. הוא לא לוקח חפץ, לא לוקח דיסק. הוא רק מעתיק. לכאורה, איזו גניבה יש פה?

כשנשאל על כך מו"ר הרב זצוק"ל הוא השיב שהדבר אסור מן הטעם של "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב". אדם משקיע אלפי שקלים בייצור תוכנה או בהפקת שיר, שוכר אולפן ונגנים ומשלם סכומים גדולים, מתוך מחשבה שאת ההשקעה הזאת הוא יחזיר באמצעות מכירת הדיסקים. והנה באים אנשים ומעתיקים ונהנים מהשקעתו בלי לשלם. אין פה יושר ואין פה טוב.

מי שאומר כי הבעלים מסכימים לכך – הרי הוא טועה ומטעה. גם מי שאומר כי המדינה משלמת על כך אומר דבר שאינו נכון. המדינה לא משלמת למי שגנבו את הזכויות שלו. כך כתב ה"אגרות משה" (אורח חיים חלק ד סימן מ) על העתקה מטייפ, "ודאי אסור". והוא הדין לכל העתקה דיגיטאלית אחרת, אלא אם כן הפסיקו למכור אותה.

יסוד כל התורה כולה

פעם שאלו אותי למה אני אומר שאסור להשכיר דירה לערבים ביישוב יהודי, הרי יש מתירים בעניין זה. שאלתי אותם האם הם היו רוצים לגור בסמיכות לערבי, והשיבו שלא, הם חוששים שמא הערבי ייסחף כמו אחרים למאבק הערבי ויסכן את חייהם. אמרתי להם שאם הם משכירים את הבית לערבי, אפילו לזמן קצר, הם עוברים על "ואהבת לרעך כמוך" ועל "ועשית הישר והטוב". זה בדיוק מה שהלל אומר לנוכרי שבא להתגייר: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

הזכרתי להם את מה שהגמרא אומרת, כי ספר דברים נקרא "ספר הישר" בגלל הציווי "ועשית הישר והטוב". שואל בעל ה"תורה תמימה" (דברים ו הערה עד): למה ספר דברים נקרא "ספר הישר", בגלל ארבע פעמים שהתורה מצווה בו על היושר? הרי בספר דברים יש ציוויים רבים על מידות ומצוות שונות. עונה בעל ה"תורה תמימה" כי הציווי "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" הוא יסוד כל התורה. כשם שהלל אמר לגר ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא יסוד כל התורה (שבת לא ע"א), כך גם היושר הוא יסוד הכול. לכן נקראו ספר בראשית וספר דברים "סֵפֶר הַיָּשָׁר" על שם התכונה היסודית הזאת, שהיא יסוד כל התורה כולה.

הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר

דברי ה"תורה תמימה" מכוונים למה שנאמר בגמרא (ע"ז כה ע"א) על כוונת דוד במילים "הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר". לאיזה ספר הוא מתכוון? הפסוק הזה נכתב בתחילת מלכותו של דוד המלך. אחרי שבימי שאול היה נשק רק לשאול וליהונתן – "וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן, וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ" (שמואל א יג) – נכשלו בני ישראל במלחמה עם הפלישתים המאומנים והחמושים, ונפל עם רב מבני ישראל שאינם חמושים. גם שאול ויהונתן בנו נהרגים במלחמה הזאת.

בעקבות מותו של שאול, עולה דוד על כס המלכות. הוא מקונן על שאול ויהונתן וגם מסיק מסקנה ראשונה למלכותו, לפיה צריך "לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר" (שמואל ב' א). הוא לומד זאת מ"ספר הישר". שואלת הגמרא: מהו ספר הישר הזה? "אָמַר רַבִּי חִיָּא בַר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, זֶה סֵפֶר אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁנִּקְרְאוּ 'יְשָׁרִים', דִּכְתִיב: 'תָּמוּת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים'. ואיפה רמזו האבות בספר בראשית שצריך להלחם בכלי מלחמה? בברכת יעקב לבניו: 'יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אָחֶיךָ, יָדְךָ בְּעוֹרֶף אוֹיְבֶיךָ'. אֵיזוֹ הִיא מִלְחָמָה שֶׁצְּרִיכָה יָד כְּנֶגֶד עוֹרֶף? הֱוֶי אוֹמֵר זוֹ קֶשֶׁת".

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר כי ספר הישר הוא "סֵפֶר מִשְׁנֶה תּוֹרָה". בגלל שכתוב בו כמה פעמים "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'". ואיפה רמז משה בספר דברים שצריך להילחם בכלי מלחמה? בברכתו ליהודה להילחם בצריו: "יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה". "אֵיזוֹ הִיא מִלְחָמָה שֶׁצְּרִיכָה שְׁתֵּי יָדַים? הֶוֵי אוֹמֵר, זוֹ קֶשֶׁת". מסתבר שלפעמים להילחם זה דבר ישר וטוב. שאם לא תעשה כן, אתה עלול לגרום שפיכות דמים הרבה יותר נוראה, כמו שהיה בימי שאול כשניצחו אותו הפלישתים.  

הישר והטוב - לפנים משורת הדין
עצת יתרו

עוד משמעות יש לציווי "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" – "זו פשרה, לפנים משורת הדין" (רש"י רמב"ן). מקור דבריהם הוא בעצת יתרו למשה קודם מתן תורה. "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" (שמות יח כ). ובגמרא: "דתני רב יוסף: וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם - זה בית חייהם (ללמוד מקצוע להתפרנס - רש"י), אֶת הַדֶּרֶךְ - זו גמילות חסדים, יֵלְכוּ - זה ביקור חולים, בָהּ - זו קבורה, וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה - זה הדין, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן - זו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל ע"ב).

החזרת אבדה לבעלים שהתייאשו

הגמרא (בבא מציעא כד ע"ב) מביאה כמה דוגמאות לפסק הלכה של "לפנים משורת הדין". היא מסבירה כי במקרה שמישהו איבד חפץ והתייאש ממנו, הרי זה כמו הפקר אפילו יש בו סימנים. ולכן המוצא אותו זכה בו. כך המאבד חפץ בשוק של גויים לרוב מתייאש, כי הוא מעריך שהגוי שימצא את החפץ ייקח אותו לעצמו גם אם יש בו סימן. הגמרא מספרת על רבי יהודה שהלך אחרי שמואל בשוק של גויים ושאל אותו: מצא כאן ארנקי מהו? אמר ליה: הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן בה סימן מהו? אמר ליה: חייב להחזיר. מקשה הגמרא: אם שלו, איך חייב להחזיר? לכאורה זה תרתי דסתרי. אמר ליה: לפנים משורת הדין.

השבת חמורים שנמצאו במדבר

גם חפץ שנסחף בשיטפון מים או שנפל למים עמוקים הוא אבדה שרוב בני-אדם מתייאשים ממנה. "אנן סהדי". אנחנו עדים על כך שבעל החפץ התייאש, אפילו הוא אומר שלא התייאש. הגמרא מספרת על עדר חמורים שברחו למדבר והסתובבו שם י"ב חודש. רוב אנשים מתייאשים במקרה שכזה מהחמורים והם נחשבים כמו הפקר. אם מישהו ימצא אותם, הם יהיו שלו גם אם הוא יודע למי היו שייכים. ממשיכה הגמרא ומספרת על אביו של שמואל שמצא חמורים כאלה והחזירם לבעליהם לפנים משורת הדין. לקיים את הפסוק: "ועשית הישר והטוב".

פטורים אבל משלמים

הגמרא מביאה שתי דוגמאות להלכה זו. שתיהן מתלמידי חכמים שבגלל מעמדם היו פטורים מהמצווה, אבל ויתרו על מעמדם ושילמו. הראשון הוא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, שהיה הולך בדרך וראה אדם סוחב עצים על גבו. כיוון שהעצים היו כבדים, הוא הניח אותם כדי לנוח. כשרצה להמשיך בדרכו, ביקש מרבי ישמעאל שיסייע לו להעמיס את החבילה על כתפו. מצד הדין היה רבי ישמעאל פטור מכך, כיוון שהוא "זקן וחשוב" ואין זה לפי כבודו להרים חבילת עצים ברחוב. אבל רבי ישמעאל רצה לנהוג לפנים משורת הדין ולא להימנע מהמצווה. מצד שני, אין זה כבוד לתורה שראש ישיבה חשוב ירים חבילת עצים ברחוב. מה עשה? שאל את אותו אדם: כמה שווה חבילת עצים זו? "אֲמַר לֵיהּ: פַּלְגָּא דְּזוּזָא". נתן רבי ישמעאל חצי זוז תמורתה ואחר כך הפקיר אותה.

אבל אותו אדם הרים מיד את חבילת העצים וזכה בה לעצמו מן ההפקר, וחזר וביקש מרבי ישמעאל שיסייע לו בהרמת העצים על כתפו. רבי ישמעאל קנה את העצים פעם נוספת בחצי זוז, אולם בפעם הזאת הוא הפקיר את העצים לכולם מלבד לאותו האיש. הקשתה הגמרא על רבי ישמעאל, שהרי הפקר כזה אינו הפקר. והשיבה הגמרא: נכון, ההפקר היה הפקר לכול, אבל כדי שאותו אדם לא יזכה פעם נוספת בעצים, אמר רבי ישמעאל שזה לא הפקר לאותו אדם (בבא מציעא ל ע"א).

טעה ושילם – לפנים משורת הדין

דוגמה נוספת היא של אישה שסברה שרבי חייא מבין במטבעות, ולכן הראתה לו דינר שרצו לתת לה, כדי שיבדוק אם הוא מזויף. רבי חייא הסתכל ואמר לה שלדעתו הדינר מעולה. למחרת באה האישה וסיפרה כי הדינר היה מזויף. אמר רבי חייא לרב: שלם לה דינר על חשבוני. טעיתי ואני צריך לשלם. מקשה הגמרא: והרי רבי חייא הוא רב, ואינו חלפן כספים, הוא לא אמור להיות מומחה במטבעות. ומי שאינו מומחה כמותו לא צריך לשלם על טעות כזאת. ומשיבה הגמרא, שרבי חייא שילם לפנים משורת הדין (בבא קמא צט ע"ב).

לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים

במקום אחר מספרת הגמרא על חכם שרק בגלל מעמדו התחייב לשלם מה שכל בני-אדם אחרים לא היו משלמים. רַבָּה בַּר בַּר חַנָן שכר סבלים להעביר חביות יין ממקום למקום. חלק מהחביות נשברו. אמר להם רבה: שלמו על היין או שאקח את הגלימות שלכם. כיוון שלא היה להם במה לשלם, לקח להם את הגלימות.

הלכו הפועלים ותבעו את רבה בר בר חנן בפני רב. אמר רב לרבה בר בר חנן: החזר להם את גלימותיהם. רבה בר בר חנן שאל את רב: האם דינא הכי? אמר לו: כתוב: "לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים". אולי על-פי דין מגיע לך דמי הנזק שהזיקו לך, אבל זה לא "דרך טובים" לכן החזר את הגלימות.

חזרו הפועלים ואמרו לרב: אנחנו עניים, עבדנו כל היום בהעברת החביות ואנחנו רעבים ואין לנו שום דבר לאכול. אמר רב לרבה בר בר חנן: שלם להם את המשכורות שלהם. רבה בר בר חנה חוזר ושואל את רב: האם דִּינָא הָכֵי?! אמר לו רב: כן. שכתוב "וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר". אתה צדיק – תשלם (בבא מציעא פג. וראה תוס' שם כד ע"ב).

לפנים משורת הדין בכפייה

ראינו שלושה מקרים של "לפנים משורת הדין". א] מציאת אבדה – שאין בה הפסד ולא רווח. ב] סיפורם של רבי ישמעאל ורב חייא שיש הפסד, ובו הם שווים לכל אדם. ג] החידוש הגדול ביותר בתשלום "לפנים משורת הדין" הוא במקרה של רבה בר בר חנן, ששילם מה שמישהו אחר שאינו רב לא היה משלם.

אומר ה"מרדכי": אם רב כפה את רבה בר בר חנן לשלם במקרה זה, כל שכן שנכפה לשלם לפנים משורת הדין במקרים של אבדה ושל "עזוב תעזוב", שהם פחות חידוש מהמקרה של רבא בר בר חנן. לדעת הרא"ש לא כופין על לפנים משורת הדין. כן כתב ה"בית יוסף" (חו"מ יב) על דבריו: "ופשוט הוא בעיני. ותמהני על מה שכתב המרדכי" שכופין לשלם לפנים משורת הדין. ומה שאמר: דינא הכי? פירושו בשבילך שאתה תלמיד חכם. שעל זה נאמר "אורחות צדיקים תשמור" (ביאור הגר"א).

כן פסק הרמ"א (חו"מ יב ב) "ואין בית דין יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין, אף על פי שנראה להם שהוא מן הראוי, ויש חולקים". כן פסקו ה"שולחן ערוך" והרמ"א בענין אבידה כשנתייאשו הבעלים. "אע"פ שמן הדין במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים, אפילו נתן ישראל בה סימן –  אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן" (רנט ה).

אמנם בשו"ת הרמ"א (סימן לב) כתב "ומ"מ אומר, שאם אין ההיזק הרבה לראובן הנ"ל בפתיחת חלונות בהכ"נ לביתו או לחצירו לא היה לו להעמיד עצמו על מדת הדין, רק היה לו ליכנס לפנים משורת הדין ליתן כבוד לאלהיו ולהדר בית אלהינו. ומי שלא חס על כבוד קונו כו', וכופין על כניסה לפנים משורת הדין כמו שכתב המרדכי פרק אלו מציאות, ואף כי יש פוסקים חולקים ומ"מ זה אינו אלא לפי רוב ההיזק ולפי ראות עיני הדיין, ולכן לא אוכל לדון בזה בכתב". כך פסקו הש"ך ב"חושן משפט" (רנט ס"ק ג) "דכייפינן להחזיר היכא דהמוצא עשיר". כן פסק הב"ח (סימן יב ועיין פ"ת שם ס"ק ו שהביא משם התומים שאין כפיה אלה בדברים).

למעשה לא כופין לקיים "לפנים משורת הדין" כדברי ה"שולחן ערוך" והרמ"א. והמשלם מעצמו לפנים משורת הדין תבוא עליו ברכה גדולה. ויתקיים בו ובנו: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ". אמן כן יהי רצון.