[caption id="attachment_450" align="alignleft" width="100%" caption="חיילים בחברון (רויטרס)"]
השבוע הודיעו לאל"מ אילן מלכא, מח"ט גבעתי בזמן מבצע 'עופרת יצוקה', כי יפתחו נגדו בהליכים משפטיים על מה שעשו חייליו במבצע עופרת יצוקה.
שרשרת חוסר האמון מתרחבת: המפקדים לא גיבו את החיילים, המערכת הצבאית אינה מגבה את המפקדים, הפוליטיקאים ממהרים לבקר את הצבא – ומה שחושב הציבור על הפוליטיקאים, עדיף לא לכתוב.
התפרקות הדבק המגבש את המערכת הציבורית – האמון הבסיסי של חלקיה אלו באלו – מעלה את השאלה, מדוע זה קורה ומה ניתן לעשות כדי לשנות זאת?
התשובה מתילה בבסיס. מטרת קיום המדינה היא למען העם היהודי.
זה נראה מובן מאליו, אבל כאשר נשכחת האמת הבסיסית הזו, הופכת המערכת הפוליטית למושחתת.
מפני שכאשר ברור לכל שהאינטרס של העם היהודי הוא הנר לרגלי כל שליחי הציבור, אז גם ברור בשם מי מתקבלות ההחלטות ואת מי הן משרתות. ואילו כאשר העם היהודי מוצנע, והמדינה הופכת להיות מטרה בפני עצמה – מה שנקרא שלטון החוק – אז לפי איזה אינטרס יפעל שליח הציבור? יש בליל של אינטרסים העולים ודוחקים בו, כולם חוקיים למהדרין, והדבר היחידי שנשאר בטוח בעיניו הוא האינטרס האישי שלו.
לתופעה הזו קוראים: מערכת ציבורית מושחתת.
וכאשר התופעה הזו מחלחלת למטה, לפקידים ולצבא, אז אנחנו רואים מפקדים שאינם מגבים את חייליהם – כי גם הם לא יזכו לגיבוי. אנו רואים צבא שדואג מבית המשפט יותר מהנצחון, וקצינים שהקריירה האישית שלהם מכתיבה את החלטותיהם יותר מאשר חיי חייליהם.
ונסיים במה שהתחלנו: הפתרון הוא לחזור לבסיס. לומר ולדרוש שמה שינחה את ההחלטות הוא האינטרס היהודי, שלפיו נבחן את דרכנו. הבהירות שתיווצר אז תחזיר גם את היכולת לפעול ביושר למען הציבור, תחזיר את הדבק של המערכת – את האמון.
