איך מייצרים מהפכה? ● הכלים: תקשורת ומשפט ● מאמר שלישי בסדרה

איך מייצרים מהפכה? מאמר שלישי בסדרה – על הכלים העיקריים, מה בין משפט לאקדמיה, על מנהיגות מוסרית אמיתית ועל עשיה בשטח

המאמרים הקודמים בסדרה:

איך מייצרים מהפכה?

עיין ערך: מהפכה

"פוליטיקלי קורקט" ו"הזוי"

מאמרים נוספים מאותו כותב

במאמרים הקודמים בסדרה פרסנו מפת חשיבה על הנקודות החשובות שמסמנות את המהפכה; הצגנו שני ערכי יסוד שדרכם הוביל השמאל את המהפכה שלו, ואת שני הערכים שלנו; והצגנו גם שני מישורים בהם פעל השמאל, בשתיקה רועמת של הימין. כעת הגענו לכלים המעשיים בהם השתמש השמאל בעיקר כדי להשליט את המהפכה שלו, וכמובן – מה הכלים שלנו כדי להפוך את הקערה לצד השני.
לכל מישור בו קידם השמאל את המהפכה שלו, יש כלי מיוחד המתאים לאותו המישור. במישור של השיח הציבורי אלו כלי התקשורת, שניתן היום להתייחס אליהם במידה רבה כאל ישות אחת – "התקשורת". במישור המוסרי אלו בתי המשפט.

בית המשפט ולא האקדמיה

כדאי לשים לב: לא האקדמיה היא המקום בו ניהל השמאל את המערכה על המוסר, כפי שהיינו אולי מצפים. אכן, האקדמיה היא המקום בו התחנכו אנשים; בו הוצעו רעיונות; הוא המצע הנוח שממנו באים ואליו חוזרים בעלי התפקיד. אבל את הקרב ניהלו דווקא בבתי המשפט ולא שם.
כי השמאל לא ביקש להצמיח חשיבה אלטרנטיבית, פתוחה לדיון. הוא ביקש לשלוט. ואת זאת הוא יכול לעשות בבית המשפט. בפקולטה לפילוסופיה ולמוסר דנים, בבית המשפט מכריעים.
וזהו סוד המשפטיזציה הקנאית שעוברת על מדינת ישראל בשנים האחרונות. השמאל מבקש לקחת את כל ההכרעות המשמעותיות לשדה בו הוא שולט – בית המשפט, ולא להשאיר אותן בשדה הפוליטי, בו שולט העם, שמה לעשות – שמאלני הוא לא.

כלי התקשורת

כדי לשלוט במוסר צריכים את בית המשפט. אבל כדי לשלוט בשיח הציבורי צריכים תקשורת. שם הציבור שומע מה הוא אמור לחשוב, שם הוא שומע מה (אולי...) חושבים כולם, שם הוא שומע ביקורות וחוות דעת מלומדות, בקיצור – שם הציבור מעצב את השקפת עולמו הפרקטית, לא פחות מאשר בבתי הספר ובמקומות הלימוד.
על כן התקשורת נקראה לדגל, ועדיין נקראת. בכל פעם שעולה סוגיה לדיון, נדמה שיש מי שמכוון ומסביר את המסרים העיקריים שצריך לומר, ויש מי שדואג להצליף בכל מי שסוטה מן הדרך. אם מישהו היה צריך דוגמא, באה המחאה החברתית והסבירה לו היטב במה מדובר.
לא תמיד היה לשמאל שלטון בלי מיצרים כזה בתקשורת. בעבר היו עיתונים שנראו אחרת, וגם היום יש מי שמנסה לצאת קצת מחוץ למעגל – כמו ישראל היום. אבל השמאל סימן לעצמו כמטרה לקבוע את הטון, ועד עכשיו הוא מצליח לא רע.
ומה האתגר שלנו?

מנהיגות מוסרית

הדבר הראשון הוא לקרוא תיגר על עצם העניין. מי הסמיך את בתי המשפט לקבוע מה מוסרי ומה לא?
האתגר שלנו הוא להציב מנהיגות אחרת, ששואבת את כוחה מהתורה, ששואבת את המוסר שלה מהתורה, ולהצהיר לה אמונים.
יש מי שמנפנף השכם והערב ב"שלטון החוק". שלטון החוק יכול לשלוט רק כשמדובר בשלטון צדק, בשלטון שבאמת מייצג את החוק שהעם ביקש לקבוע – ולא בשלטון שכופה דעת מיעוט על הרוב בדיקטטורה משפטית. לנו, כציבור, יש את הכוח לומר שמי שקובע את כללי המוסר הם אנשי תורה, מנהיגים אמיתיים, ולא בתי המשפט.
רוצים דוגמא? – בבקשה: סירוב פקודה. כאשר חייל מתבקש לבצע פקודה הנוגדת את התורה, מי מחליט מהו החוק? מהו המוסר? ולמה מחויב החייל? הלא גם החוק מכיר בעליונות המוסר על פני המפקד, בכך שהוא מכיר בחובה שלא למלאות פקודה "בלתי חוקית בעליל". התפקיד שלנו הוא לומר למוסדות המדינה בצורה ברורה, שהמוסר שמחייב אותנו הוא מוסר התורה, ומי שמחייב אותנו הם אותם מנהיגים תורניים ומוסריים הלוקחים אחריות ומוכנים לעמוד בראש המחנה.
המשוואה היא, אם כן: בתי המשפט או מנהיגים תורניים.

תקשורת יהודית

החלק השני הוא כמובן לייצר בפועל שיח ציבורי יהודי, פתוח ולא מפחד – ולייצר עבורו בתים מתאימים. הקול היהודי הוא דוגמא אחת לכך, אבל נדרש עוד הרבה.
צריך להקים כלי תקשורת שאינם מפחדים מסדר היום של התקשורת בחוץ, אלא מכתיבים סדר יום משלהם. לפתח כותבים, דוברים, צלמים ועורכים שלא יפחדו לומר את האמת – בין אם בכלים של אחרים, ובין אם בכלים שיקימו בעצמם. וגם לדבר בעצמנו, בסלון שלנו, בבית הכנסת, בעבודה, בכל מקום, בצורה גלויה ולא מתנצלת. נכון, בשביל זה צריך להשקיע זמן ומחשבה בלימוד פנימי של הסוגיות הללו, בגיבוש העמדה שלנו לעומק. קל להיות חלק מהזרם, קשה יותר להיות אאוטסיידר. אבל זה שווה.

רגליים על הקרקע

כמו שהזכרנו במאמר הקודם, הציבור הימני והדתי הורגל שלעשות זה לבנות בתים, להקים מוסדות ועוד. לדבר זה לא ממש לעשות. אבל כעת הדיבור גם הוא שדה קרב.
אבל, בזה אנחנו צריכים להיות שונים מהשמאל. בעוד השמאל מסתפק בדיבורים מדיבורים שונים, ואין מפעל גדול אחד שהוא חתום עליו, לימין יש הרבה עשייה בשטח, וכך זה חייב להימשך. נכון, אסור להפקיר שדות קרב אחרים, ואפילו מותר להם לבוא על חשבון העשיה כעת, אבל בסופו של דבר הדיבורים באוויר מאפיינים את הצד האחר, לא אותנו.
דבר אחד חשוב: שהעשייה בשטח תשקף את עקרונות המדינה היהודית שאנו רוצים לייצר, ואת הביטחון שאנו דורשים. להרבות בעבודה עברית, לפעול למען חיזוק מעמד היהודים והיהדות, לקדם חוקים מתאימים ולייצר מציאות מתאימה.
כי הכל צריך להיות קשור ביחד – המחשבה, הדיבור והמעשה; לשקף בעקביות את מה שאנחנו מאמינים בו.

תיקון המעשה

גם כאן, כמו במאמר הקודם, נדמה שלא צריך להאריך יותר בהסברה מדוע הרובד הזה הוא תיקון המעשים. במיוחד לאחר הנספח האחרון, על העשיה בשטח, אבל באמת גם בניית כלים מעשיים למה שאמרנו קודם – החל מכלי תקשורת וכלה בהכפפת המציאות וההתנהגות שלנו להכרעות רבניות, גם זה כבר עשיה גדולה.
ובזה השלמנו את שלשת השלבים – תיקון המחשבה-הערכים, הדיבור-השיח והמוסר, והמעשה-הכלים. במאמר הבא והאחרון נסקור בע"ה את החלק הפנימי יותר – איך יכול כל אחד להתחיל את המהפכה הזו אצלו, גם אם הוא מרגיש קטן וחלש.
לקבלת חומר על תנועת דרך חיים ולהצטרפות: [email protected]
תגובות לכותב ניתן גם לשלוח למייל: [email protected]