שכן טוב

בפעמים הקודמות ראינו את העיקרון ההלכתי שעצם הצורך המשותף מחייב את כולם להשתתף בהוצאות לפתרון הבעיה, כמו אנשי שיירה הצריכים לשכור מורה דרך. אך חיוב זה מותנה בהערכה ברורה שאם אדם זה היה לבדו הוא היה מוציא כסף בעצמו כדי לפתור את הבעיה.

תאורה בחדר המדרגות

כעת נעבור לדיני שכנים, למשל: "חצר השותפין כל אחד מהן כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת, וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול, או דברים שנהגו בני המדינה לעשותן" (הלכות שכנים פ"ה ה"א). במציאות היום, אפשר ללמוד מכאן לחדר מדרגות בבניין משותף: כל דיירי הבניין מחויבים להשתתף בהוצאות המקובלות בחדרי מדרגות, כגון תאורה, נקיון, מעקה בטיחות, ועוד (גם אם לא היו בנידון חוקים ותקנות של הרשויות).

מהי סיבת החיוב במקרים אלו? העיקרון של הצורך המשותף (שהוזכר קודם) נכון בהרבה מדיני שכנים, אך לא די בכך. שהרי תושבי החצר, או הבית המשותף, מחויבים לשלם עבור הדברים שמקובל לעשות בחצר, גם כשאין וודאות שכל אחד היה עושה כך עבור עצמו! אם למשל באחת הדירות גר אדם חריג שאינו משתמש בתאורת חשמל בביתו, בכל זאת כופים אותו להשתתף בתיקון התאורה בחדר המדרגות, למרות שעבורו התאורה אינה צורך.

אם כן, ההגדרה היא שהנכס המשותף – החצר במקרה זה – הופך את האנשים לשותפים המחויבים זה לזה, כאשר המדד הוא המנהג המקובל. וכיון שהיום מקובל שתהיה תאורה בחדר מדרגות, על כולם צריכים להשתתף בהוצאות התאורה, גם הדייר שאוהב לחיות בחושך... יש להדגיש ששותפות זו מחייבת לא בגלל הסכמה כלשהי. כך למשל מדובר בהלכה על חיובים הדדיים בין שני אנשים שבנו בתים סמוכים במקום הפקר, אע"פ שלא התכוונו להיות שותפים (שו"ע חו"מ קעב, א). פעמים רבות הנכס המשותף אינו ניתן לחלוקה ("חצר שאין בה דין חלוקה"), כך שאין גם הסכמה על המשך השותפות. החיוב ההדדי נובע מעצם העובדה שכעת יש אנשים המתגוררים זה לצד זה ויש להם מרחב משותף.

כולנו שכנים

הנכס המשותף לא חייב להיות חצר או חדר מדרגות. בהרחבה, כל תושבי העיר הם כשותפים, ואף כל תושבי המדינה, כדברי אחד הפוסקים "בני העיר הוי כשותפים בעירם" (שו"ת שאילת דוד). אכן, הרבה מחיובי "בני העיר" ובני המדינה ניתן להסבר לפי העיקרון הזה.

ומהיכן נלמד עיקרון זה עצמו? בפעמים הקודמות הבאנו את דברי הרמב"ן שהציווי "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" כולל הרבה מסדרי החברה שאנו מחויבים לקיימם מצד היושר. כעת נביא מקור נוסף, המתייחס במיוחד להלכות שכנים. נאמר "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶ֔ם... שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ" – ופירשו חז"ל "גֵּרוֹ זה שכנו", וכתב החתם-סופר "שהוא מנהגי ישוב המדינה שמסרן הכתוב לחכמי ישראל... ניתן רשות לחכמי הש"ס לדון בין איש וגרו, והם אמרו וחקקו ונעשה דין תורה" (שו"ת חת"ס חו"מ סימן עט. וכן בחידושיו לב"ב כא, ב). כלומר, התורה מטילה על הדיינים לדאוג להסדרת יחסי השכנים, הן השכנים הקרובים והן "הישוב והמדינה" בכלל, ומה שחכמים רואים לנכון לתקן, לפי הסברא הישרה, מקבל תוקף של דין תורה.

עולים בסולם העולמות

ראינו שתי דרגות של חיוב: א. מפני הצורך המשותף. ב. מכוח הנכס המשותף. בממד פנימי, היחס בין שתי הדרגות הללו הוא כמו היחס בין עולם העשיה לעולם היצירה:

במבט של עולם העשיה, השותפות נוצרת מכך שבפועל נעשה משהו שאני זקוק לו, וזה הופך אותי לשותף החייב לשלם. בעולם העשיה יש תודעה נפרדת לגמרי, כל אחד דואג קודם כל לעצמו, אלא שהצורך המשותף (והצרה המשותפת) 'מערבבים' את כולנו, והצורך האישי שלי מחייב אותי להשתתף בפתרון המשותף שנעשה גם עבורי.

לעומת זאת, עולם היצירה מקביל למידות הלב, שהן צורות התייחסות בין אדם לחברו. במדרגה זו, השותפות בנויה על מערכת יחסים קבועה בין אנשים שיש ביניהם משהו משותף, במקרה זה הרכוש המשותף. "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? רבי יוסי אומר, שכן טוב" – השכנות הטובה היא בסיס לדרך ישרה של יחסי אנוש מתוקנים.