אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת
מהלכות נרות שבת
המנורה מביאה את הנבואה
יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ
המנורה אמורה להביא לעולם אור, ואור הוא חכמה. "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קהלת ב יג). לכן אמרו חכמינו שהרוצה להחכים ידרים, שהרי מנורה בדרום. הווה אומר, שההשפעה של המנורה היא גדולה כל כך עד שיש בה להשפיע חכמה עד ימינו.
כך הייתה גם השפעת המנורה על הנבואה. בספר שמואל (א פרק ג) מתואר כי אחרי תקופת משה ויהושע לא היו הרבה נביאים בעם ישראל. "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ". בימי שמואל הנביא היא החלה להתפשט בישראל, עד שהיו בה נביאים כפליים כיוצאי מצרים.
תחילתה של הנבואה קשורה לאור המנורה. לכן הסיפור של נבואתו הראשונה של שמואל מתחיל בתיאור אור המנורה. "וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים". ללמדך שכל הנבואה מתחילה מהשפעת החכמה של המנורה.
אור המנורה מאיר באדם עצמו
חכמינו בגמרא שאלו על הפסוק שאומר כי שמואל שוכב בהיכל: "והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד?" אם אין ישיבה אלא למלכי ישראל בעזרה, בוודאי שאין שכיבה ובוודאי שאין שכיבה בהיכל. ועונים חכמים שצריך לקרוא את הפסוק שלא כסדרו. "אלא, נר אלהים טרם יכבה בהיכל ה', ושמואל שוכב במקומו" (קידושין עח ע"ב). הנר דולק במנורה בהיכל ה', ושמואל הנער שוכב במקומו שלא בהיכל. התשובה פותרת את השאלה ההלכתית, אבל נשארת שאלה אחרת: למה הפסוק עירב את שמואל עם הנר של המנורה שדולק בהיכל?
חכמינו השיבו על כך במקום אחר (קידושין עב ע"ב) ואמרו: "כשמת רַבִּי עֲקִיבָא נוֹלַד רַבִּי, כְּשֶׁמֵּת רַבִּי נוֹלַד רַב יְהוּדָה, כְּשֶׁמֵּת רַב יְהוּדָה נוֹלָד רָבָא. כְּשֶׁמֵּת רָבָא נוֹלַד רַב אַשִׁי. לְלַמְּדְךָ שֶׁאֵין צַדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁנִּבְרָא צַדִּיק כְּמוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת א) 'וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ' - עַד שֶׁלֹּא כָּבְתָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים'". הא למדת שחכמינו לומדים מהפסוק הזה כי שמואל בעצמו היה האור שזורח מהמנורה.
כך גם כתוב בזוהר עצמו, שאהרן היה האור שזורח. "ויבדל אלקים בין האור ובין החשך - בין האור דא אהרן כהנא ובין החשך דא קרח" (תיקוני זוהר תקונא תלתין דף עד עמוד א). אהרון נבחר להדליק את המנורה, כי הוא עצמו היה הארה אחת גדולה. קרח, לעומתו, היה חושך ולכן לא זכה להדליק את המנורה. אם אתה עצמך לא אור, אתה לא יכול להדליק את המנורה.
מנורה של מטה מכוונת למנורה של מעלה
עוד על אור המנורה אפשר ללמוד ממה שנאמר בזוהר (חלק ג דף קנ/א), שמנורה של מטה מכוונת למנורה של מעלה. וכך מובא בגמרא (מנחות כט ע"א): תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אָרוֹן שֶׁל אֵשׁ, וְשֻׁלְחָן שֶׁל אֵשׁ, וּמְנוֹרָה שֶׁל אֵשׁ יָרְדוּ מִן הַשָּׁמַיִם, וְרָאָה מֹשֶׁה וְעָשָׂה כְּמוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כּה) "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר". עוד למדו חז"ל (מנחות כ"ט ע"ב): אָמַר רַבִּי חִיָּא בּבַר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, גַּבְרִיאֵל חָגוּר כְּמִין פִּיסְקַיָא הָיָה, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה מַעֲשֵׂה מְנוֹרָה, דִּכְתִיב (במדבר ח) "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה".
הגמרא מדברת על מנורה של מעלה שהייתה בימי משה רבנו. מגלה לנו זכריה הנביא, כי המנורה הזאת קיימת ופעילה. "וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ". למדנו שהמנורה העליונה לא נוצרה רק לשעתה, להראות למשה איך לבנות את המנורה של מטה. היא קיימת תמיד, במקביל למשכן של מטה ולכל כליו. על פי זה אפשר להבין כי הציווי של התורה "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" בא לומר גם כי הנרות של המנורה של מטה מאירים כנגד המנורה העליונה (שפת אמת בהעלותך - תרל"ח).
בעניין זה שמעתי רמז יפה מהרה"ג מרדכי גרינברג שליט"א. בשעה שהתורה מצווה את משה על הקמת המנורה, היא כותבת כך: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת משֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה" (במדבר ח). אם שמים לב מגלים, שכאשר התורה מדברת על המנורה שמשה בנה היא כותבת מנורה בלי ו', וכאשר היא מדברת על המנורה של מעלה היא כותבת מנורה עם ו'.
הדלקת נרות שבת – הארת השכינה
אור הנרות - כבוד שבת
להדלקת נרות שבת טעמים רבים. הרמב"ם בהלכות שבת כתב כי הדלקת הנרות היא מטעם כבוד השבת. שנאמר "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד" (ישעיהו נ"ח). כשם שיש מצווה להתקלח לכבוד שבת, ללבוש בגדים נאים, לא לאכול פת בערב שבת ולדאוג שהשולחן והבית יהיו מסודרים, כך יש מצווה להדליק נרות, שהם חלק מכבוד השבת (פרק ל הלכה א) אע"פ שהם לא משמשים לתאורה. ומטעם זה כתב בעל הבן איש חי (ש"ש נח ד) שאנו מברכים על נרות שבת אע"פ שהאדם לא צריך לאורן, וכגון שהוא אוכל על גג הבית ואור הלבנה זורח על שולחנו. "יען דנר שבת מלבד טעם הפשטי של שלום הבית, יש בו חיוב על פי הסוד". וכדלקמן.
אור הנרות – שלום בארץ
הגמרא במסכת שבת (כה ע"ב) מביאה פירוש על הפסוק מקינות איכה "וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה" - אמר רבי אבהו: זו הדלקת נר בשבת. ופירש רש"י "שלא היה לו ממה להדליק, ובמקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל והולך באפילה". ולפי זה יש לשאול: הרי גם בחוץ לארץ היו מקומות שבהם הדליקו נרות שבת, אם כן למה זה קשור ליציאה לגלות?
ואולי הפירוש הוא על פי הגמרא (נדרים כב ע"א), שמביאה סיפור על הפסוק שמתאר כי בחו"ל אין ליהודי נחת רוח: "וּבַגּוֹיִ֤ם הָהֵם֙ לֹ֣א תַרְגִּ֔יעַ וְלֹא־יִהְיֶ֥ה מָנ֖וֹחַ לְכַף־רַגְלֶ֑ךָ וְנָתַן֩ ה֨' לְךָ֥ שָׁם֙ לֵ֣ב רַגָּ֔ז וְכִלְי֥וֹן עֵינַ֖יִם וְדַֽאֲב֥וֹן נָֽפֶשׁ" (דבירם כח סה). ומספרת סיפור: "עולא בְּמַסְקֵיהּ לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, אִתְלַווּן בַּהֲדֵיהּ תְּרֵין בְּנֵי חוֹזָאֵי, קָם חַד שַׁחְטֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, אָמַר לֵיהּ לְעוּלָא, לָאו יָאִי עַבְדִי? אָמַר לֵיהּ, אִין, וּפְרַע לֵיהּ בֵּית הַשְּׁחִיטָה. כִּי אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר לֵיהּ, דִּילְמָא חַס - וְשָׁלוֹם חַזְקִית יְדֵי עוֹבְדֵי עֲבֵרָה? אָמַר לֵיהּ (רבי יוחנן), נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ. קָא תָּמַהּ רַבִּי יוֹחָנָן - "וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז", בְּבָּבֶל כְּתִיב? אָמַר לְהוּ עוּלָא, הַהִיא שַׁעְתָּא [דף כב ע"ב] לֹא הֲוָה עָבַר לָן יַרְדְנָא".
כשעולא עלה לארץ ישראל, עלו איתו שני אנשים מבית חוזאי. קם אחד ושחט את חברו. אמר השוחט לעולא: לא עשיתי טוב ששחטתי את חברי? אמר לו עולא: כן. והסתכל עולא על מקום שחיטת חברו של הרוצח מבית חוזאי. כשהגיע לארץ ישראל, בא עולא לפני רבי יוחנן והיה מצטער, אולי היה צריך להוכיח את הרוצח שהרג את חברו, ולא לומר לו שעשה בסדר. אמר לו רבי יוחנן: אם לא היית מחזק את ליבו, היה הורג גם אותך. אחרי הדברים הללו תמה רבי יוחנן לעצמו, איך ייתכן שיהודי ישחט את חברו בארץ ישראל. הרי רק בחוץ לארץ יש ליהודים לב רגז. אמר לו עולא: באותה שעה לא היינו ממש בארץ ישראל, לא עברנו עדיין את הירדן. מכאן לומדים שאווירה של ארץ ישראל משרה שלום בית. ולכן רק בארץ ישראל אור הנרות מביא את שלום הבית. על זה מקונן ירמיהו ואומר כי בגלות לא הצלחנו לקבל את השלום המיוחד דרך נרות השבת.
אור הנרות – עונג שבת
בהדלקת נרות השבת מקיימים גם את המצווה לעונג שבת. כך כותב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ה): "הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה – מדליק, ואם רצה - אינו מדליק, ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון עירובי חצרות או נטילת ידים לאכילה. אלא חובה, ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת, אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת".
הבא"ח בספרו בניהו על הגמרא (שבת כה ע"א) מסביר כי הנר גורם לעונג שבת, שכשרואים את האוכל נהנים ממנו יותר. לכן התלוננו בני ישראל על המן ואמרו: "בילתי אל המן עיננו", שבמן היו כל הטעמים שבעולם, אבל לא היו רואים את האוכל שהתאוו אליו, רק טועמים.
ובגמרא (יומא ע"ד ע"ב) הסבירו שזאת הסיבה שבגללה נאמר על אכילת המן שהיא עינוי. "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךְ" – רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי, חַד אֲמַר, אֵינוֹ דוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ, לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ. וְחַד אֲמַר, אֵינוֹ דוֹמֶה מִי שֶׁרוֹאֶה וְאוֹכֵל, לְמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה וְאוֹכֵל. אָמַר רַב יוֹסֵף, מִכָּאן רֶמֶז לַסּוּמִין שֶׁאוֹכְלִין וְאֵינָן שְׂבֵעִין. אָמַר רַבִּי זֵירָא, מַאי קְרָאָה, (קהלת ו) "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ". אֲמַר אַבַּיֵי, הִלְכָּךְ, מָאן דְּאִית לֵיהּ סְעוּדָתָא, לָא נֵיכְלָהּ אֶלָּא בִימָמָא.
מכאן לומדים הלכה חשובה בהלכות שבת, שיש להדליק את הנרות במקום שהם יכולים להאיר את השולחן ולא במקום רחוק ממקום האכילה. כן כותב הרמ"א (רסג ס"ע י): "ועיקר הדלקה תלויה בנרות שמדליקין על השלחן, אבל לא בשאר הנרות שבבית". אמנם אם יש כמה נשים בבית וכל אחת מדליקה בחדר אחר, יכולות לברך על הנרות שבמקומות האחרים. כי בכולם יש עניין של שלום בית. "דכללא נקטינן דבכל מקום שמדליק כדי לעשות שם איזה תשמיש - איכא משום שלום בית וראוי לברך" (משנה ברורה סימן רסג ס"ק מה).
אֲסַדֵּר לִדְרוֹמָא מְנַרְתָּא דִסְתִימָא
בתיקוני זהר (דף סט/ב) כתוב: "וְצָרִיךְ אִתְּתָא לְתַקְנָא שְׁרַגָּא בְּלֵיל שַׁבָּת לִימִינָא, וְאִתְחֲשִׁיב לָהּ כְּאִלּוּ תִּקְנָהּ מְנַרְתָּא בְדָרוֹם, וּפָתוֹרָא בְצָפוֹן, וַעֲלַיְיהוּ אִתְּמַר הָרוֹצֶה לְהַחְכִּים יַדְרִים, הָרוֹצֶה לְהַעֲשִׁיר יַצְפִּין, וְאִינוּן שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה, שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה מְנַרְתָּא לְדָרוֹם, צְרִיכָא לְאַתְקָנָא לָהּ, בְּגִין דְּתַמָּן חָכְמָה, וּבְגִין דָּא הָרוֹצֶה לְהַחְכִּים יַדְרִים".
על כן האישה צריכה להדליק נרות שבת בימין הבית, כמו שהיה במקדש, שהיו מדליקים את המנורה בדרום והשולחן בצפון. ועליהם נאמר בגמרא "הָרוֹצֶה לְהַחְכִּים יַדְרִים", שהמנורה בדרום, "והָרוֹצֶה לְהַעֲשִׁיר יַצְפִּין", שהשולחן בצפון. והם כנגד השכינה העליונה והשכינה התחתונה. שכינה עליונה – אלו נרות שבת. ושכינה תחתונה זה השולחן המסודר. ובזכות הדלקת נרות שבת יתקיים בה ובבעלה ובבניה "הָרוֹצֶה לְהַחְכִּים יַדְרִים" (עיין כה"ח רסב ס"ק א).
וכתב הבן איש חי בספר "תורה לשמה" (סימן פ), שאם לא יכולה להדליק נרות שבת בדרום הבית תדליק בכל מקום שיכולה, אמנם בשעה זו מי שאומר את הפיוט "אַתְקִינוּ סעוּדָתָא" לא יאמר "אֲסַדֵּר לִדְרוֹמָא. מְנַרְתָּא דִסְתִימָא. וְשֻׁלְחָן עִם נַהֲמָא. וּבִצְפוֹנָא אַרְשִׁין", כי הוא לא שם את המנורה בדרום. אלא יאמר: "אסדרו לִדְרוֹמָא". כי כלל ישראל מסדרים לדרום.
להיזהר בכבוד הנרות
וכיוון שהנרות הללו הם כנגד נרות המקדש, צריך להיזהר שלא לעשות בסמוך להם משהו לא מכובד. כך כתב הבן איש חי (פרשת נח טו) "וצריכין להזהר לכסות ערות הקטנים בפני נרות שבת שברכו עליהם". והוא מהטעם הנ"ל. ובימינו נאמר שלא מחליפים חיתולים ליד נרות שבת וכל כיוצא בזה. והוסיף מרן הרב אליהו זצוק"ל שכמובן צריך להיזהר לדבר בכבוד סביב שולחן השבת, שהשכינה שרויה שם.
מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך
ובספר בניהו בן יהוידע (שבת כה/ב) הביא את דברי רבנו האר"י ז"ל בסוד נר שבת וז"ל: "הדלקת הנר. אמרו רבותינו ז"ל הדלקת נר בשבת חובה, הסוד הוא כי שני נרות הם בינה ומלכות ותכוין לכבות ב' הנרות של סטרא אחרא".
כי הכלל הוא שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. וכל שכן נרות שבת, שהם הרבה מן האור שדוחה כל מיני מקטרגים ומרעין בישין. פעמים רבות שמעתי ממו"ר אבא זצוק"ל שבאו אליו אנשים עם מחלות וצרות שונות, ואמר להם להדר בהדלקת נרות שבת בשמן זית וכד' ובנרות נוספים. ובמוצאי שבת לקחת מהשמן הנותר בצלוחית ולמרוח במקום שבו יש חולי, והועיל לכמה וכמה אנשים.
אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה
כיוון שהשכינה שורה רק מתוך שמחה של מצווה, נהגו לתת צדקה קודם הדלקת נרות שתהיה שמחה של מצווה. ובכל מקרה לא תדליק האישה את הנרות כשהיא בצער או בבגדים מלוכלכים. ו"נכון להדליק אחר שתחליף בגדי שבת", אלא אם כן הזמן מאוחר והיא חוששת לחילול שבת (בן איש חי - הלכות שנה שניה - פרשת נח ט).
וכך כתוב בזוהר הקדוש, כי סוד הדלקת הנרות הוא להביא לבית סוכת שלום. זאת שאנחנו מתפללים עליה בערבית של שבת "הפורס סוכת שלום עלינו". וכך כותב הזוהר: "אֲבָל רָזָא דְמִלָּה. הַאי סֻכַּת שָׁלוֹם מַטְרוֹנִיתָא דְּעָלְמָא הִיא וְנִשְׁמָתִין דְּאִנּוּן בּוֹצִינָא עִלָּאָה בָּהּ שַׁרְיָין. וְעַל דָּא מַטְרוֹנִיתָא בַּעֲיָא לְאַדְלָקָא, דְּהָא בְּדוּכְתָּהָא אִתְאַחְדַת וַעֲבָדַת עוֹבָדָא: וְאִתְּתָא בַּעֲיָא בְּחֶדְוָה דְלִבָּא וּרְעוּתָא לְאַדְלָקָא בּוֹצִינָא דְשַׁבָּת, דְּהָא יְקָרָא עִלָּאָה הִיא לָהּ" (חלק א דף מח/ב).
סוד הדלקת נרות שבת הוא, שהנרות מביאים סוכת שלום בגלל השכינה שהם משרים בבית, ונשמות מאירות עליונות שורות בבית. והאישה מדליקה את הנרות לכבוד השכינה, כי כאן היא מתאחדת ופועלת את פעולתה. ולכן צריך להדליק נרות בשמחה ובכוונת הלב, שהדלקת נרות זו היא כבודה של האישה.
ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים
עוד כותב הזוהר, כי בזכות הדלקת הנרות תזכה האישה לחיים ארוכים לבעלה, ובנים שמאירים את העולם בתורה וביראה, וירבו שלום בעולם. "וּזְכוּ רַב לְגַרְמָהּ לְמִזְכֵּי לִבְנִין קַדִּישִׁין דִּיהוֹן בּוֹצִינָא דְעָלְמָא בְּאוֹרַיְיתָא וּבְדַחַלְתָּא, וְיִסְגוֹן שְׁלָמָא בְּאַרְעָא, וִיהֵיבַת לְבַעֲלָהּ אוֹרְכָּא דְחַיִּין, בְּגִין כָּךְ בַּעֲיָא לְאִזְדַּהֲרָא בָּהּ".
וכן הוא בגמרא (שבת כג ע"ב): "אָמַר רַב הוּנָא: הָרַגִיל בְּנֵר, הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. הַזָּהִיר בִּמְזוּזָה, זוֹכֶה לְדִירָה נָאָה. הַזָּהִיר בְּצִיצִית, זוֹכֶה לְטַלִית נָאָה. הַזָּהִיר בְּקִדוּשׁ הַיוֹם, זוֹכֶה וּמְמַלֵּא גַרְבֵּי יַיִן. רַב הוּנָא הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָא חָלִיף וְתָנֵי אַפִּיתְחָא דְּרַבִּי אָבִין נִגָּרָא, חֲזָא דְּהַוָא רָגִיל בִּשְׁרַגָּא טוּבָא, אָמַר, תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרָבֵי נָפְקֵי מֵהָכָא. נָפְקֵי מִינַּיְיהוּ רַב אִידִי בַר אָבִין, וְרַב חִיָּא בַר אָבִין". רב הונא היה לומד ליד פתח ביתו של רבי אבין, וראה שהם מדליקים הרבה נרות בשבת. אמר שמכאן יצאו שני תלמידי חכמים גדולים, וכך היה. שיצאו מבית זה רַב אִידִי בַר אָבִין, וְרַב חִיָּא בַר אָבִין.
עוד ממשיכה הגמרא ואומרת: "רַב חִסְדָּא הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָה חָלִיף וְתָנָא אַפִּיתְחָא דְּבֵי נָשָׁא דָּרַב שֵׁיזְבִי. חֲזָא דְּהַוָא רָגִיל בִּשְׁרַגָּא טוּבָא, אָמַר, גַּבְרָא רַבָּה נָפָק מֵהָכָא, נְפַק מִינַּיְיהוּ רַב שֵׁיזְבִי". רב חסדא למד ליד פתח בית חמיו של רב שזיבי. ראה שהם מהדרים בנרות שבת. אמר רב חסדא: בוודאי יצא מהבית הזה תלמיד חכם. וזכו ובתו נישאה לרב שזיבי.
הדלקה על השולחן
על פי הרמ"א (רס"ג) מדליקים את הנרות על השולחן "ועיקר הדלקה תלויה בנרות שמדליקין על השלחן, אבל לא בשאר הנרות שבבית". אמנם היה אומר הרב זצוק"ל כי בימינו לא טוב להדליק על השולחן אלא בצד דרום. ובמיוחד שכאשר אדם מזיז את השולחן הוא עלול להזיז את השמן שבנר או את השעווה הנמסה שיש בנרות, ובכך להוריד מעט או להגביר מעט את הלהבה. ובסימן רע"ז כתב השו"ע: "אבל אם יש בו שמן אי אפשר שלא יקרבנו אל הפתילה ונמצא מבעיר". וכתב על זה ביאור הלכה: "ואף על גב דהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה וכו' מכל מקום אסורא איכא לרוב הפוסקים".
מספר אנשים או נשים במקום אחד
במקרה שכמה נשים מתארחות בבית אחד, האם כולן יכולות להדליק באותו חדר? בשאלה זו דן הבית יוסף (רסג) והביא את תשובות המהרי"ל: "מצאתי בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' נג) ב' וג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד כל אחד מברך על מנורה שלו אף על פי שכבר יש אורה מרובה, אף על גב דאור זרוע גמגם בזה מכל מקום יש נוהגים כך. ובעניותי נראה לי ליישב דכל מה דמיתוסף אורה אית ביה שלום בית טפי ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זויות".
בשולחן ערוך הסתפק הבית יוסף אם אפשר לברך כשמדליקים כמה נשים בחדר אחד וכתב: (רסג סעיף ח) "ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד, יש אומרים שכל אחד מברך על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר. ונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד".
ולכן כשאנשים מתארחים בשבת, הם לא רשאים להדליק בחדר האוכל שבו מדליקה בעלת הבית בברכה. האפשרות הטובה ביותר היא להדליק בחדר אחר שיש בו שימוש עם ברכה. ואולם אם אין להם מקום להדליק, יכולה האישה לצאת ידי חובה בהדלקת בעלת הבית שתדליק גם בשבילה. וטוב לתת פרוטה לבעלת הבית על שותפות במחיר הנרות והשמן. אפשרות נוספת היא להדליק בחדר האוכל שבו מדליקה בעלת הבית בלא ברכה, ואת הברכה תשמע מבעלת הבית, ותכוון לצאת ידי חובה בברכתה. אמנם אם החדר גדול והאורחת מדליקה בפינה שהנרות שהדליקה בעלת הבית אינם מאירים שם - יכולה להדליק בברכה (שו"ע רס"ג ח' ונו"כ. ולשיטת הרמ"א, יכולה האורחת להדליק ולברך אף אם החדר קטן וכו').
הדלקה בבית מלון
בבתי מלון יש בעיה קשה בעניין הדלקת הנרות, שכן הם אינם מרשים להדליק נרות בחדרים מחשש שריפה. ואם אדם עובר על הוראות המלון, הרי זה חשש גזל. בחדר אוכל אי אפשר להדליק בברכה, כיוון שהרבה נשים כבר הדליקו לפניה. יוצא אפוא שאין לה אפשרות להדליק בשום מקום.
והיה אומר הרב אליהו זצוק"ל, כי הדרך הנכונה להדלקת נרות שבת בבית מלון היא להדליק פנסים, שייהנו בהם ויהיו מכובדים. ואי אפשר לצאת ידי חובה בהדלקת חשמל, כיוון שהחשמל לא נמצא במקום ההדלקה. בפנס, לעומת זאת, החומר המיועד לדליקה כבר נמצא שם בעת הברכה.
אורחים לסעודה ולא ללינה
כשמשפחה מתארחת אצל משפחה אחרת לסעודת ליל שבת אבל לא ללינה, יכולה האישה להדליק נרות עם ברכה בביתה רק כאשר היא או בני ביתה נהנים מהנרות. והטוב ביותר שתדליק נרות גדולים כדי שיוכלו ליהנות מהם היא ובני ביתה כשיחזרו לביתם אחרי האוכל. ואם לאו, לפחות שתהנה מהם היא לאחר שיחשיך מעט קודם שיצאו למקום הסעודה. ואם לא ייהנה מהם אף אחד - תדליק בלי ברכה (עיין שו"ע רס"ג ט' ובאחרונים).
בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם
בשולחן ערוך (סימן רסג סעיף ו) כתב: "בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם, צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו". ועל כן רווקים ורווקות שחיים בנפרד מהוריהם או בפנימייה חייבים להדליק נרות שבת בדירה או בחדר שלהם בברכה.
גם אדם נשוי שאינו נמצא בביתו בשבת ונמצא במקום אחר, כגון במילואים וכיו"ב, ויש לו חדר מיוחד ללינה, חייב להדליק באותו חדר נרות שבת עם ברכה אע"פ שאשתו מדליקה נרות שבת בביתם (מ"ב רס"ג כ"ח כ"ט ל"ב, וכף החיים שם מ"ט). כי אע"פ שאשתו מדליקה בבית, יש חובה גם עליו.
ואולם אם אדם נשוי אינו נמצא בביתו ואין לו חדר מיוחד ללינה, אם אשתו מדליקה בשבילו בביתו - אינו חייב להדליק, ואם אשתו לא מדליקה עליו - ייתן פרוטה לבעל הבית, כדי להיות שותף עמו במצוות הדלקת הנרות (שו"ע רס"ג ז'). וכן במקרה שרווק מתארח בבית משפחה. ויש אומרים שאם הוא סמוך על שולחן בעל הבית, הרי הוא בכלל בני הבית, ואינו צריך ליתן פרוטה וכו' (מ"ב שם ל"ג). ומכל מקום טוב שבעל הבית ייתן לאורח במתנה חלק בנרות שבת (מ"ב שם ל"ד, וכה"ח נ"א).
ויהי רצון שיתקיימו בנו הדברים המופיעים בילקוט שמעוני (במדבר פרק ח' רמז תשיט): "אם שמרתם נרות של שבת, אני מראה לכם נרות של ציון". במהרה בימינו, אמן.
