צפו בשיעורו השבועי של הרב שמואל אליהו:
בברכת המינים שבתפילת שמונה עשרה אנחנו אומרים "וּמַלְכוּת הָרִשְׁעָה מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְכַלֵּם וְתַכְנִיעֵם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ". המשמעות היא שצריך לעקור את מלכות הרשעה מאחיזתה במלכות. לפרק אותה לחלקיה, לכלות את החלקים הממאירים ולרתום את החלקים הבריאים לשליחות הטוב בעולם.
פרשת חיי שרה, מתחילתה ועד סופה, עוסקת ברתימת החלקים הטובים של המלכויות אל מלכות הקדושה. החל בבני חת, עבור דרך בתואל ולבן וכלה בישמעאל.
על בנות חת אומרת רבקה "קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים" (בראשית כז מו). וכל זה בגלל ש"כל מעשיהן היו להכעיס ולעצבון" (רש"י בראשית כו, לה). הם המשפחה שממנה יצא בסופו של דבר עמלק. שהרי עשו נושא את עדה בת אילון החתי. לבנה קוראים אליפז, ולנכד שלה קוראים עמלק (בראשית לו, ב-יב).
למרות כל הייחוס המקולקל שלהם הם נכנעים בני חת ואומרים לאברהם "נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ" (בראשית כג, ו). הא למדת כי כאשר בני חת מנטרלים את כוח השלילה שפועם בהם, הם זוכים להכיר במעלת עם ישראל.
גם לבן ובתואל מתפתים על ידי המגדנות שנותן להם אליעזר ומשחררים את רבקה "אם כל זרע הקדושה", שממשיכה את השכינה כמו שרה אמנו. בהגדה של פסח נאמר על לבן שהוא גרוע יותר מפרעה. מסתבר שגם גדולי הרשעים בעולם גם משחררים את האוצר הגדול וגם מברכים אותה ואומרים "וַיֹּ֣אמְרוּ לָ֔הּ אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה וְיִירַ֣שׁ זַרְעֵ֔ךְ אֵ֖ת שַׁ֥עַר שֹׂנְאָֽיו" (בראשית כד, ס). מכאן למדנו שגם ברשעים הגדולים הללו יש ניצוץ קדושה ששבוי בתוך הקליפות וצריך להוציא אותו ולרתום אותו אל הטוב.
אותו דבר קורה לישמעאל. בסוף הפרשה אנחנו קוראים שלפני פטירתו של אברהם ישמעאל עשה תשובה. על התשובה הזאת הובטח לאברהם בברית בין הבתרים "ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה", ומסביר רש"י בשם חז"ל שה' בישר לאברהם שיעשה ישמעאל תשובה בימיו. ועל מה הוא עושה תשובה בימיו? על כך שהוא ניסה לצחק ולקחת את ירושת אברהם, וכעת הוא מבין שברכת אברהם מגיעה לצאצאי יצחק. לכן הוא מסכים שיצחק ילך לפניו, דכתיב "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא" (בראשית כה ט).
מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
איך יש בליבם של הרשעים צד של קדושה? התשובה היא שאלהים עשה את האדם ישר. כך כתוב בקהלת (ז כט) "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים", כמאמר הכתוב (בראשית ד', ז') "ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" שיש לכל אדם יכולת לשלוט ביצר הרע שבתוכו.
ובגמרא למדנו חידוש גדול מאוד על הרשעים. נדמה לנו שהרשעה שלהם היא מתוך תוכם. אבל האמת היא אחרת. "וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבָּה, מַאי דִּכְתִיב, (מט) 'זֶה דַּרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ'. יוֹדְעִין רְשָׁעִים שֶׁדַּרְכָם לְמִיתָה, וְיֵשׁ לָהֵם חֵלֶב עַל כִּסְלָם. שֶׁמָּא תֹּאמַר, שְׁכוּחָה הִיא מֵהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר, (שם) 'וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה'" (שבת לא ע"ב).
לכן "רשעים מלאים חרטה" (עיין נדרים ט ע"ב), כל פעם שהם עושים רע הם מתחרטים מצד הנשמה הקדושה שבתוכם. אבל זה לא עוזר "שהרע גובר בהם ומחטיא אותם בעבירות חמורות יותר ובעיתים קרובים יותר, אך בינתיים מתחרט ובאים לו הרהורי תשובה מבחינת הטוב שבנפשו שמתגבר קצת בינתיים, אלא שאין לו התגברות כל כך לנצח את הרע לפרוש מחטאיו לגמרי להיות מודה ועוזב" (תניא א יא).
כניעת הרע שבאומות בימי האבות היא סימן לבנים, שעתידות האומות כולן להפוך את מעשיהן כלפי עם ישראל, ויכלו החלקים הרעים ויוכנעו החלקים הטובים לפעול למען הטוב והיושר ולא יתמכרו לעשות הרע בעיני אלוקים ואדם. זה מה שניבא ישעיהו הנביא "וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ" (ישעיה סב ב). וכן הוא אומר: "תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר" (ישעיה ס טו).
נבואות אלו מלמדות שאנו עתידים לראות את הישמעאלים מפרקים את השיקוצים שלהם בהר הקודש, ומתחננים אלינו שנבנה את בית המקדש שיביא אור לעולם, ויביאו בידיהם קרבנות להעלות לה'. "מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים מִנְחָה יָשִׁיבוּ מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ" (תהילים עב י).
הגמרא אומרת: "וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: לְעוֹלָם יִזָּהֵר אָדָם בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁהֲרֵי אֵלִיָּהוּ לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר וכו' עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי'. 'עֲנֵנִי', שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם. וַ'עֲנֵנִי', שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים הֵם" (מ"א יח ע"א. ברכות ו ע"ב). תפילתו של אליהו נשמעה ובעקבותיה כל העם מודה ואומר "ה' הוא האלוקים". הם תופסים את ראשי הקליפה מבית המדרש של הרשעה המלכותית "נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל" ושוחטים את כולם אל הקישון (מלכים א יח יט).
כן מובא ב"ליקוטי הלכות" (מנחה ג): "כִּי אֵלִיָּהוּ הָיָה צָרִיךְ לְהַכְנִיעַ אָז הִתְגַּבְּרוּת הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְעַל כֵּן הִתְפַּלֵּל מִנְחָה דַּיְקָא, כִּי עִקַּר אֲחִיזָתָם מִשָּׁם וְכוּ', כִּי עַל יָדוֹ נִתְגַּלָּה בְּחִינַת מַלְכוּת הַמָּשִׁיחַ. וְעַל כֵּן אֵלִיָּהוּ מְמֻנֶּה לְבַשֵּר גְּאֻלָּה הָעֲתִידָה, לְגַלּוֹת מַלְכוּת מָשִׁיחַ. וְעַל כֵּן אֵלִיָּהוּ דַּיְקָא נִזְהַר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה וְנַעֲנָה, כִּי מִנְחָה הִיא בְּחִינַת מוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. שֶׁהֵם בְּחִינַת מָשִׁיחַ שֶׁיָּבוֹא בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן".
כוחות הדין הללו פועלים בזמן המנחה. "תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, בְּשַׁעְתָּא דְאִתּוֹקַד, זְמַן מִנְחָה הֲוָה". בית המקדש הוצת בשעת בין הערביים. "תשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב" (תענית כט ע"א). "וְעַל דָּא כְּתִיב, (ירמיה ו) 'אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב'. מַאן 'צִלְלֵי עָרֶב. אִינוּן מְקַטְרְגִין דְּעַלְמָא, וְרוּגְזֵי דְּדִינִין, דִּזְמִינִין בְּהַהִיא שַׁעְתָּא'". שעת מנחה היא השעה שכל המקטרגים וכל הכעס והרוגז העולמי מתקבץ וכוח גדול יכול להכרית את הרע הזה מהעולם, בתפילת מנחה כמו אליהו הנביא.
ולכן המשיל דוד המלך את כוחה של תפילת מנחה לקטורת: "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב" (תהילים קמא ב). תפקידה של הקטורת הוא לסלק את כוחות הרוע העולמי. כך מלמד משה את אהרון "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֵן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה וְגו'". הוא עוצר את מלאך המוות, "וַיְכַפֵּר עַל הָעָם", "וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (במדבר יז). מסביר הזוהר שמלאך המוות נעצר על ידי הקטורת "בְּגִין דְּלָא יָכְלִין כָּל סִטְרִין בִּישִׁין וְכָל מְקַטְרְגִין לְמֵיקַם קַמֵּי קְטֹרֶת" (זוהר ח"א ל). כל כוחות הרוע וכל המקטרגים לא יכולים לעמוד בפני הקטורת.
הגמרא (ברכות כ"ו ע"א) אומרת: "תפלת המנחה עד הערב; רבי יהודה אומר עד פלג המנחה". תוספות שואלים למה רבי יהודה לא מסכים לדעת חכמים שתפילת מנחה עד הערב, ועונים כי הוא סובר שתפלת מנחה היא כנגד קטורת. וכך מובא בתלמוד ירושלמי (ברכות ד, ז): "אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לֹא הוּקְשָׁה תְּפִלַּת הַמִּנְחָה לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם אֶלָּא לַקְטֹרֶת (של בין הערביים שהייתה לאחר הקרבת התמיד). מַה טַעַם? (תהילים קמא, ב) 'תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְּׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב'".
הגר"א ב"שנות אליהו" סובר כי לדעת חכמים תפילת מנחה נתקנה כנגד המנחות שבאות עם קרבן התמיד. ולכן היא נקראת תפילת מנחה. ההוכחה שלו היא מכך שהתפילה היא לא באמת בזמנה. שהרי המשנה בפסחים (נח, א) אמרה בכל יום "תמיד נשחט בשמונה ומחצה, וקרב בתשעה ומחצה". אם כן, למה לא מתחילים מנחה קטנה בשמונה ומחצה שזה זמן שחיטת התמיד? והלוא השחיטה עצמה היא דקה קצרה. אלא שזמן מנחה נקבע בתשע ומחצה בגלל המנחות שקרבות אחר כך. "וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין" (במדבר כח ה). והם מובאים רק בתשע ומחצה. לכן זה זמן תפילת מנחה וזו הסיבה שבגללה קוראים לתפילה בשם "מנחה".
והיו רגילים להקריב את מנחת התמיד עד י"א שעות פחות רביע כי אחריה היו צריכים שהות קודם הלילה לחביתין ולנסכים ולשירת הלויים ולהדלקת המנורה. זו הסיבה שבגללה אנו קוראים "למנצח בנגינות מזמור שיר" בתפילת מנחה לפני "עלינו לשבח", כיוון שזו השעה שבה היו מדליקים את המנורה בבית המקדש, ומזמור זה נקרא בצורת המנורה ומדבר על הארת הפנים של ה' שבאה דרך המנורה, ובכך אנו מקיימים "ונשלמה פרים שפתינו".
לכן אנחנו מתפללים לכתחילה מנחה קטנה שהיא לקראת השקיעה ולא מנחה גדולה חצי שעה אחרי חצות היום. שכך כתב הרמב"ם "כבר אמרנו שתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה, ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה תקנו זמנה מתשע שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה,
ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה, אמרו שהמתפלל מאחר שש שעות ומחצה יצא, ומשהגיע זמן זה הגיע זמן חיובה וזו היא הנקראת מנחה גדולה" (פרק ג' מהלכות תפלה ונשיאת כפים הלכה ב'). הרי לנו, שלפי הרמב"ם התפילות נתקנו כנגד הקרבת קרבן התמיד, וצריכים להצמיד את זמנה של תפילת מנחה כזמן הקרבתו של קרבן תמיד של בין הערביים.
מרן בשולחן ערוך פסק כמו הרמב"ם: "מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה, יצא. ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן, ולרבי יהודה עד פלג המנחה שהוא עד סוף י"א שעות חסר רביע (או"ח סימן רל"ג ס"א).
דעת מרן להלכה כמו הרמב"ם, שעיקר תפילה הוא במנחה קטנה. "מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה, יצא. ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן" (שו"ע או"ח רל"ג ס"א). ובדיעבד אפשר להתפלל מנחה גדולה.
לדעת הרא"ש והטור יכול אדם להתפלל מנחה גדולה לכתחילה, אבל המשנה ברורה פסק כדעת מרן להתפלל מנחה קטנה ולא מנחה גדולה "וע"כ עיקר זמן תפלת המנחה לכתחלה הוא מט' ומחצה ולמעלה כנגד התמיד שהיו מקריבין בכל יום ומ"מ אם התפלל משש ומחצה ולמעלה יצא אחרי דעיקר זמנו של תמיד מדאורייתא מתחיל מאותו זמן" (שם ס"ק א). וזו גם דעתו של מרן בעל ה"בן איש חי" זיע"א (ויקהל הלכה ג').
אמנם יש כמה סיבות שבגללן מותר לכתחילה להתפלל מנחה גדולה (מחצי שעה אחר חצות עד תשע וחצי שהוא שלוש שעות אחר כך).
לפי שעון חורף שנהוג עכשיו בארץ, זמן מנחה גדולה היום בירושלים הוא בשעה 11:53 , שזה חצי שעה זמנית אחרי חצות היום. זמן מנחה קטנה הוא תשע וחצי שעות זמניות מעלות השחר והוא בשעה 14:34, ומשעה זו לכתחילה אפשר להתפלל תפילת מנחה קטנה.
זמן פלג המנחה הוא 11 שעות זמניות פחות רבע, לפי אופק ירושלים והוא בשעה 15:52 ולפי דעת רבי יהודה אפשר להתפלל מנחה רק עד השעה הזו. אם אדם התפלל עד שעה זו מנחה – יכול להתפלל אחרי 15:52 תפילת ערבית למרות שהשמש לא שקעה והאור עדיין מאיר.
לפי דעת חכמים ניתן לכתחילה להתפלל מנחה עד השקיעה בשעה 16:44. ולדעת הרמ"א ניתן בשעת הדחק להתפלל מנחה עד צאת הכוכבים, אף שזה לאחר השקיעה. ונדון בכך לקמן.
מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
יש דעות בגמרא בירושלמי (ברכות ד) שיש עדיפות להתפלל לקראת השקיעה ולא בשעה תשע וחצי: "רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָא הָיָה מִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עָלָיו מוֹרָא שָׁמַיִם כֹּל הַיּוֹם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָא, וִיהֵא חֶלְקִי עִם הַמִּתְפַּלְּלִים עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. מַה טַעַם? שנאמר (תהילים לב, ו) עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא. מַהוּ לְעֵת מְצֹא? לְעֵת מְצוּיִין שֶׁל יוֹם", לשעה של מיצוי היום.
כן אומרת גם הגמרא בבלי (ברכות כט ע"ב): "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מצוה להתפלל עם דמדומי חמה; ואמר רבי זירא: מאי קראה - (תהלים ע"ב) 'ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים'". לעומתם אוסר אביי להתפלל מנחה סמוך לשקיעה שמא ישכח או יארע לו אונס: "לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה", הקפידו חכמי ארץ ישראל שלא יתפללו עם שקיעת החמה. "מאי טעמא? דלמא מיטרפא ליה שעתא". שמא ייאנס ולא יוכל להתפלל כלל.
למרות דברי אביי נוהגים הרבה תלמידי חכמים להתפלל מנחה סמוך לחשכה, אולי בגלל שבימינו יש לאנשים שעונים וטלפונים שיוכלו להזכיר להם. ונראה שמסתמכים על הגהות מימוניות (בהלכות תפלה פ"ג אות ג) שכתב: "כתב רבינו חננאל ועכשיו נהגו כל ישראל כרבנן להתפלל מנחה עד הערב", ומסתמכים על דברי הירושלמי שאמר כי התפילה היא כנגד הקטורת: "תכון תפלתי קטורת לפניך". ועל הגמרא שאמרה שמצווה להתפלל עם דמדומי חמה שנאמר "ייראוך עם שמש". ואף על גב דלייטי עלה במערבא זה במי שמאחר עד הרגע האחרון, אבל כיוון שאומרים תחנון וקדיש ומזמור ועלינו לשבת קודם שקיעה, הרי לא התפללו ממש ברגע אחרון.
וכן כתב ה"בן איש חי" (ויקהל אות ב) שכך היה מנהג האר"י ז"ל. "אע"פ שמצינו בשער הכונות מפורש דרבינו האר"י ז"ל היה נזהר שלא להתפלל מנחה אלא סמוך לשקיעת החמה כמ"ש רז"ל על הפסוק 'יראוך עם שמש', הנה הוא היה לו מנין מיוחד שיתפללו עמו וממתינים עד שיגיע זמן זה ולא שייך בהו טרדה, אבל כל אדם צריך להיות זריז למצוה שאם ימתין עד זמן זה אפשר שיזדמן לו עסקים ויעבור הזמן ולא יתפלל".
הרמב"ם (בפ"ג הלכה ד'): "וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע (כמו ר"י עד פלג המנחה) ויש לו להתפלל אותה עד שקיעת החמה". ופירש הכסף משנה שיתפלל מנחה רק עד שתשקע החמה ולא אחר השקיעה. וכן כתבו בתוס' דר' יונה על הרי"ף בעניין סוף זמן מנחה ". והמשיך להסביר ולהוכיח שמאחר שכתוב במסכת זבחים נ"ו שזריקת הדם של תמיד של בין הערבים הוא ביום ונפסל בשקיעת החמה, ומאחר שתפילת מנחה היא כנגד תמיד של בין הערביים ועיקר הקורבן הוא זריקת הדם וכו' "וע"כ זמן מנחה אין זמנה אלא עד שקיעת החמה בלבד" (בדף י"ח מדפי הרי"ף והובא בר"פ ח"ב סי' ג'). וכן משמע מהשולחן ערוך (סימן רלג סעיף א) שזמן תפילה עד השקיעה.
הרמ"א כתב "ובדיעבד או בשעת הדחק, יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה - דהיינו עד צאת הכוכבים". וכה"ח הביא את סברת שאגת אריה (י"ז) הסובר שלכתחילה אפשר להתפלל עד צאת הכוכבים.
והמשנ"ב (רלג סעיף א) חלק עליו וכתב: "יש פוסקים רבים שחולקים בזה ודעתם שתפלת המנחה הוא רק קודם שקיעת החמה, ולכן לכתחלה צריך כל אדם ליזהר להתפלל קודם שקיעת החמה דוקא דהיינו שיגמור תפלתו בעוד שלא נתכסה השמש מעינינו ומוטב להתפלל בזמנה ביחידות, מלהתפלל אח"כ בצבור. ובדיעבד יוכל לסמוך על דעת המקילים להתפלל אחר שקיעה עד רבע שעה קודם צה"כ".
וכן כתב הבן איש חי (ויקהל ט) "ושמעתי מנהג עה"ק ירושלים וחברון תוב"ב אם כבר קרא המגר"ב אין מתפללין מנחה לא בחול ולא בשבת, והוא כפי עדות הגאון חיד"א ז"ל".
כתב ב"רב פעלים" (שו"ת רב פעלים חלק ב-או"ח סימן יט) שאלה: זמן מנחה פה עירנו בגדאד יע"א עד מתי נמשך, כי אנחנו רואין כמה בעלי בתים פה עירנו המתאחרים בשוק ובאין לבית הכנסת אחר קריאת המגרב בעשרה דקין, ומתפללים מנחה, ויש פעמים איזה כיתות מתפללים גם אחר ט"ו דקים מקריאת המגרב (המואזין).
והשיב כי במקומות גבוהים "שבעה דקים קודם קריאת המגרב לא יתראה עוד שמש". לפי זה "עד ששה דקים אחר המגרב הוא בין השמשות, ועד אותו זמן יכולים להתפלל מנחה בדוחק כסברת המתירים להתפלל מנחה בין השמשות, אבל אחר ששה דקים מקריאת המגרב אין רשות להתפלל מנחה". ולכן לא יתחילו להתפלל עמידה של מנחה אלא עד ארבע וחמש דקות אחר קריאת המגרב, שיספיקו לגמור התפילה קודם צאת הכוכבים.
כדי להזכיר לעצמנו שתפילת מנחה היא כנגד קרבן תמיד, קטורת ומנחות מתחילה התפילה בפרק פ"ד בתהילים, שעניינו געגועים למקדש. דוד המלך אומר בשם בני קרח: "מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת" – כמה אהובות וחביבות משכנותיך (רש"י). לכן "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה'. לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי". לכן "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה".
בהלכות געגועים כאלו מתחיל ה"שולחן ערוך" את ספרו. געגועים למקדש, לשכינה ולקדושה. ההלכה הראשונה ב"שולחן ערוך" (או"ח א א) היא: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". ההלכה השנייה היא לסיום החורבן והגלות: "המשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה, שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות, רצויה".
הלכה שלישית היא לבניין בית המקדש: "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש". ממש בדרכו של דוד המלך שאמר: "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף, בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע". ויהי רצון שתתקבל תפילתנו ברחמים וכל כוחות הרשע בעולם ייכנעו אל הקודש. אמן.
עבדתי כעורכת עיתון, ובין שני האשפוזים של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, ביקשנו לראיין את הרב לכבוד חג הפסח. לשמחתנו, הרב נענה לבקשה. עליתי אל ביתו של הרב זצ"ל, מתרגשת מגודל הזכות לפגוש בצדיק מקרוב.
הראיון היה מרתק ומכונן ובשיאו אזרתי אומץ וביקשתי לשאול את הרב שאלה. הרב נפנה אלי וביקשתי שהרב ייתן עצה לרווקות שמבקשות את זיווגן אך זה מתעכב. הייתי אז רווקה כבת 28 וחיכיתי מאד להקים את ביתי.
הס הושלך בסלון החמים. כל הנוכחים הבינו שלא מדובר בשאלה תיאורטית בעלמא, אלא בשאלה שיצאה מתוך הלב, וחיכו לשמוע מה יענה לי הרב. הרב השיב כי בחורה לא צריכה למצוא את זיווגה, אלא הוא זה שצריך למצוא אותה, כי מי שמאבד הוא זה שצריך לחזר אחר אבידתו. לאחר מכן אמר "שתתפלל תפילת מנחה ושם תבקש על זיווגה, שכן מצינו שאליהו הנביא לא נענה אלא בתפילת המנחה".
זאת ידעתי ואכן הקפדתי עוד קודם לכן להתפלל מנחה ולבקש שם. אך לא העזתי לומר זאת לרב ושתקתי. הרב שמואל אליהו, שהיה נוכח במקום וניחן גם הוא ברגישות רבה, הבחין בהבעת פניי ואמר מיד: "אבל הרב, היא כבר מתפללת".
הרב זצ"ל שאל אותי אם אכן כן, ואני הנהנתי. הרב דפק על השולחן בעוז ואמר: "אני מברך אותך שתכף ומיד הזיווג שלך ימצא אותך ותזכי להקים בית נאמן בישראל". וכל הנוכחים ענו אמן בהתלהבות.
לאחר כחודש זכיתי להכיר את זיווגי ההגון לי, ובחסד השם הקמנו בית נאמן בישראל. אני יודעת שכל הברכה הגיעה אל חיי מכוח ברכתו וגזירתו התקיפה של הרב מרדכי אליהו זצ"ל.
סיפר הרב איתן שנרב מלוד: הייתה תקופה שלרב מרדכי אליהו זצ"ל הייתה בעיה רפואית בעיניו, ולכן הוא לא הרבה לצאת מביתו. לכן גם לא יכולנו להזמין אותו לגן הילדים בלוד, לברך את הילדים שכל כך חיכו לברכה הזאת. אנו, האבות של אותם הילדים, לא ידענו מה עלינו לעשות, וגם לא היה לנו נעים להגיע בהפתעה לביתו של הרב, ולכן שלחנו אותם אליו בלעדינו. ידענו שהרב לא יסרב לילדים.
והם, בתמימות של ילדים, דפקו על דלת ביתו של הרב ואמרו לרבנית שתחיה שהם רוצים לקבל ברכה מהרב.
הרבנית הכניסה אותם אל הרב שישב בסלון, ואנחנו הגענו אחריהם. הביקור הזה היה מעבר לכל דמיון, כי במקום לפטור אותם בביקור נימוסין של כעשר דקות, הרב ישב עם התלמידים בסלון ביתו כמעט שעה. בירך אותם והקשיב להם בסבלנות.
בינתיים הגיע המזכיר של הרב ואמר לרב שמתחיל עכשיו מניין לתפילת מנחה. אבל הרב השיב לו: התלמידים יותר חשובים כעת. תתחילו קרבנות ואני אגיע אחר כך. שוב ראינו מה זו אהבה לילדים, מה זו אהבה לתורה של ילדים, ועד כמה הם חשובים לרב זצ"ל.
כנראה שגם הילדים הללו, בני החמש והשש, הרגישו את הכבוד האמיתי שהרב העניק להם ואת אהבתו לתורה שלהם. כיוון שכל התלמידים הללו המשיכו אחר כך ללמוד תורה בישיבות. הבן שלי שומר עד היום את התמונות מהפגישה ההיא עם הרב זצ"ל והן תלויות מעל מיטתו, ואני חושב שהוא לא היחיד.
מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
תשובה כהלכה
יש עניין תמיד. האם יש עניין לאישה לומר בתפילת שחרית או במנחה את פיטום הקטורת או קורבנות?
בוודאי כדאי לומר את הקרבנות ואת פיטום הקטורת. אבל אם היא ממהרת לטפל בילדיה לא צריכה להחמיר בכך.
גאולה פרטית. אם יש חזן שלא אומר תחנון בגלל חג גאולה של אחד מאדמו"רי חב"ד, או עדה מסוימת שלא אומרת תחנון במנחה, האם אומרים תחנון ונפילת אפיים?
אומרים בצד ובשקט (י"ג מידות בטעמים). אפשר להשלים אחרי התפילה.
מובאות
פרשת חיי שרה, מתחילתה ועד סופה, עוסקת ברתימת החלקים הטובים של המלכויות אל מלכות הקדושה. החל בבני חת, עבור דרך בתואל ולבן וכלה בישמעאל
"אֵלִיָּהוּ הָיָה צָרִיךְ לְהַכְנִיעַ אָז הִתְגַּבְּרוּת הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְעַל כֵּן הִתְפַּלֵּל מִנְחָה דַּיְקָא, כִּי עִקַּר אֲחִיזָתָם מִשָּׁם וְכוּ', כִּי עַל יָדוֹ נִתְגַּלָּה בְּחִינַת מַלְכוּת הַמָּשִׁיחַ... וְעַל כֵּן אֵלִיָּהוּ דַּיְקָא נִזְהַר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה וְנַעֲנָה, כִּי מִנְחָה הִיא בְּחִינַת מוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. שֶׁהֵם בְּחִינַת מָשִׁיחַ שֶׁיָּבוֹא בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן"
