צפו: סלילת הדרך לגאולה היא חלק מהנחמה על הגלות

פרשת ואתחנן תשע"ח

נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי

תורה מאהבה
וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקִים פֶּן נָמוּת

במתן תורה בני ישראל הרגישו יראה גדולה כל כך, עד שחששו שהם עומדים למות, ולכן אמרו למשה: "וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ" (דברים ה כא). הם מבקשים אפוא ממשה: "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ טז).

כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה

חכמינו מספרים, כי באותה שעה ששמע משה שבני ישראל חוששים כי אלוקים יהרוג בהם במעמד הר סיני, תש כוחו. "שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה" (רש"י דברים ה כד). האם אתם לא מבינים שאלוקים אוהב אתכם מאוד, ועל כן הוא הוא נותן לכם תורה? הפחד הזה מאלוקים והמחשבה שהוא רוצה ברעתם היא מסוכנת מאוד.  

וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ

על כן אומר להם משה מיד אחר כך שה' רוצה בטובתם. בתחילה הוא אומר כי  אלוקים ציווה חוקים ומשפטים כדי שנזכה לאריכות ימים ולא לקיצורם: "וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ". לטובת עם ישראל ולא לרעתם: "וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ". לריבוי עם ישראל ולא למיעוטם: "וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ". בזכותם גם יזכו רשת את הארץ הטובה, "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים ו א-ג).

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ

עכשיו, אחרי שמשה סיפר לבני ישראל את חסדי ה' ואהבתו אליהם, הוא מצווה אותם לאהוב את ה'. "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו ד-ה). בדיוק אותה לשון שבה הוא סיפר לנו שני פסוקים קודם על כך שכל ציווי ה' הוא לטוב לנו ולא להמיתנו ח"ו. "וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ". הכול כדי לתקן את הקלקול הגדול של בני ישראל, שחשבו כי קבלת התורה והמצוות עלולה להמית אותם.

נבואות להאמין בגאולה
בִּמְהֵרָה יָבֹא וְיגֵל לִבֵּנוּ

מי שישים לב לתוכן ההפטרות בכל השנה יראה ששני שלישים מהן עוסקות בנבואות נחמה בעת הגאולה, בבית המקדש או במלכות בית דוד ושלמה. מהסיבה הזאת, הברכה הראשונה שאחרי ההפטרה עוסקת בקיום דברי הנביאים: "הָאֵל הַנֶּאֱמָן, הָאוֹמֵר וְעֹשֶׂה, הַמְדַבֵּר וּמְקַיֵּם, כִּי כָל דְּבָרָיו אֱמֶת וָצֶדֶק". הברכה השנייה אחרי ההפטרה עוסקת בתפילה לבניין ירושלים: "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּינוּ וְלַעֲלוּבַת נֶפֶשׁ תּוֹשִׁיעַ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ". והברכה השלישית אחריה עוסקת בתפילה להחזרת מלכות בית דוד: "שַׂמְּחֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ בְּאֵלִיָהוּ הַנָּבִיא עַבְדָּךְ, וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחָךְ, בִּמְהֵרָה יָבֹא וְיגֵל לִבֵּנוּ, עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֶׁב זָר וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ, כִּי בְשֵׁם קָדְשׁךָ נִשְׁבַּעְתָּ לּוֹ שֶׁלֹּא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. בָּרוּךְ אַתָּה ה'  מָגֵן דָּוִד".

וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַא-דֹנָי שְׁכֵחָנִי

מיוחדות ההפטרות שנאמרות בין ט' באב לראש השנה, שהן כולן עוסקות בגאולתם של ישראל. הנבואה הראשונה היא "נחמו נחמו עמי", ועליה נרחיב בהמשך. ההפטרה השנייה מתארת את הייאוש של כנסת ישראל מהגאולה, "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַא-דֹנָי שְׁכֵחָנִי" (ישעיה מט יד). הייאוש והקושי להאמין חוזרים בכמה וכמה מהפטרות שבעה דנחמתא. וכן גם כאן, את כולם הנביא מחזק לדעת כי הגאולה בא תבוא.

מתוך הייאוש באה הפליאה שאוחזת בכנסת ישראל כשהיא רואה את הגלויות מתקבצות לארץ ישראל ולירושלים ומקשטים אותה בנוכחותם. "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי כֻלָּם כַּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה" (מט יח); "וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם" (כא).

עוד יש בנבואה הזאת השותפות שתהיה לאומות העולם בקיבוץ גלויות. על-פי הפסוקים הללו אנו עתידים לראות איך הגויים מביאים לארץ ישראל בפיתויים מפיתויים שונים את כל אחינו שעדיין נשארו בגלות ולא עלו. "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי אלוקים הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה". ההפטרה מסתיימת בהבטחה להעניש את כל מלכויות הרשעה שהציקו לעם ישראל במשך הדורות. כאמור: "וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ". אשרינו שאנו זוכים לראות את הנבואות הללו מתגשמות בחלקן בימינו, ויהי רצון שנזכה לראות בהתגשמות כולן.

עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה

ההפטרה השלישית מדברת על ירושלים שלא נוחמה. עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה (ישעיהו נד). כנראה גם פה, מרוב כאב וצער הגלות הארוכה היא כבר לא מאמינה בגאולה. הנביא מביא את הבטחת ה' להחזיר את יופייה של ירושלים: "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים". להחזיר את לימוד התורה בירושלים: "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ". לשים חומת אש סביב ירושלים שתגן עליה: "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם ה'".

אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם

ההפטרה הרביעית, "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" (ישעיהו נא), מסבירה כי אחרי כל הסבל שעם ישראל סבל בגלות מ"חֲמַת הַמֵּצִיק", קשה לו להתנחם. לכן הנביא מעודד את ירושלים לקום מהעפר ואומר לה: "הִתְעוֹרְרִי הִֽתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית". ומכוון בזה גם לעודד את רוח ישראל שקשורה לרוחה של ירושלים.

הנביא אומר כי כל הרוע שעברנו בגולה יעבור כעת לאויבים של עם ישראל: "כֹּה אָמַר אֲדֹנַ֣יִךְ ה' וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד: וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים".

אין גלות אחרי הגאולה
רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה

ההפטרה החמישית, רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה, מדברת על שמחת ריבוי העלייה, והבנייה שבאה בעקבותיה. "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי". ריבוי שדורש גם כיבוש הארץ מידי האויבים וגם בניית ערים שהיו שוממות. "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ".

עוד מבטיח הנביא, כי כעס ה' שכעס עלינו בגלות יתהפך לאהבה גדולה. "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'". בנוסף נשבע ה' שלא לכעוס עוד על ישראל, כשם שנשבע שלא להביא עוד מבול לעולם. וזו נחמה גדולה לכל מי שחושש שמא חלילה ההצלחה הגדולה של ישראל תיפסק בפתע פתאום. והיא חוזרת בשבע דנחמתא כמה וכמה פעמים. "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ".

קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח

ההפטרה השישית מדברת על האור של ירושלים, שיאיר את העולם. "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח". אור שימשוך לכאן את כל האומות. "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ". אור שיביא לכאן את כל הבנים האבודים. "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה". יביא לכאן את כל עושרם של הגויים כמו בימי דוד ושלמה. "כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם לְשֵׁם ה' אֱלֹקַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ". גם כאן מבטיח ה' כי זאת גאולה שאין אחריה גלות. "לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ" (ישעיה ס ט).

שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי

ההפטרה השביעית מספרת לנו כי בניגוד למה שהיה ביציאת מצרים, הפעם אנחנו נשמח בישועת ה' שמתגלה דרכינו. "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי". נשמח כשנראה את הגויים מכירים בצדקתה של ירושלים. "וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ". נבין כי דרך כבודם של ישראל מתגלה כבוד ה'. "וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ה' וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ".

גם הנבואה הזאת מסתיימת בהבטחה שאחרי הגאולה השלישית לא תהיה עוד גלות. "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ: כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת ה' וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי".

תורה ונביאים חוברים בגאולה

כל תיאורי הגאולה האלה הם התיאורים שבהם מתארת התורה את הגאולה. לפעמים התורה מתארת את התשובה שבגאולה: "וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ" (דברים ד' כט. דברים ל ב). אחר כך היא עוברת לקיבוץ גלויות: "וְשָׁ֨ב ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה" (דברים ל' ג). יש מקומות שבהם היא מתחילה בשפע כלכלי: "וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ". עוברת לעוצמה צבאית: "וְרָדְפוּ֙ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה". עוברת לפריון: "וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם". ומשם להשראת שכינה: "וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם" (ויקרא כו ג-יג). יש מקומות שהתורה מתארת את השפעת ישראל על העולם כולו: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ"  (דברים כו יט. דברים כח י).

נַחֲמוּ עַמִּי – על שום מה?
וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר

אחרי שראינו את כל שש הנבואות של "שבע דנחמתא", והנחמה הגדולה שכתובה בכל אחת ואחת מהן, יש לשאול מה היא הנחמה שיש בנבואה הראשונה שאנו קוראים בשבת "נחמו". לכאורה הדברים שנאמרו בנבואות האחרות הם הנחמות, ואילו הנבואה הזאת לא עוסקת באף אחד מן הדברים שהזכרנו למעלה. כל מה שנאמר בנבואת "נחמו" היא הופעת ה' וגדולת ה' אל מול אפסות האדם. ומה נחמה יש בזה?

פעמיים אומר ה' לנביא שיש קול קורא. בפעם הראשונה הקול הקורא מדבר על גילוי ה' בעולם: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ: כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה: וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו מ ג-ה).

בקריאה השנייה קורא ה' לישעיהו להדגיש את אפסות האדם: "כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה". כל חסדי האדם הם כמו עשב שמציץ היום וקמל מחר. כך מתאר הנביא את אפסות האומות: "כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ" (ישעיהו מ יז). מי בכלל יכול להבין את גודל מעשה ה'?

שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה

הנביא אומר להם להסתכל על כל אחד ממיליארדי הגלקסיות שמוּנעוֹת בכוח עצום ובעוצמה אדירה, להתבונן על מסלולן שמתוכנן בתבונה מופלאה ובהתאמה עם כל הכוכבים האחרים. "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר". מי מדד או שקל את היקום "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן" (ישעיהו מ יב). ובאמת כל זה מופלא מאוד, אך צריך להבין במה זה אמור לנחם אותנו.

גאולה בשותפות

וצריך לומר כי כשמבינים קצת מגדלות ה' ומבינים שהוא זה שגואל אותנו, מבינים שהגאולה הזאת תהיה לכל האנושות. "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר". מבינים שלגאולה הזאת לא יהיה הפסק. שהרי "יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים" (ישעיה מה יז). עוד מבינים שבגאולה כזאת אין מה לפחד מהאומות. "יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ"; "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ". עוד מחזק אותנו ישעיהו הנביא ואומר לנו כי מהעוצמה של ה' גם אנו מתעצמים: "אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי, אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ, אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי". ימין ה' העוצמתית מאמצת אותם, עוזרת להם ותומכת בהם. ולא עוד אלא שהיא נמצאת בתוכם. כמו שה' "בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ". כך עם ישראל שמקווים לישועתו "יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ".

חוזק פיזי – חלק מהגאולה

כן ברך יעקב את יהודה בחוזק פיזי. "כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (בראשית מט ט). כך מברך משה את גד: "כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד". ואת דן: "גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן" (דברים לג). כך אומר ישעיהו בהמשך נבואתו: "הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים" (ישעיהו מא טו).

לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים
כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה

אחרי שאנו מבינים שכוח ה' נמצא בתוכנו ומתגלה בנו, למה בתחילת הנבואה אנו קוראים על אפסות כוח הבשר, שנאמר: "כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה". ממש כמו שאמר הנביא ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה' אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ" (ירמיה יז ה). כן גם אומר דוד המלך: "לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה – רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תהילים קמז). וכן נאמר בתהילים: "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר" (תהילים כ). לפי זה הסוסים וכוח השרירים הם לא טובים.

רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה

כן משמע גם מהפסוק האמור בפרשת המלך: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (דברים יז טו). כל אחד מבין שאפשר לקנות סוסים בלי להשיב את העם למצרים. אבל כיוון שתרבות מצרים היא תרבות הסוס, אומרת התורה כי מי שירבה סוס בהכרח יחזיר את העם למצרים, בתחילה באימוץ תרבותם ואחר כך במעבר דירה לשם.

לא ירבה לו סוסים בטלנים

אמנם מהמשנה במסכת סנהדרין משמע שמותר לצבא להרבות כסף וזהב בשביל הצבא שלו. " כדי ליתן אספניא". דהיינו "שכר חיילות מדי שנה בשנה הנכנסין והיוצאין עמו כל השנה" (רש"י). ומכאן לומדים גם לסוסים, שמותר כמה סוסים שצריך לצבא ואף יותר.

כך מקשה הגמרא: האם אסור למלך להכין צבא עם רכב ופרשים? "תנו רבנן: 'לא ירבה לו סוסים' יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו?" עונה הגמרא ואומרת שרק באופן אישי אסור. "תלמוד לומר 'לו' - לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו". ומה שאסור זה סוסים לכבוד ולנוי. "הא מה אני מקיים סוסים? - סוסים הבטלנין".

מותר להרבות סוסים בשביל לוחמה פסיכולוגית

בהמשך מדייקת הגמרא שסוסים בטלנים אסורים רק באופן אישי, שכך היא שואלת: אם לא היה כתוב "לו" האם היינו חושבים שלא צריך סוסים גם בצבא המלך? עונה הגמרא כי על זה לא הייתה כלל שאלה, אלא על סוסים שאינם צורך המלחמה והם נקנים רק כדי להרבות נפח, להראות לאויבים שהצבא הוא צבא גדול. סוסים כאלה אסורים באופן פרטי ומותרים למלך בצבא (עיין יד רמה סנהדרין על פי גירסת הר"י מיגאש שגריס "לא צריכא לאפוחי" לשון נפח).

וכן ירבה סוסים במחנהו כדי להבהיל את האויב

כך מפרש הרמב"ם (בפירוש המשנה לסנהדרין פרק ב משנה ה): "מותר למלך להרבות סוסים כמה שירצה לרכיבת הצבא, וכן ירבה סוסים במחנהו כדי להבהיל את האויב, ולא אסר ה' עליו אלא שלא יהו לו סוסים בטלים באורוות מזומנים לרכיבתו באחד הימים, או שיעברו לפניו כדרך שעושין מלכי העמים, ואינו מותר שיהא לו זולת סוס אחד בלבד לרכיבתו כאחד האדם".

רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם

כן עשה דוד המלך שהכין צבא למלחמה באויבים, שנאמר: "וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר" (שמואל ב פרק א יח). והגמרא אומרת שחץ וקשת זו מלחמה שצריכה אימון ולימוד. זה גם מה שנאמר במשלי: "סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַה' הַתְּשׁוּעָה" (משלי כא לא). כן נאמר בתהילים על החסידים ש"רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם" (תהילים קמט).

ומותר לבטוח באדם והוא שלא יסור לבו מן השם

לפי זה צריך להבין כי מה שכתוב: "לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה – רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תהילים קמז), וכן: "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר" (תהילים כ) – מדובר ברכב וסוסים שגורמים חוסר בטחון בה'. אבל אם הם באים יחד, מותר ומצווה והכרח.

כך כותב הרשב"א בתשובה (שו"ת הרשב"א חלק א סימן תיג), כי חובה על מדינה להכין צבא ולא לסמוך על הנס, ובלבד שלא יסור ליבו מה'. "ולא עוד אלא שאסור להכנס בעניני הסכנות ולבטוח על הנס" ועוד אמרו: "כל הסומך על הנס - אין עושין לו נס". ומחדש הרשב"א ומסביר כי כל האיסור הוא במקום שאדם או עם סומך רק על כוח הבשר. "ומותר לבטוח באדם והוא שלא יסור לבו מן השם. ואמרו: אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ. אך לבטוח בשם ושיעשה לו תשועה ע"י האיש הפלוני מותר ומצוה". ומהי הסרת הלב מה'? המחשבה שהכול בידי אדם. כמה שנאמר על אסא מלך יהודה: "וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו עַד לְמַעְלָה חָלְיוֹ וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים" (דברי הימים ב פרק טז יב).

לֹא תִירָא מֵהֶם

כן מלמדת התורה שכל לוחמי הצבא צריכים להיות אמיצי לב וגיבורים: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים כ). גם הכהן משוח מלחמה מזהיר את הלוחמים מהפחד ואומר להם: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם". וכן כתוב "לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא" (דברים פרק ז כא).

וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

כן מפרש רבינו בחיי (שמות יג יח) מפני מה עלו בני ישראל ממצרים כשהם חמושים בנשק. "ואף על פי שאין ישראל כשאר העמים שיהיו צריכים להזדיין כנגד האויבים, דרך התורה לצוות שיתנהג אדם במקצת בדרך הטבע והמקרה, ואחרי כן יפעל הנס, וכן מצינו שאמר הקדוש ברוך הוא ליהושע: (יהושע ח, ב) 'שים לך אורב לעיר מאחריה', ועם מלומדי הנסים והנפלאות למה יצטרכו לאורב? אלא שרצון התורה בכך שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות והשאר יניח בידי שמים, וכן אמר שלמה המע"ה: (משלי כא, לא) 'סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה', כלומר חייבים בני אדם להשמר בנפשותיהם ולהכין סוסים וכלי מלחמה והקב"ה יושיע, כי התשועה לו לבדו יתברך".