בפרשת וירא אנו מוצאים את המלאכים הבאים בשליחותו של ה' ומבשרים לאברהם ושרה על לידת יצחק. שנים מהמלאכים אף ממשיכים לשליחות נוספת – הפיכת סדום והצלת לוט ובנותיו.
במאמר השבוע נדבר על שליחות – מהי שליחות, ההבדל בין שליחות המלאך לשליחות הנשמה בעולם (על פי דברי הרבי מליובאוויטש), ומה הקשר בין כל זה לניסיון העקידה, בו נתנסו אברהם ויצחק.
הזכרנו שבפרשה מסופר על שליחות המלאכים לאברהם וללוט. האם ישנה גם שליחות לנשמה בעולם? ואם כן, מהו ההבדל בין שליחות המלאך לעולם לבין שליחות הנשמה?
לכאורה, מלאך נתפס אצלנו יותר 'שליח' מאשר הנשמה. אנו מוצאים את המלאכים בשליחויות שונות בתורה ובנביאים, למלאכים אין בחירה וכל תפקידם למלא את רצון המשלח, ואף השם 'מלאך' מתפרש כ'שליח' בלשון הקדש.
אכן, המלאך הינו שליח, אך דווקא העובדה שלנשמה יש זכות בחירה הופכת את שליחותה למעולה יותר. כיצד?
הנשמה היא שליח שלא מסתפק במילוי שליחותו בלבד אלא הופך להיות המשלח בעצמו. היא לא מנסה לעשות את רצון המשלח גרידא, אלא 'נכנסת לראש' שלו וחושבת איתו האם וכיצד תתבצע השליחות על הצד הטוב ביותר.
אפילו במקרים בהם ראינו שהמלאך כביכול הופך להיות ה' בעצמו, כמו בפסוק 'בי נשבעתי נאם ה'' ובמקומות אחרים, זה רק משום שבזמן השליחות אין לו מציאות מצד עצמו, והוא הופך להיות כמו ידו של המשלח (ומשום כך, אומר הרמב"ן, כאשר הוא לא בשליחות הוא נפרד מה').
המלאך דומה לנייר עליו חותם האדם, העיקר כאן היא החתימה והנייר חסר משמעות לגביה. ואילו הנשמה – בהיותה בעלת בחירה כמו המשלח – בוחרת יחד עם ה' את השליחות שלה וצורתה.
חז"ל אומרים – 'במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים'. כלומר, ה' התייעץ עם הנשמות בעת עליית הרצון לברוא את העולם, והוא בעצם שאל אותן אם לרצות בכלל את העולם.
משום כך כתוב בחסידות שהנשמות קשורות ל'בעל הרצון', לעומת המלאכים שקשורים לרצון. כי היהודי מחליט אם יהיה בכלל רצון, לעומת המלאך שהינו בסך הכל צינור לקיום הרצון לאחר שכבר הוחלט עליו.
כיצד מתבטא ההבדל בנפש האדם?
לחיות מתחת הרצון זה לזכור את עצמי רק מאז שאני חי, לאחר ש'הוחלט' לברוא אותי. אחד שחי בתודעה הזו – וכולנו נמצאים בה בדרך כלל – מאוד מפוחד מהאפשרות שחייו יאבדו לו, משום כך הוא נאחז בהם בחזקה ואינו רוצה לעזוב אותם.
לעומת זאת – בתודעה בה אני נמצא מעל הרצון, ה' מתייעץ איתי ו'מחליט' איתי אם יהיה לי חיים או לו, אני מוסר את ההחלטה על החיים שלי לה', ובוחר יחד איתו בהם, כל רגע. בתודעה זו ישנה אפשרות סבירה בהחלט שהוא יפסיק לברוא אותי.
כעת נסביר את ניסיון העקידה, לפי דברינו עד כה:
בעקידה ה' בעצם מנסה את אברהם ויצחק האם הם נשארים 'מתחת הרצון' או נקשרים ל'בעל הרצון'.
אם חייהם נתונים להחלטת 'בעל הרצון', הקיום שלהם מעורער בצורה תמידית. כיצד הופכים את החיים ליציבים יותר? מוסרים אותם לגמרי לה'!
אברהם ויצחק מסרו את החיים לה' בעקידה, ודווקא משום כך הם קיבלו חיים אמיתיים ומשמעותיים, בהם הם בוחרים רק כי ה' גם בוחר בהם, ולא משום שהם מפחדים מהאפשרות שיאבדו אותם.
והרמז – יצחק אותיות קץ-חי – במסירות נפשו ובמוכנות לאפשרות שחייו אל קיצם הוא מקבל חיים אמיתיים.
לאחר כל זה, מה עניינו של השליח? כשנסביר את זה נבין יותר טוב את שליחותנו בתוך העולם.
שליח הוא אחד שיש בתוכו נביעה של חיים, אותה הוא מקבל מהמשלח, ומשום כך לכל מקום אליו הוא מגיע הוא מעניק חיים.
כל מקום שאין בו הרבה נוכחות אלוקית הוא בעצם מדבר שממה, חסר חיים. הבעיה היא שאנו לא תמיד רואים זאת, וכפי שהסברנו בפרשת נח, לפעמים אנו בכלל חושבים שהדברים השליליים וחסרי החיים הם אלו שנותנים לנו חיים, אך השליח הוא חי בתוכו ומשום כך מזהה את המקומות האלו כחסרי חיים, והוא מגיע אליהם ומחיה אותם.
(אכן, השליח זקוק לרגישות ולשימת לב שהוא לא הופך את כל המקורבים אליו לחסרי חיות, לכאלו שכל קיומם הוא בכך שהם מקבלים ממנו. להיפך – כפי שהרבי-המשלח לקח אותי והעניק לי חיים בכך ששלח אותי, כך אני מעניק למקורבים אלו חיים משלהם, ללא תלות בי).
והרמז – שליח אותיות של-חי, הוא שייך למשלח החי בעצם, ומשום כך גם לו יש חיים בתוכו.
בדרך כלל בחור יוצא לשליחות מתוך הישיבה, לאחר מספר שנים בהן למד תורה והתמלא חיים.
אך גם בתוך עולמה של הישיבה, אפשר לחיות בשתי צורות החיים עליהן דיברנו, וצורת החיים בה יחיה הבחור תשנה מקצה לקצה את השפעתו על הסובבים אותו בשליחות.
אם בחור 'מעביר' את ימיו בישיבה בעייפות ובחוסר חיים, איננו קם בחשק לתפילה וסדרי הלימוד שלו לא מספיק 'בוערים', גם השליחות שלו תיראה כך, ולהיפך – הוא יתבלבל מהחיים המדומים אותם מציע ה'עולם'.
אך אם הוא חי בישיבה בצורה אמיתית, כנר המאיר ודולק, 'בוער' ללמוד ולהתפלל בחיות – כל מקום אליו הוא יגיע בשליחות 'ידלק' ממנו ויתמלא בחיים.
והרמז – חסיד אותיות 'חי-סד' – גם כשהחסיד חי בתוך ה'סד' והגבול של העולם הזה הוא בוער ומאיר, חיות המשלח נמצאת בתוכו ושום דבר לא 'מכבה' אותו.
ומה עושה מי שאינו מרגיש את החיות של המשלח 'בוערת' בקרבו?
ההרגשה הזו נובעת משני דברים השזורים אחד בשני – בתחילה אנו שקועים בתאוות העולם ומאבדים את החיות מה', המשלח שלנו לעולם הזה. לאחר שאנו מרגישים כך אנו לא מוכנים לבכות על כך לפני ה'...
בשביל לחזור לקבל חיות צריך להבין שנלקחה ממני החיות בגלל שקיעה בתאוות ואז לבכות ולהתחנן לה' שאנו רוצים את החיות שלו, והוא מצידו בוודאי יתן חיות.
נזכה כולנו להיות נשמות ולא מלאכים חלילה... להיות קשורים ל'בעל הרצון' הבוחר כל רגע בחיינו ומתוך זה להתמלאות בחיים עצמיים.
כך נצליח בשליחותנו להעניק לכל הסביבה חיות אמיתית, עד שנמלא את כוונת הקב"ה – 'לעשות לו יתברך דירה בתחתונים', בקרוב ממש!
חורף מבורך ושבת שלום!
