קניית מערת המכפלה מתחילה בפנייה של אברהם לבני חת: "וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי". אברהם יודע שהמערה שייכת לעפרון, שהרי הוא עצמו אומר לבני חת אחרי הסכמתם: "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר". אם כן, למה פנה לבני חת תחילה?
משיב על כך אור החיים הקדוש (בראשית כג ג): "עוד ירצה לתת טעם למה הוצרך אברהם לדבר אל בני חת, גם להאריך כל האמור בענין, וכי מי שהיה צריך לקנות אחוזת קבר או שדה אחד לחורשו או לנוטעו יהיה צריך להרעים תבל ויושביה? לזה גמר אומר 'לאמר' פירוש לא לצורך ד' אמות קרקע לקבור שרה הוצרך לדבר ליושבי ארץ, אלא לאמר האמור בענין שקנה מערת המכפלה אשר אין ערוך אליה, ולזה הוצרך לדבר לכולן".
מתברר שכמו שאנחנו מכירים מישראל של היום, שקניית קרקע היא דבר בעל משמעויות ציבוריות חשובות מאוד, ואם המדינה לא תסכים להעברת הבעלות המכירה לא תהיה מכירה – כך היה גם בחברון בימי קדם. קנייה ומכירה של קרקע היא גם עניין לאומי, לכן אברהם מתחיל את הקנייה בפנייה לבני חת, ואחרי שקיבל את הסכמתם הוא פונה לעפרון.
מכאן עולה שאלה גדולה: למה אברהם לא מבקש את הסכמתם של בעלי העיר הענקים? הרי הפסוק מדגיש שחברון היא קריית ארבע. "ולמה קורא אותה קרית ארבע? על שם בעליה שהן ארבעה. ענק ושלושת בניו" (בראשית רבה חיי שרה פרשה נח ב). "הוא האדם הגדול בענקים שהיה שמו 'ארבע', והוא הבונה אותה על כן נקראת על שמו. והוא שנאמר 'וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע, הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא'" (יהושע יד טו - רמב"ן במדבר יג כב).
הענקים הם כוח שאי אפשר להתעלם ממנו. המרגלים לימדו שלא רק הענקים היו גדולים, גם פירותיהם היו מבורכים וגדולים. גם יופיים של הענקים יצא לשם ולתהילה, עד שנקראו "בני האלהים". חוזקם היה שם דבר, "הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם". הענקים הללו זכו לאריכות ימים. "כי כאשר הם מופלגים בקומתן כן היו ימיהן ארוכין מכל האדם". הענקים הללו נקראו "אימים" בגלל האימה שהפילו על סביבותיהם. אימה שנוצרה מהעוול הגדול שלהם. השוד והאונס, גם של כלה מתחת חופתה (בראשית ו ד – רש"י).
בני חת מכתירים את אברהם ואומרים לו: "נשיא אלוקים אתה בתוכנו". מוכרים לו את המקום היקר והחשוב ביותר בקריית הענקים, כל זאת מבלי שיש במקום נציג של הענקים. זה מפליא מאוד שאנשים כוחניים כמו הענקים לא נכחו במכירת המערה עם אנשי חת ולא ניסו לגבות טובת הנאה כלשהי מהעסקה היקרה הזאת.
כדי להבין את התשובה לשאלה הזאת צריך לזכור את הסוד הגדול שרוב העם לא זכר, אבל דוד המלך ועוד כמה אחרים ידעו אותו. לענקים לא היה כוח בעת ההיא. עבר זמנם מהעולם ונגמר כוחם. כל מה שנשאר להם זה הפחד שאנשים זכרו מימי קדם ובו הם השתמשו. מי שידע את האמת ידע שכוחם אפסי - נלחם בהם וניצח. מי שלא ידע – פחד ורעד מהם. כלב ויהושע ידעו שלענקים הללו אין עוד כוח ואמרו לעם ישראל: "וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" (במדבר יד ט וראה רמב"ן שם). הצל שלהם איננו. הצלם שלהם כבר לא קיים. הם כמו מאוורר שמסתובב מכוח התנופה, אבל הוא כבר מנותק מהחשמל, ואפילו ילד יכול לעצור אותו.
כך מסביר הרמב"ן את צורת המלחמה שניהל יהושע מול ענקי חברון. "כי עם כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם, ולא יצאו למלחמה כלל אבל היו נחבאים בהרים ובערי הבצורות, כמו שאמר (שם יא כא) 'ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דביר מן ענב ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל עם עריהם החרימם יהושע'. כלומר בעריהם. וכן 'וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי'" (שופטים א י). כל זאת בגלל שיהושע ידע עם מי יש לו עסק.
גם כלב בן יפונה חברו הכיר את המרגלים מקרוב, ולכן הוא מעז ללכת לחברון בשליחות הריגול, ואחרי 45 שנה הוא מבקש מיהושע לתת לו רשות להילחם בענקים ולכובשם. "וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה: עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא" (יהושע יד י). בגילו המופלג מכניע כלב את שלושת בני הענק מחברון. "וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב אֶת שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימָן וְאֶת תַּלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק".
גם כדרלעומר מכיר את הסוד הזה. כשהוא בא להילחם עם חמש ערי סדום, הוא וחבריו מכים בדרך את הענקים שבעבר הירדן המזרחי, "וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרֲרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר" (בראשית יד).
הם לא הנושא במלחמה שלו, סדום ועמורה הם המורדים שצריך להכניע. אבל כשהוא רואה את הענקים על הדרך, הוא קוטף אותם ומשמיד אותם וממשיך הלאה לכבוש את חמש ערי הכיכר. אם הם היו באמת כל כך גיבורים כמו שהם נראו – כדרלעומר היה מחפש מסלול עוקף. הוא כנראה ידע מה שדוד וכלב ידעו, ולכן הוא לא חשש מהם.
בסופו של דבר אברהם מנצח את כדרלעומר ואת המלכים שניצחו את הענקים. אברהם יודע יותר מכולם את סוד כוחם העקר של הענקים, ולכן לא חושש לגור בחברון, ולא חושש לקבור שם את שרה. הענקים יודעים שאברהם יודע – ולכן הם מסתתרים בביתם ולא מתעמתים איתו ולא מנסים לקצור רווחים מהעסקה. מסתבר שהענקים מסתתרים בשעה שאברהם קונה את המערה, בדיוק כמו שהסתתרו בימי יהושע כאשר כלב בא להילחם בהם.
חז"ל הכתירו את אברהם בתואר: "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא" (ירושלמי שבת פרק טז. בראשית רבה בראשית פרשה יד). כי למרות שלא היה ענק בגובה גופו, אברהם היה הגדול בענקים וגדול יותר מכולם – מתקיים בו "ואעשך לגוי גדול". עם לב רחב ומבט רחב ונשמה גדולה, וגדלות רוח. זאת הסיבה שחכמינו החליפו את שם העיר מארבעת הענקים לארבעת הזוגות שירשו את כוחם של הענקים, והשתמשו בו לטובה.
מערת המכפלה מוזכרת גם בסיום הפרשה: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא" (בראשית כה ח-ט). חכמינו למדו מכאן כי ישמעאל עשה תשובה, שהרי שמו של יצחק מוזכר לפניו. הכיר ישמעאל שיצחק הוא הממשיך של אברהם, כפי שהובטח: "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק" (בראשית יז, כא); "כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב).
האמת היא שאברהם ידע כי ישמעאל עתיד לעשות תשובה. בברית בין הבתרים אמר לו הקב"ה: "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה". איזה שלום ושיבה טובה יש לאברהם אם הוא ביחסים גרועים עם אביו ועם בנו? מכאן שעתידים שניהם לעשות תשובה. וכך אומר רש"י: "ואתה תבוא אל אבותיך - אביו עובד עבודה זרה והוא מבשרו שיבא אליו? למדך שעשה תרח תשובה. עוד בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא יצא עשו לתרבות רעה בימיו".
פעם סיפר לי מישהו שהוא נאלץ להתפלל בבית כנסת רפורמי באנגליה בראש השנה, כי לא היה לו בית כנסת אחר בסביבה. הוא סיפר לי כי הייתה שם רבנית שדרשה מעל הבמה, ואמרתי לו שאני יודע מה הייתה הדרשה. אותו אדם קצת התרגז על מה שאמרתי, ושאל: כיצד אתה יכול לדעת מה היא אמרה? אמרתי לו שאני יודע, ובמקום להתרגז – כדאי שיקשיב לי. הוא הקשיב לי בדריכות ואמרתי לו כי הרבנית הרפורמית דרשה על כך שאברהם ושרה לא היו בסדר כאשר הם זרקו את הגר וישמעאל למדבר, והיא כמובן קישרה את זה להתעללות של היהודים בישראל בפלסטינים.
על פי מראה פניו של השומע הבנתי שקלעתי למטרה, והוא שאל בפליאה איך ידעתי. אמרתי לו כי אם הוא היה מכיר את דרך המחשבה של הרפורמים, גם הוא היה יודע לנחש מראש מה היא תגיד. כך דרכם של אנשים אמיצים, לפחות בעיני עצמם. הם מתפייטים במוסריות ומכים בחוזקה על ליבם של אנשים אחרים...
המטיפה הנאורה זוכה להכות גם על הלב של אברהם ושרה וגם על הלב של היהודים בארץ ישראל, ובכך היא מרגישה גם אמיצה, גם מוסרית וגם ישרה. ממש אחת מל"ו הצדיקים המוסריים של האנושות. אם היא תקבל כותרת באיזה מקומון של גויים על הדרשה הנאורה שלה - זה בוודאי יהיה בשבילה בונוס נחמד על הגב של אלו שמיישבים את ארץ ישראל. אחת הבשורות הטובות שאלוקים מבשר לאברהם בברית בין הבתרים היא שישמעאל יעשה תשובה, ולכל המטיפים המתחסדים לא יהיה במה לנגח את אברהם ושרה.
בעלי הרמז רמזו כי המילה "שלום" נמצאת לראשונה בפסוק זה, שהוא הפסוק ה-376 מתחילת ספר בראשית. המילה "שלום" נמצאת בכל התנ"ך כולו 376 פעמים, וכמובן שהמספר הזה הוא הגימטרייה של המילה "שלום".
ללמדך כי בפסוק הזה מוזכרת המילה "שלום" לראשונה בכוונת מכוון. לבשר לאברהם בברית בין בתרים זו על העתיד לבוא עליו ועל עם ישראל והעולם כולו. ללמדך שעתידים עובדי העבודה הזרה להשליך את אלילי כספם וזהבם באחרית הימים. וללמדך כי כל הישמעאלים יבינו ביום מן הימים כי הבכורה היא של ישראל ולא שלהם, ולא ינסו, כמו ישמעאל והגר, לרשת את מקום שרה ומקום יצחק.
סיפור אברהם שעוזב את תרח והולך לקרוא בשם ה' בארץ כנען לא פשוט כלל מבחינת כיבוד אב ואם. תרח האבא מוכר פסילים, ובנו אברהם שובר אותם. בוודאי שאנשים בסביבת אוּר כשדים שאלו את עצמם: וכי כך נראית האמונה של אברהם בן תרח? השאלה הזאת בוודאי התעצמה כאשר אברהם עוזב את אביו ועובר לארץ כנען, קורא בשם ה' ולא נשאר לטפל באביו. אין ספק כי היו אנשים שהעזו להקשות כך על אברהם, וכשאנשים כמו נמרוד רצו לנגח את אברהם ואמונתו, הם נפנפו בחוסר כיבוד אב של אברהם. זאת בוודאי אחת הסיבות שבגללן אלוקים מבשר לאברהם שתרח אביו יעשה תשובה.
על ההתמודדות הזאת שבין כיבוד הורים לבין מצוות ה' מלמדת הגמרא (בבא מציעא לב): "תָּנוּ רַבָּנָן, מִנַּיִן שֶׁאִם אָמַר לוֹ אָבִיו, הִטַּמֵּא (למת כשהוא כהן), אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: אַל תַּחֲזִיר (אבידה שמצאת), שֶׁלֹּא יִשְׁמַע לוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה' (ויקרא יט) - כֻּלְּכֶם חַיָּבִים בִּכְבוֹדִי". מכאן למדו חכמים כי בכל דבר שהאב מורה לבנו לעשות משהו שהוא נגד דין תורה – לא ישמע לו, כי גם האב חייב לשמוע לקול ה', וכשהוא מצווה את בנו לעבור על המצוות הוא עובר על רצון ה'.
וכך נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות כבוד אב ואם סימן רמ טו-טז). "אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה של דבריהם - לא ישמע לו". ולא עוד אלא "האב שצוה את בנו שלא ידבר עם פלוני ושלא ימחול לו עד זמן קצוב, והבן היה רוצה להתפייס מיד לולי צוואת אביו - אין לו לחוש לצוואתו". זאת הסיבה שבגללה אברהם לא חש לכיבוד אב, כאשר ה' אמר לו ללכת "אל הארץ אשר אראך". ואע"פ שהיה היתר בדבר, בישרו ה' כי זה חוסר כיבוד אב זמני, ויום יבוא וגם הדבר הזה יתוקן.
גם יעקב הרגיש שהוא צריך להתחזק במצוות כיבוד אב ואם שלו. כך דורשים חכמינו את הפסוק (בראשית ח) "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ", שנאמר לפני הפגישה של יעקב ועשו. מה יש ליעקב לפחד כל כך מעשו? הרי הקב"ה הבטיח להצילו וגם המלאכים ליוו אותו, ובוודאי שגם זכויותיו גדולות משל עשו.
ואומרים חכמינו שיעקב אבינו פחד שמא תעמוד לעשו זכות כיבוד אב ואם, שהרי יעקב אבינו לא קיים מצווה זו במלואה בהיותו 14 שנה בבית שם ועבר, ו-20 שנה בבית לבן. ודבר זה רמוז בפסוק במילה: "ויירא" שלא קיים מורא אב ואם שנאמר בו (ויקרא יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו".
יעקב ירא למרות שיצחק ורבקה הם ששלחו אותו לבית לבן, והלכה אומרת שאב שמחל על כבודו - כבודו מחול. ואם מחול – מה לו לחשוש? ועוד יש לשאול, הרי יעקב אבינו נענש על כך שלא ראה את יוסף 22 שנה, כיוון שלא כיבד את אביו 22 שנה כשהיה בבית לבן. מכאן למד הרב חיד"א כי אע"פ שאביו מחל על כבודו, עדיין יש חיוב לכבדו. אבל אם אמר האב שאינו רוצה שיכבד אותו, הוא פטור. ואצל יעקב אבינו – הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה (ועיין בכתובות דף מ' ע"א בתוס' ד"ה כגון).
בהקשר זה מובאת בשו"ת מבי"ט (חלק א סימן קלט) שאלה על אדם שנדר לעלות לארץ אם תיענה תפילתו בעניין מסוים, וקיבל ה' תפילתו ורוצה לעלות לארץ, אבל הוריו ואשתו אומרים לו שיעשה התרת נדרים. האם יעשה כן?
ועונה המבי"ט ואומר, שהנודר חייב לקיים נדרו ואינו חייב לחוש לצוואת אביו ואמו שאמרו לו שלא ילך, וזה כמו כל מצווה אחרת בתורה שלא חייב לשמוע לאביו. וכל שכן במצווה חשובה זו של יישוב הארץ, שהיא שקולה ככל התורה כולה. ואם אביו רוצה – שיעלה גם הוא לארץ ישראל, כי גם הוא מחויב בעלייה. ואם תשאל: למה נענש יעקב אבינו? עונה המבי"ט: כיוון שהתעכב אחרי שנשא את רחל עוד שש שנים אחרות.
ומביא המבי"ט מקור מתשובה קדמונית של בעל תרומת הדשן (סימן מ'), שנשאל על תלמיד שרוצה לצאת ממדינתו, ללמוד תורה במקום שהוא חושב שיראה בו סימן ברכה. ואביו אומר: "בני אם תלך לאותה מדינה שהרב שם, תצערני עד מאוד, כי אדאג עליך תמיד, ח"ו פן תהא נתפש, או יעלילו עליך כמו שרגילים באותו מדינה". מה יעשה תלמיד, ישמע לאביו, או ילך כחפצו ללמוד תורה? וכתב דאין צריך לשמוע לו. שלא כל אדם זוכה ללמוד וכו'. כן הדין ביישוב ארץ ישראל.
אמנם אם ביקש האב מבנו שיקנה בעבורו חפיסת סיגריות (לא בשבת), חייב הבן לקנות לאביו מה שמבקש, כיוון שסכנתו היא לא מיידית, והיא כמו המאכלים שאינם בריאים כל כך לאדם (שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן כג). אמנם אם מבקש ממנו דבר של חילול שבת, או מבקש ממנו לקנות לו סכין גילוח שמלאכתה לאיסור – אסור. אבל אם מבקש ממנו למלא לו דלק ברכב, אע"פ שייתכן שהאב ייסע עם הרכב בשבת, כיוון שיכול לנסוע גם ביום חול – מותר למלא לו דלק.
ובאמת אם רוצים להבין את הסיבות שבגללן בתחילה יש הידור במצוות כיבוד הורים דווקא אצל עשו וחיסרון אצל יעקב או אברהם, צריך להבין שיש כיבוד אב ויש כיבוד אב. יש כיבוד מצד האמת, מצד מצוות ה', ויש כיבוד מצד דרך העולם, מחמת המוסריות. ואלו שני דברים שונים שלפעמים משלימים ולפעמים לא.
שמעתי בשם הרב סולובייצ'יק זצ"ל כי שני הסוגים הללו של כיבוד אב ואם, מתחלקים בין שם ליפת. כך מתאר הפסוק את ההבדל בין כיבוד האב שעשו שניהם: "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ" (בראשית ט, כג). למה הפסוק מתחיל בלשון יחיד (וייקח) ומסיים בלשון רבים (וישימו, וילכו, ויכסו, ראו)? כיוון שבתחילה לקח שֵם לבדו את השמלה לכסות את ערוות אביו. וכשראה יפת כי שֵם עושה את המצווה הזאת, מיד בא להצטרף אליו ולהיות שותף במצווה (בראשית רבה פרשת נח פרשה לו כג).
"לכך זכו בניו לטלית של ציצית ויפת זכה לקבורה לבניו". והסביר הרב סולובייצ'יק, כי אצל שֵם כיבוד ההורים הוא מתוך מוסריות פנימית. ולכן הוא זכה למשהו פנימי כמו ציצית שנמצאת בתוך הבגדים, והיא משפיעה על האדם דרך פנימיותו. אבל קבורה של אדם היא משום כבוד הבריות. וזה מה שזכה יפת לבניו. נימוס וכבוד הבריות שנהג בו כשראה את אחיו עוסק בכבוד אביו.
התורה רוצה שניזהר מכיבוד הורים שמבוסס על נימוס בלבד, ולכן היא אומרת לנו "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ". כבד, כי יש לקיים מצוות כיבוד אב ואם, ולא רק בגלל הנימוס. "כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקיךָ". שאם זה יהיה כמו אצל בני יפת האירופאיים, מנימוס בלבד – בשעת מבחן זה לא יעבוד. אבל אם זה יהיה גם מזה וגם מזה – הרי הוא מחוזק כפליים.
בפרשת ואתחנן (דברים ה טו) כתוב: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ". ובפרשת יתרו (שמות כ יא) כתוב: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". וכי רק בארץ ישראל צריכים לכבד את אביו ואת אמו? האם מצווה זו לא קיימת בחוץ לארץ?
יש המפרשים שכוונת התורה היא שאריכות ימים הכתובה כאן שמורה ליום שכולו טוב, אבל אין שכר מיוחד בעולם הזה (קידושין לט ע"ב). אבל פשט הפסוק אינו כן. וגם דעת המשנה בקידושין לא כך. הרמב"ן מפרש, כי כוונת התורה על אריכות ימים היא גם על העולם הזה: ולפיכך הוסיף "ולמען ייטב לך", כמו שנאמר (תהלים פה יג) "גַּם ה' יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ". כלומר שהשכר של "ולמען ייטב לך" הוא בעולם הזה, ביבול הארץ ובאריכות ימים. וזה אחד הפלאים הגדולים בימינו, שתושבי מדינת ישראל זוכים לאריכות ימים ביחס לכל העולם כולו בממוצע גבוה, מקום רביעי בעולם. ומקום רביעי הוא רק בגלל שמודדים את כל תושבי הארץ ביחד, היהודים והערבים. אבל אם מודדים את ערביי ישראל בנפרד ואת היהודים במדינת ישראל בנפרד, מגלים שאנחנו נמצאים במקום הרבה יותר גבוה, אם לא הראשון בעולם. מתקיימת בנו ההבטחה "למען יאריכון ימיך על האדמה" כפשוטו.
ויהי רצון שנזכה להתקיימות כל נבואות הנביאים בתוכנו, ובמיוחד התפילה של "מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". אמן ואמן.
