וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ
יצחק זורע בארץ ישראל ורואה ברכה גדולה: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'". החידוש הגדול בברכה הזאת היא שבאותה שנה היה רעב בארץ, ויצחק כבר חשב לרדת למצרים (בראשית כו א). אלוקים אומר לו שבצורת ורעב הם לא עניין של מקום, אלא עניין של אדם. אם אתה מבורך וה' איתך – גם בְּגֵיא צַלְמָוֶת אתה לא צריך לפחד מהבצורת ומהרעב.
למרות הרעב שסביב יצחק, שורה אצלו ברכה בכל מה שהוא נוגע. גם בתבואה, וגם בצאן ובבָקָר: "וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה". את הברכה הזאת ראו כמעט כל אנשי דורו של יצחק ואמרו שמוטב לסחור ב"זבל פרדותיו של יצחק" ולהרוויח ולא ב"כספו וזהבו של אבימלך" ולהפסיד (בראשית רבה – רש"י).
כך משפיע יצחק ברכה לכל אנשי דורו חוץ מלפלישתים. בהם הברכה לא דבקה. ולמה? כי מי שאוטם ברכה – לא תבוא אליו ברכה. במקום להודות לה' על הברכה שמביא יצחק לכל סביבותיו, הם מקנאים בו וסותמים את בארות המים החיים של אברהם ויצחק. "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר". אם סתמום, הרי בוודאי מילאו אותם עפר. אלא יש סתימה זמנית עם מכסה, ויש סתימה רצינית בכך שממלאים עפר. הפלישתים, משנאתם אותו, סתמו בעפר – לא לך ולא לנו.
סתימת הבארות לא עוזרת להם, כי הברכה לא תלויה בבאר, היא תלויה באיש. והם מתבכיינים שיצחק לוקח את הברכה שלהם ומגרשים אותו. "וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם". יצחק עוזב את גרר והברכה עוזבת את המקום ביחד איתו, הוא הולך לנחל גרר והברכה איתו: "וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים". גם עליה רבים הפלישתים וחושבים שהיא שלהם.
למזלו ולמזלם, כעת הם כבר לא סותמים בארות, רק רבים וגוזלים את הבארות לעצמם. ברחובות הם כבר לא רבים עם יצחק. בבאר שבע הם כבר מבינים שה' איתו: "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ", ומבקשים לכרות ברית. שהרי מעולם הם לא עשו לו רעה – רק טוב. "אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם, אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'". חצופים, כבר אמרנו?
הבקשה לכריתת ברית מתחילה בפסוק "וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ". חכמינו שואלים: וכי מהיכן בא אבימלך, אם לא מִגְּרָר עיר מלכותו? על כן דרשו חז"ל שבא אבימלך פצוע וחבול. יש אומרים כי אחרי עזיבת יצחק היו לאבימלך נזקים ברכוש "נכנסו לסטים לתוך ביתו והיו מקרקרים בו כל הלילה" (מדרש רבה), ויש אומרים "שעלו בו צמחים" והיה אבימלך מגרד כל הזמן את עצמו. רק כשפגעה בו הרעה הוא הבין כי גירוש יצחק הוא גירוש הברכה והבאת הקללה.
בדיוק כמו שקרה לאבימלך הפלישתי עם יצחק, קרה גם איתנו, בניו של יצחק אבינו. אחרי שעזבנו את הארץ בגלות, עזבה אותה הברכה והפכה לשממה גמורה. "ושממו עליה אויבכם". לפני כמאה שנה (1913) כתבה הוועדה המלכותית הבריטית: "הדרך מעזה לצפון אינה אלא משעול קיץ המתאים לגמלים ולעגלות. שום מטעים, פרדסים או כרמים אינם נראים עד שמגיעים לכפר (היהודי) יבנה. הבתים עשויים מבוץ, ובתי ספר אינם בנמצא. החלק המערבי לכיוון החוף כמעט נטוש. מעט מאוד כפרים נמצאים באזור, וגם הם מיושבים בדלילות. כפרים רבים ננטשו מיושביהם".
לואיס פרנץ', שר הפיתוח הבריטי, כתב על ארץ ישראל באותם ימים: "מצאנו אותה מיושבת בפלחים הדרים בבקתות בוץ וסובלים מאוד ממלריה... אזורים שלמים אינם מעובדים... הפלחים, חלקם גנבי בקר בעצמם וחלקם מוכנים תמיד לתת חסות לגנבים כאלה ולפושעים אחרים. חלקות האדמה עוברות מיד ליד כמעט כל שנה, רמת הביטחון ירודה, ומנת חלקם של הפלחים היא גזל וסחיטה לסירוגין מצד שכניהם הבדואים".
כשחוזרים בניו של יצחק לארץ, חוזרת הברכה, ובגדול. לפני מאה שנה הייתה אדמת הארץ מצמיחה 20-17 חיטים על כל חיטה שנזרעת. היום נותנת הארץ 780-750 חיטים על כל חיטה שנזרעת. פלא שאין לו אח ורע בעולם. "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפָּד יַעֲלֶה הֲדַס" (ישעיהו נה). מכל העולם באים ללמוד את הפלא והברכה הזאת: "בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ" (צפניה ג כ).
הסיפור הזה חזר בגוש קטיף – מקומה של גרר. כשבאו בני בניו של יצחק לגרר, באה אחריהם ברכה עצומה בפרי האדמה ובכל מה שנגעו בו. גם אלו שקראו לעצמם פלישתים נהנו מאותה ברכה עד שעיניהם הייתה צרה והם ניסו לקחת את הברכה לעצמם. הפלשתינאים ירו קסאמים, היהודים עזבו, וכל הברכה עזבה יחד איתם. היום יש אבטלה של 43% ברצועת עזה, והיא האבטלה הגדולה ביותר בעולם. לצערנו הם עדיין לא מבינים שהברכה הלכה והקללה באה בגלל שהתנתקו מצאצאיו של יצחק אבינו עליו השלום. אולי יבוא יום ותושבי רצועת עזה יבינו איפה נמצאת הברכה, כמו שהבין אבימלך הפלישתי לפני 4000 שנה.
וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ – בתפילה
הברכה של יצחק באה בגלל שה' היה איתו. "ואהיה איתך ואברכך". על נוכחות ה' בתוכנו אנו מבקשים בכל תפילה ובעיקר ב"יהיו לרצון" שאומרים בסיום התפילה. שם אנו אומרים: "עֲשֵֹה לְמַעַן שְׁמָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן יְמִינָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן תּוֹרָתָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן קְדֻשָּׁתָךְ". הסיבה שאנו אומרים את הבקשה הזאת בסוף התפילה היא כדי לומר שהתפללנו וביקשנו חכמה, בינה ודעת. ביקשנו רפואה ופרנסה. ביקשנו קיבוץ גלויות ובניין ירושלים ועוד ועוד. ובאמת כל הבקשות הללו נראות כאילו הן עניין שלנו בלבד, ולא היא. בניין ירושלים וקיבוץ גלויות - זה קידוש השם. חכמה, רפואה ופרנסה לעם ישראל – זה קידוש השם. כדי להבין עד כמה ההערה הזאת חשובה נביא את דברי השולחן ערוך (סימן קכב סעיף ג) שכתב כי "הרגיל לומר ד' דברים אלו, זוכה ומקבל פני שכינה: "עֲשֵֹה לְמַעַן שְׁמָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן יְמִינָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן תּוֹרָתָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן קְדֻשָּׁתָךְ".
ובערוך השולחן (קכב) סיים וכתב: "ואנו נוהגים להוסיף פסוק 'למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני'. ועוד נוהגים לומר פסוק המתחיל באות של שמו ומסיים באות של שמו". הסיבה לאמירת הפסוק מהתורה או מתהילים ששמנו מופיע בו או שמתחיל ומסתיים באותיות שבהן מתחיל ומסתיים שמנו דומה לסיבת אמירת ארבעת הדברים הללו. והיא לומר לעצמנו ולהבין שהשם שלנו הוא חלק מהתנ"ך. שקיבוץ גלויות ובניין ירושלים שמתרחש על ידינו הוא חלק מהנביאים והכתובים. ששם השם מתגלה דרכנו, ומי שמבין את זה, לא יאבד בתהום הנשייה, וייזכר שמו ליום הדין.
פעם שאלו את מרן הרה"ג אליהו זצוק"ל למה יש הבדל בין הפניות ימינה ושמאלה בין "קדושה" ל"עושה שלום". שב"עושה שלום" כתוב: "כורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו, בכריעה אחת, ואחר שפסע ג' פסיעות בעודו כורע, קודם שיזקוף, כשיאמר עושה שלום במרומיו, הופך פניו לצד שמאלו; וכשיאמר הוא יעשה שלום עלינו, הופך פניו לצד ימינו; ואח"כ ישתחוה לפניו, כעבד הנפטר מרבו". והטעם שבגללו אנו פונים שמאל תחילה ואחר כך לימין הוא בגלל השכינה שנמצאת מולנו, ושמאל שלנו הוא ימין שלה, ולכן אנו פונים לימין שלה תחילה ואחר כך לשמאל שלה. אם כן למה ב"קדושה" אנו פונים לימין תחילה ואחר כך לשמאל? הרי גם בשעת הקדושה השכינה נמצאת מולנו.
וענה על זה הרב ואמר, כי ב"עושה שלום" אנחנו נפרדים מהשכינה, ולכן היא נמצאת מולנו. אבל בקדושה אנחנו עם השכינה והיא נמצאת מעלינו. לכן בקדושה אנו פונים לימין תחילה ואחר כך לשמאל. כי הימין שלנו הוא ימין השכינה וכו'.
חזרת הש"ץ - מגעת במקום עליון וגבוה יותר
כתב בעל הבן איש חי (תרומה ב) בשם רבנו האר"י ז"ל, כי "החזרה היא מגעת במקום עליון וגבוה יותר ממקום שמגעת שם תפלה דלחש, וזה הטעם דתפלת לחש צריך לדקדק מאד לאומרה בלחש, והקפידו בזוהר מאד על המרים קולו בתפילתו מפני הפחד מן הקליפות שלא יתאחזו בה, אבל חזרה להיותה במקום עליון וגבוה אין אחיזה לקליפות שם לכך אומרים אותה בקול רם באין פחד. ולפי זה משני דברים תוכל להבין מעלת החזרה; הא' - דאומרים אותה בקול רם. והב' - דלא ניתן רשות ליחיד לחזור התפלה כי אם דוקא לציבור שהם עשרה".
מחמת גדולתה וקדושתה כתבו הגאונים "רב שרירא ורב האי שצריך שיכוין לכל מה שאומר ש"צ מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ואין מפסיקין ולא משיחין" (טור קכד). ו"הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן". ובשו"ע "לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפלה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו" (קכד ז).
והביא הרמ"א דעה כי יש אומרים לעמוד כל החזרה: "יש אומרים שכל העם יעמדו כשחוזר הש"צ התפלה" (קכד ד). ומקורו בדברי הירושלמי שאומר: "כולא יומא את קאי בשוקא ולית את לעי, ובשעתא זעירתא את לעי". כלומר, כל היום אתה עומד בשוק ולא עייף, ובשעה קלה שאתה עומד בתפילה אתה עייף.
וכן כתב הבא"ח: "וצריך שיעמוד על רגליו עד סוף החזרה ולא ישב, ורק זקן או חולה וחלוש המזג הרבה דקשה לו אם יעמוד אז ישב". וכן הוא ב"עוד יוסף חי" על האר"י ש"היה נשאר עומד במקומו עד נפילת אפים". ומנהג הרב זצוק"ל היה לישב בשעת חזרת הש"ץ, ופעם שאלוהו על כך, ואמר להם כי אם הוא יעמוד בחזרה – זה יחייב את כל הקהל לעמוד, ויש ביניהם חלשים שלא יכולים לעמוד כל שעת החזרה.
כדי להגיע למעלה הגדולה שבחזרת הש"ץ, אנו צריכים לעבור לפני כן את המדרגה הקודמת של תפילת לחש. ולכן לא מתפללים תפילה קצרה של חזרה וקדושה בלי תפילת לחש, אלא אם כן אין זמן או שאין מי שיכוון לברכות שליח הציבור. לכן גם אסור להפסיק בין תפילת לחש לחזרת הש"ץ בדברי חול. וכך כתוב בשו"ע: "יחיד שמתפלל בצבור וסיים תפלתו קודם לשליח ציבור - אסור להחזיר פניו לצבור עד שיסיים ש"צ תפלתו" (רמ"א קכג ב).
עד כמה חשובה כוונתו ברווח שבין תפילת לחש לתפילת הרבים בחזרת הש"ץ נראה מדברי הבן איש חי שכתב: "לא ישיח ולא ילמד אפילו בדברי תורה בין לחש לחזרה, אלא עומד ושותק וממתין עד שיתחיל הש"ץ החזרה, ויכוין דעתו לשמוע החזרה מתחלה ועד סוף" (תרומה י). וכן הביא המשנה ברורה (סימן קיא ס"ק י) בשם הפמ"ג "דהש"ץ אינו רשאי להפסיק לאחר שהתפלל בלחש רק לדבר מצוה כגון לענות אמן יהא שמיה רבה וכדומה, אבל לדבר הרשות נראה דלא".
ואם ישאל אדם מה לעשות ברווח שבינתיים, נזכיר לו את דברי הגמרא האומרת שחסידים ראשונים היו שוהים שעה קודם התפילה להתבונן לפני מי הם עומדים, ולחוש בכל הווייתם כי השכינה מולם ומלוא כל הארץ כבודו. ואע"פ שאנחנו לא נוהגים כחסידים ראשונים לשהות שעה קודם תפילה, בוודאי ראוי בדקות ספורות אלו שבין תפילת לחש לחזרת הש"ץ לעשות כמנהג חסידים ראשונים, להתבונן ולייחד מחשבתנו וליבנו לחוש את השכינה שמולנו.
עד כמה חשובה החזרה הזאת נלמד ממה שכתב השו"ע (קכד ז) כי כשתינוק עונה "אמן" בחזרת הש"ץ - יש לו חלק לעולם הבא. ולכן "ילמד בניו הקטנים שיענו: אמן, כי מיד שהתינוק עונה: אמן, יש לו חלק לעולם הבא". ובגמרא למדנו שאמן זו קשורה לחיים של האדם. וכך אמרו שם: "תנו רבנן אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה ולא יזרוק ברכה מפיו. בן עזאי אומר: כל העונה אמן יתומה - יהיו בניו יתומים. חטופה - יתחטפו ימיו. קטופה - יתקטפו ימיו". ומי שמכוון בה - מאריך ימים. "וכל המאריך באמן - מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז ע"א). לכן חשוב להקשיב ולדעת על מה הוא אומר אמן. ויאמר אותה בכוונה גמורה.
ובשולחן ערוך (קכד סעיף ח) הסביר כי אחד הפירושים ל"אמן חטופה" זה אמן שבה העונה חוטף וממהר לענות קודם שיסיים המברך. וכן הוא ב"אמן יתומה", שהעונה לא יודע על מה הוא עונה אמן.
חכמינו בגמרא לימדו ש"העונה אמן, לא יגביה קולו יותר מהמברך" (קכד יב). "וצריך לשים דעתו על קול המברך כדי שיענה בקול מדה כנגד מדה" (בא"ח תרומה יד).
מכאן למדנו כי הש"ץ צריך להיות בחזרה עם הציבור כל הזמן. שזו תפילה משותפת של כולנו. וצריך להמתין לציבור ולא להתחיל ברכה קודם שהציבור ענה "אמן" על הברכה הקודמת שלו. אמנם "אם יש קצת מהעונים שמאריכין יותר מדאי, אין צריך המברך להמתין להם" (קכד ט). ו"לא יענה אמן אחר שהתחיל הש"ץ בברכה שניה אלא יענה תכף בסיום הש"ץ את הברכה, שאם הש"ץ מהיר ורץ כצבי שתכף בסיום הברכה התחיל בברכה שאחריה, לא יענה אמן, והעונש על הש"ץ" (בא"ח תרומה יב). מכל זה למדנו כי הש"ץ והציבור צריכים להיות קשובים זה לזה.
נַקְדִּישָׁךְ וְנַעֲרִיצָךְ כְּנֹעַם שיחַ סוֹד שרְפֵי קֹדֶשׁ
גם בקדושה השליח והציבור צריכים להיות קשובים זה לזה. ודבר זה למדנו מהמלאכים שאומרים את הקדושה ביחד, כאמור בפסוק "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר" (ישעיה ו ג). ובתפילה אנו מרחיבים יותר את האחדות של המלאכים בעת הקדשוה: "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה. וְנוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לָזֶה. לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְרָם בְּנַחַת רוּחַ. בְּשָֹפָה בְרוּרָה וּבִנְעִימָה. קְדוּשָׁה כֻּלָּם כְּאֶחָד עוֹנִים בְּאֵימָה וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה".
ולכן הציבור "לא יענו "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" אלא עד שיגמור ש"ץ תיבת "ואמר", וכן "ברוך" עד שיאמר תיבת "ואומרים", וכן "ימלוך" עד שיאמר "לאמר", דהוא ליה כמו "אמן חטופה" אם יקדימו לענות קודם שיגמור (בא"ח ח).
וצריך להדר מאוד בקדושה, כיוון שלדעת הטור (קכד) הקדושה היא אחת הסיבות העיקריות לחזרת הש"ץ. שאי אפשר לומר קדושה אם לא עשרה מתפללים ביחד כאיש אחד. וכן פשוט הוא בבית יוסף ובב"ח שם.
ולכן אם אדם מגיע לבית הכנסת ורואה שהציבור התחילו את התפילה, לא יתחיל להתפלל אם לא בטוח שיכול להספיק לענות על קדושה. "ועל כן צריך שלא יתחיל יחיד להתפלל אא"כ יכול לגמור קודם שיגיע ש"צ לקדושה".
בגלל חשיבותה של הקדושה, אם אדם מאריך בתפילתו ולא הספיק לסיים תפילתו כשהתחיל שליח הציבור להתפלל חזרה, אם נמצא אחרי "יהיו לרצון" הראשון – יענה עם הציבור על כל הקדושה. אבל אם נמצא לפני "יהיו לרצון" הראשון, ישתוק ויקשיב לקדושה ו"לא ידלג הדלוגין עם הציבור אפילו בשתיקה, אלא עומד ושותק ומכוין דעתו אל הש"ץ לשמוע ממנו". ולא יחשוש על הפסד הקדושה. כי הציבור שענה קדושה – ישלים את התיקון שהחסיר, מדין ערבות הדדית שבניהם.
והביא בעל הבן איש חי (תרומה ב) כי צריך אדם לכוון בקדושה להתקדש ולקיים מצוות כמו שכתוב בתורה: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", שה' מתקדש בתוך כלל ישראל, וכל אחד מאתנו שאומר קדושה מתקדש כשכלל ישראל מתקדש. ובמיוחד כשאומרים "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ. קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת. מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ". צריך לחוש את הקדושה המלאה את כל הארץ, וממילא גם אותנו שאנחנו חלק מכל הארץ (עיין בא"ח ועויו"ח שם).
ומכיוון שלמדנו את סוד הקדושה מהמלאכים, אנו אומרים את הקדושה כמו שהם אומרים ביחד ובעמידה וכו' ועפים כמותם בעת אמירת הקדושה. כך מביא הטור (קכה), כי "מנהג בני אשכנז וצרפת נותנין עיניהן למעלה ונושאין גופן כלפי מעלה". וכן כתב הבית יוסף, כי בהתרוממות זו מן הארץ אנו "דוגמת מלאכים דכתיב בהם (ישעיה ו, כ) 'ובשתים יעופף', וכן איתא בתנחומא (צו יג) 'ובשתים יעופף' מכאן תקנו חכמים לעוף אדם על רגליו בשעה שאומר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צבאות" (בדק הבית).
"והדלוג הוא שידלג עקביו וגופו כלפי מעלה, ושלשה דלוגין של קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ תהיה כל הגבהה בתוספת מעט על חברתה, דמעלין בקודש". וכתב עוד הבן איש חי (תרומה ד) כי נוהגים לעשות כמו שכתב הגאון השל"ה ז"ל לדלג ב"קדוש" שלוש פעמים, ולדלג גם ב"ברוך" וגם ב"ימלוך".
והביא הטור מספר היכלות, שאמר הקב"ה לפמליה של מעלה שהם יהיו ברוכים לה' שמים "אם תאמרו ותגידו לבָּנַי מה שאני עושה בשעה שמקדישין ואומרים קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ. ולָמְדוּ אותם שיהיו עיניהם נשואים למרום, לבית תפלתם ונושאים עצמם למעלה. כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני, ועיני בעיניהם. באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקה ומנשקה ומזכיר זכותם וממהר גאולתם" (משנה ברורה סימן קכה ס"ק ה). אמנם חשוב לעצום עיניים באותה שעה שנושאים את עיניהם למרום, ששכינה מולם.
עוד כתב עוד יוסף חי (תרומה ג): "הטעם שבקדושת שחרית בכל יום אומרים נקדישך 'כנועם שיח שרפי קודש' - אשר מלשון זה משמע דישראל הם טפלים למלאכים, ובקדושת מוסף אומרים 'כתר יתנו לך המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה' - דמלשון זה משמע המלאכים טפלים לישראל, והטעם דאיתא בתוספות סנהדרין דף ל"ז בשם תשובת הגאונים דכתיב גבי חיות שש כנפים לאחד וכל כנף אומר שירה אחת ביום אחד מששת ימי המעשה, וכשיגיע שבת אומרים החיות לפני הקב"ה: רבש"ע אין לנו עוד כנף. והקב"ה משיב להם: יש כנף אחד בארץ, אלו ישראל שאומרים לפני שירה. שנאמר: "מכנף הארץ זמירות שמענו".
מכיוון שכל ימות השבוע אנו לומדים קדושה מהמלאכים, בשבת לומדים המלאכים מאיתנו להקדיש קדושה, לכן מאריכים בפסוק שלישי של קדושה שהוא פסוק קדושה מדברי דוד המלך בתהילים (קמו): "יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ". הפסוק הזה מלמד שמלכות ה' שבאה דרך עם ישראל היא מלכות של קדושה. לכן מזכירים ביחד איתו במוסף שבת את פסוק "שמע ישראל" (שהוא פסוק של מלכות המופיע ב"מלכיות"). ומשמעותו שהעולם יהיה אחד בעת הגאולה, וכל העולם יעבוד את ה' שכם אחד. ולא ישא גוי אל גוי חרב וכו'. וכל זה קורה כשה' מולך על כל הארץ, לכן אנחנו אומרים אותו ליד פסוק "ימלוך", להסביר יותר לעומק מהי הקדושה שבאה בעת מלכות ה' בעולם דרך ישראל.
ויהי רצון שתתקיים בנו התפילה המופיעה בהמשך קדושת כתר: "הוּא אֱלֹהֵינוּ. הוּא אָבִינוּ. הוּא מַלְכֵּנוּ. הוּא מוֹשִׁיעֵנוּ. הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ וְיִגְאָלֵנוּ שֵׁנִית. וְיַשְׁמִיעֵנוּ בְּרַחֲמָיו לְעֵינֵי כָּל חַי לֵאמֹר. הֵן גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם אַחֲרִית כְּרֵאשִׁית לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". מלכות קדושה של ה' שמתגלה דרך מלכות קדושה של ישראל, אמן ואמן.
