צפו: וועדת החוץ והביטחון של ה'

פרשת פינחס תשע"ח

עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר?

תמידים ומוספים בארץ ישראל

עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי

פרשת פינחס עוסקת בקרבנות תמיד שמקריבים בכל יום ובקרבנות מוספים שמוסיפים בשבתות, ראשי חדשים, רגלים, ראש השנה ויום הכיפורים (במדבר כח-כט). המלבי"ם שואל מדוע הם מופיעים בפרשה הזאת, הרי לכאורה הם היו צריכים להיות בספר שמות או ויקרא.

מסתבר שהקרבנות הללו קשורים לירושת הארץ שמוזכרת בפרשה הקודמת. כך לומדת הגמרא (חגיגה ו:) מהפסוק בעמוס (ה') "הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל"? שלא הקריבו קרבנות במדבר, אלא רק בארץ ישראל. "ומהו שנאמר: 'עולת תמיד העשויה בהר סיני'? "רבי אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני, והיא עצמה לא קרבה". לדעת רבי עקיבא רק שבט לוי הקריבו קרבנות במדבר. ופירש האבן עזרא: "לא הקריבו עולות, רק חמישים יום במדבר סיני. וזהו 'עולת תמיד העשויה בהר סיני'" (עיין רבנו בחיי על במדבר כח ו, האבן עזרא על שמות כט מב).

התוועדות עם ה'

הקשר בין הקרבנות הללו לארץ ישראל נובע מההמטרה שלהם, התוועדות ה' עם משה ובני ישראל. כך נאמר בספר שמות: "עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם: וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי". עוד נאמר שם, שהקרבן הזה נועד להשראת שכינה בישראל, להיות להם לאלוקים, ולכן הוא קיים רק אחרי יציאת מצרים. "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" (שמות כט מב).

הוא קיים בעיקר בארץ ישראל. ה' כורת ברית עם אברהם על הארץ ואומר לו שהוא יהיה לנו לאלוקים רק בארץ ישראל. "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (בראשית יז ח). הגמרא למדה מכאן, שרק בארץ ישראל ה' לנו לאלוקים (כתובות קי ע"ב. וראה עוד ויקרא כה לח ורש"י שם). על כן נסמכה פרשת הקרבנות, העוסקת בהיות ה' לנו לאלוקים, לפרשות העוסקות בכניסת עם ישראל לארצו.

קום ועשה - בין המצרים

א. לבכות בכייה ממש על חורבן הבית

בשיעור לפרשת "בלק" דיברנו על האיסורים הקיימים בימי בין המצרים. השיעור הזה יעסוק בדברים שצריך לעשות בימי בין המצרים. וכך כתב האר"י ז"ל ב"שער הכוונות": "עניין בֵּין הַמְּצָרִים והם עשרים ואחת ימים שבין י"ז לתמוז עד תשעה באב. מנהג טוב וכשר הוא מאד לכל בעל נפש לשבת באבלות אחר חצי היום בכל אלו הימים ולבכות בכייה ממש על חורבן הבית". וכל זה הוא מלבד העניין המיוחד שיש בתקופה זו יותר מכל השנה כולה לומר "תיקון חצות" בחצות הלילה. "ודבר זה עושה תועלת גדולה בנפש האדם". כי כשהאדם מבין את ערכו הגדול של בית המקדש ומתפלל עליו הוא זוכה להיות שותף בגאולה ונאמר בו: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (ישעיה סו י).

ב. להבין שהתורה שייכת לכל שדרות החיים, גם להנהגת המדינות

עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי

ירמיהו הנביא (ט) שואל את החכמים והנביאים: "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ"; "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר". איך עם ישראל וארץ ישראל הידרדרו לחורבן כל כך גדול?.

החכמים והנביאים לא מצליחים לתת תשובה, ורק הקב"ה בעצמו עונה: "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ". הגמרא (נדרים פא ע"א) שואלת מדוע בהמשך הפסוק יש כפילות. "היינו וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי היינו וְלֹא הָלְכוּ בָהּ? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה".

מרן הרב זצ"ל היה מזכיר תדיר את דברי ר"ן, שכתב כי הוא מצא מגילת סתרים של הרב רבנו יונה החסיד ז"ל וכתוב שם כי אם החכמים והנביאים לא ידעו על מה אבדה הארץ - משמע שהיו עוסקים בתורה. כי אם לא עסקו בתורה, מדוע לא הבינו החכמים והנביאים מה גרם לחורבן?

"אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפרשו הקב"ה בעצמו. שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא הייתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה. שלא היו עוסקים בה לשמה. ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והיינו לא הלכו בה כלומר בכונתה ולשמה. אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים ראויין למי שאמרם".

ועדת החוץ והביטחון בראשות ה' יתברך

הסיפור של צדקיהו מסביר במה "לא הייתה התורה חשובה בעיניהם כל כך". צדקיהו יודע שירמיהו נביא אמת ומבקש ממנו שיתפלל עליו (לז ג) "וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶת יְהוּכַל בֶּן שֶׁלֶמְיָה וְאֶת צְפַנְיָהוּ בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר הִתְפַּלֶּל נָא בַעֲדֵנוּ אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ". לעומת זאת, כשירמיהו אומר להם בשם ה' בארמון צדקיהו לא למרוד בנבוכדנאצר, ואומר להם: "אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי: וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ: וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל הַגּוֹיִם וְאֶת בְּנוֹ וְאֶת בֶּן בְּנוֹ עַד בֹּא עֵת אַרְצוֹ גַּם הוּא וְעָבְדוּ בוֹ גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדֹלִים" – הם לא שומעים לו. מסתבר שירמיהו ואלוקים טובים רק לברכות. אבל לצורך העניינים החשובים של ניהול המדינה, יש יועצים יותר חכמים.

אם רוצים בימינו לתקן את הקלקול של צדקיהו, צריכים לדעת שהתורה היא לא רק לצורך הלכות שבת, בשר וחלב וכד'. היא נכונה גם לנהל מלחמה ומדינה (וכשחותמים הסכמים בין מדינות לא שוכחים את האיסור "לא ישבו בארצך". לא מתעלמים מאיסור מסירת נשק לנוכרים. לא שוכחים את ההלכות שאוסרות לתת אמון בנוכרי. לא מתעלמים מאיסור "לא תחנם" על חניה בארץ, על חן ועל מתנות חינם לנוכרים).

ג. לתקן בין אדם לחברו

עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי

אחד הדברים הנוספים שהיו מקולקלים בימי צדקיהו היה היחס בין אדם לחברו. ירמיה (ו) עומד בפתח בית המקדש, מוכיח את ישראל ואומר להם: "לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא, וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק. עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי". ולמה התפילה שלהם והקרבנות שלהם לא מקובלים אצל הקב"ה? "כִּי מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם כֻּלּוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע. וּמִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן - כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר". צדיקים כאלה שמקפידים רק על עבודת ה' ומזלזלים בכל המצוות שבין אדם לחברו – עבודת ה' שלהם איננה רצויה.

לכן הוא אומר להם: "אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם, אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם: וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם".

לא שחררו עבדים ושעבדו את עצמם

בפרק ל"ד מספר ירמיהו, שכאשר יושבי ירושלים רואים את צבא בבל עולה על הארץ, הם מרגישים את החבל הולך ומתהדק על צווארם. על כן הם משחררים את העבדים העבריים שעובדים בבתיהם יותר משש שנים. אחרי שהחזיקו בעבדים הללו שלא כדין במשך תקופה ארוכה, כדי להימנע מלעשות בעצמם עבודות קשות, הם משחררים אותם בעקבות הפחד מהצבא הבבלי מתקרב.

"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ: וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ".

אחרי שהם משחררים את העבדים, מלך בבל רואה כי צבא מצרים יוצא לקראתו ומיד מפסיק את המצור על ירושלים והולך להילחם במלך מצרים. כאשר העשירים רואים שהמצור הוסר: "וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת". בשעה שהם חוזרים וכובשים את העבדים, הם כורתים ברית ביניהם. כרתו עגל ועברו בין בתריו. על מה הייתה הברית? "כרתו כולם ברית למרוד במקום, וכרתו העגל לשנים ועברו בין בתריו למרוד בו. והיא היתה ברית חזקה וגמורה לאמר ככה יבתר ויחלק העובר עליה".

אומר להם ירמיהו: "וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו: שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל: וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ: וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם".

ד. לגלות אכפתיות כלפי כל העם

צדקיהו נענש שהיה בידו למחות ולא מחה

הנביא אומר שצדקיהו עשה הרע בעיני ה'. "בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהָיו" (דברי הימים ב לו). בימיו נחרב בית המקדש והוא נענש בעונשים קשים מאוד. הגמרא (סנהדרין קג ע"א) אומרת שצדקיהו באופן אישי היה מלך צדיק. והגמרא בעצמה מקשה: איך אתה אומר שצדקיהו היה מלך צדיק? והלא פסוק מפורש אומר "ויעש הרע בעיני ה'". מסבירה הגמרא: שהיה בידו למחות ולא מחה.

הגמרא אומרת שזה סוג של עצלות. "אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, מַאי דִּכְתִיב (משלי כד) 'עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב, וְהִנֵּה עָלָה כֻּלּוֹ קִמְּשֹׁנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה'. 'עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי' - זֶה אָחָז. 'וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב' - זֶה מְנַשֶּׁה, 'וְהִנֵּה עָלָה כֻּלּוֹ קִמְּשֹׁנִים' - זֶה אָמוֹן. 'כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים' - זֶה יְהוֹיָקִים. 'וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה' - זֶה צִדְקִיָּה, שֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו". ולכן המנהיגים הללו שהיה בידם ולא עשו משלמים את המחיר. "כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם".

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ הִנֵּה הוּא בְּיֶדְכֶם - וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר

דוגמה לדבר הייתה שנה אחת לפני החורבן, בשנה העשירית לצדקיהו. באים השרים לצדקיהו המלך ודורשים את מיתתו של ירמיהו בגלל שהוא מחליש את הלוחמים בנבואותיו. "וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת הָאִישׁ הַזֶּה כִּי עַל כֵּן הוּא מְרַפֵּא אֶת יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל הָעָם לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם לְרָעָה".

צדקיהו יודע שירמיהו הוא נביא אמת. אבל תשובתו לשרים היא: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ הִנֵּה הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר: וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט".

ירמיהו טובע לאטו בבור המלא טיט, והצלתו באה לו בזכות יוזמה של אחד האנשים הפחות חשובים בחצר הממלכה, "עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אִישׁ סָרִיס". וכך הוא אומר: "אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵת אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֶל הַבּוֹר וַיָּמָת תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר".

הוא מקבל רשות ומציל את ירמיהו. "וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן הַבּוֹר וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה". ירמיהו חוזר לבית הכלא, שם פונה אליו צדקיהו ושואל מה עליו לעשות. תשובתו של ירמיהו היא: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם יָצֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ: וְאִם לֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם".

צדקיהו מפחד שהאנשים שכבר ברחו מירושלים יתנקמו בו. הוא לא שומע בקול ירמיהו, אבל יש לו בקשה: "וַיֹּאמֶר צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ אִישׁ אַל יֵדַע בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא תָמוּת: וְכִי יִשְׁמְעוּ הַשָּׂרִים כִּי דִבַּרְתִּי אִתָּךְ וּבָאוּ אֵלֶיךָ וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ הַגִּידָה נָּא לָנוּ מַה דִּבַּרְתָּ אֶל הַמֶּלֶךְ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנּוּ וְלֹא נְמִיתֶךָ וּמַה דִּבֶּר אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ". צדקיהו לא מסגיר את עצמו לבבל. לבסוף נשחטים רוב תושבי ירושלים, כל שרי יהודה, כל בניו ויוצאי חלציו. את עיניו של צדקיהו מנקרים, והעיר נשרפת באש ביחד עם בית המקדש. "וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה עַד יוֹם אֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלָם" (וראה עוד על זה שבת נד ע"ב).

ה. לעשות תשובה

עוד מספר ירמיה הנביא, כי הוא נשאל על ידי אנשי ירושלים איפה הטעות שלהם. הם חוזרים ואומרים לו: למה ירושלים עתידה להיחרב ובית המקדש להישרף? במה חטאו אנשי העיר שייפלו בחרב? "וְהָיָה כִּי תַגִּיד לָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ: עַל מֶה דִבֶּר ה' עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת? וּמֶה עֲוֹנֵנוּ וּמֶה חַטָּאתֵנוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לה' אֱלֹהֵינוּ?" (טז י).

ירמיהו הנביא אומר להם שהם יודעים בדיוק, למרות שהם מציגים את עצמם כבעלי תשובה. "וַתֹּאמְרִי כִּי נִקֵּיתִי". הם חושבים שאלוקים לא כועס עליהם. "אַךְ שָׁב אַפּוֹ מִמֶּנִּי" וזו בדיוק הבעיה. "הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ: לֹא חָטָאתִי". על זה בדיוק אלוקים שופט אותך. על הצביעות. את יודעת שלא הייתה שום תשובה ואת אומרת: "לֹא חָטָאתִי"?

ו. לזכור כל הזמן את ה'

הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה'

בתחילת ספר ירמיהו (ב', ח') כתובה הסיבה הבסיסית לכל החטאים במילים: "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ". הַכֹּהֲנִים שהיו עובדים בבית המקדש התמקדו בבשר הקרבן ולא בקרבה ובדבקות לאלוקים שצריכה לבוא על ידי הקרבן. וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה – אלו הסנהדרין, לא ידעו את ה' (רש"י). הם תפסו את הצד המעשי של התורה ושכחו את הצד הפנימי הרוחני. ואולי גם זה חלק מכך שלא ברכו בתורה תחילה ולא ראו את ה' מול עיניהם בתורה.

על מה אבדה הארץ?

כותב מהרח"ו בהקדמה לספר "עץ חיים" של האר"י ז"ל, כי פעמים רבות הוא שאל את עצמו איך זה שיש בעם ישראל כל כך הרבה לומדי תורה והגאולה עוד לא הגיעה. הוא כותב כי הוא התבונן בזה וראה שהלומדים לא רואים את ה' אל מול עיניהם. ממש כמו הסיבה לחורבן, כך הסיבה להתמהמהות הגאולה. אותו יצר הרע שישנו בלב לומדי התורה או המקיימים מצוות. יצר רע שאומר להם: עשו רק את המעשה ושכחו את העיקר.

התיקון: שיוויתי ה' לנגדי תמיד

על התיקון כותב רבי חיים מוולוז'ין בספר "נפש החיים" (שער ד פרק ז) בעניין לימוד התורה: "ולזאת ראוי להאדם להכין עצמו כל עת קודם שיתחיל ללמוד, להתחשב מעט עם קונו יתברך שמו בטהרת הלב ביראת ה', ולהטהר מעונותיו בהרהורי תשובה, כדי שיוכל להתקשר ולהתדבק בעת עסקו בתורה הקדושה בדבורו ורצונו יתברך שמו". כן כתב גם על התפילה (שער ג - פרק ח): "ודאי ראוי להאדם הישר חכם לבב וכו' לידע מציאות זה הענין הנורא דרך כלל שאדון יחיד יתברך שמו מלא את כל ואין עוד מלבדו יתברך, להלהיב מזה טוהר קדושת מחשבתו לעבודת התפלה לכוין לבו באימה ויראה ורתת למקום הוא מקומו של עולם".

ז. לכוון היטב בכל כוחו בקדיש

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא בכוונה – מביא גאולה

חכמינו בגמרא (ברכות ג ע"א) אמרו שהאומר "יהא שמה רבה" בכוונה מעורר את הגאולה. "בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין: יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא בכוונה – מבטל פורענות העגל

מלבד זאת אמרו חכמינו, כי האומר "יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא" בכל כוונת הלב, פורע את הפורעניות ומבטל אותן: "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כֹּל הָעוֹנֶה 'אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרֵךְ', בְּכֹל כֹּחוֹ, קוֹרְעִים לוֹ גְּזַר דִּינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה''. מַה טַעַם 'בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת'? מִשּׁוּם דְּ'בָרְכוּ ה'' (למה עוצרים פורענות? משום שמברכים ואומרים "יהא שמיא רבה"). רַבִּי חִיָּא בַר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילוּ יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, מוֹחֲלִים לוֹ, כְּתִיב הָכָא, 'בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת'. וּכְתִיב הָתָם (כתוב בחטא העגל) 'כִּי פָּרוּעַ הוּא'" (שבת קיט ע"א).

יהא שמה רבה בכוונה – מבטל פורענות חטא המרגלים

במקום אחר מלמדת הגמרא שהקדיש יכול לכפר גם על חטא המרגלים, שהרי משה מתפלל אחרי חטא המרגלים ואומר: "וְעַתָּה יִגְדַל נָא כֹּח ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְת" (במדבר יד). מהפסוק הזה למד הזוהר (ג ריט/א) חובת אמירת "יהא שמיא רבה" שמגדלת את שם ה'.

הכוונה מביאה גאולה ומבטלת פורענות

מה יכול אדם לכוון כדי לקיים "בכל כוחו, בכל כוונתו" שיִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שמו של ה' בכל העולם? "בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִּרְעוּתֵיהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵיהּ וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵיהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ". שפירושו בעת שהעולם ינהג כרצון ה', וימליך את מלכות ה'. ויצמיח את ישועת ה'. ויקרב את משיח ה'. כל הדברים הללו מתגלים בגאולת עם ישראל. כך אנו אומרים על מלכות ה' שמתגלה בעת קיבוץ גלויות: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֱלֹהֵינוּ גַּלֵּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה וְהוֹפַע וְהִנָּשֵֹא עָלֵינוּ לְעֵינֵי כָל חָי. וְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ וכו'". גם ישועת ה' מתגלית בישועתנו: "וּבִישׁוּעָתְךָ מַלְכֵּנוּ תָּרוּם וְתַגְבִּיהַּ קַרְנֵנוּ. וְתוֹשִׁיעֵנוּ בְקָרוֹב לְמַעַן שְׁמֶךָ". גם על משיח ה' נאמר שהוא משיח בן דוד: "וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחָךְ תַּחֲזִירֶנָּה לִמְקוֹמָהּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ". מכל זה יוצא כי תוכן הקדיש הוא שבישועת עם ישראל ובגאולתו יהיה קידוש ה' גדול.

על כל הדברים הללו שאומר שליח הציבור עונה הציבור ואומר: "אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ" וכו' (בא"ח ויחי ג). והכוונה הזאת מביאה גאולה ושוברת את כל המחיצות שגורמות לגלות ולפורענות.

קידוש השם גדול בגאולה

דוגמה לקידוש ה' שמבטל את כל הפורעניות נעשה בבית שני, שם היו אנשים חוטאים שעשו קידוש ה' ענק וה' ראה אותם כמלאכי השרת. כך נאמר בפסוק על העולים בימי הבית השני: "וְאֵלֶּה הָעוֹלִים מִתֵּל מֶלַח, תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדּוֹן וְאִמֵּר, וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם". בגמרא (קידושין ע ע"א) כתוב שהם היו חוטאים כבדים: "תֵּל מֶלַח" - אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁדּוֹמִין מַעֲשֵׂיהֶם לְמַעֲשֵׂה סְדוֹם שֶׁנֶּהְפְּכָה לְתֵל מֶלַח. "תֵּל חַרְשָׁא" - זֶה שֶׁקּוֹרֵא "אַבָּא", וְאִמּוֹ מְשַׁתַּקְתּוֹ. "וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבֹתָם וְזַרְעָם, אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם", זֶהוּ אֲסוּפִי שֶׁנֶּאֱסַף מִן הַשּׁוּק, שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר לֹא אֶת אָבִיו וְלֹא אֶת אִמּוֹ. "כְּרוּב אַדּוֹן וְאִמֵּר" - אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר אָדוֹן: אֲנִי אָמַרְתִּי, יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנַי חֲשׁוּבִים כִּכְרוּב, וְהֵם שָׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר (עז פנים בזנות). אִיכָּא דְּאַמְרֵי, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר אָדוֹן: אַף עַל פִּי שֶׁשָּמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר, הֵם חֲשׁוּבִים לְפָנַי כִּכְרוּב".

והסביר רש"י: "קדושים ככרובי הקדש, כחיות הקדש דכתיב ביה 'פני הכרוב'". ולמה היו חשובים לפני ה' כמו כרובים? כיוון שבזכות עלייתם לארץ ישראל נהיה קידוש השם בעולם, שמתברר שהנבואות של ירמיהו אמת ויש יכולת ביד ה' לעשות כל אשר חפץ. כך גם בימינו, עם ישראל שבארץ ישראל מקדש שם שמים בעולם כולו בעצם היותו בארץ ישראל, בזה ניכר כי ה' מֶלֶךְ, ה' מָלַךְ, ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֵד.