כשהיינו ילדים, הדודה ריימונד שלמדה לדוקטורט באוניברסיטת סורבון הייתה שולחת לנו במתנה פאזלים ענקיים. שלושת אלפים חלקים עם תמונות של מגדל אייפל, צילומים מהלובר וציורי נוף קסומים מפרובנס. אני זוכר בבהירות את תחושות התסכול והייאוש בהתחלה. אני ואחותי מתייבשים מול עשרות חתיכות של שמים בצבע זהה, כששום דבר כמעט לא מתחבר. רק אחרי שעות ארוכות של ייאוש ודמעות של אכזבה התמונה הייתה מתחילה להתבהר. היה הרגע הזה שבו אתה קולט סוף סוף שמאחורי כל הפרטים הללו יש איזשהו רציונל אסתטי. רק כשהצלחנו לראות בעיני רוחנו את הציור השלם התאפשר לנו לאחות את הפרטים.
אני נזכר בזה עכשיו, כשאני יושב על מול ערימות של דפים: פסק הדין של ועדת העררים, העתירה לבית משפט השלום, תצהיר היועץ המשפטי לממשלה, העתירה לבג"ץ, התמלולים הארוכים של שיחות הטלפון והפגישות, ועוד. אבל החוויה עכשיו היא הפוכה. התחושה היא שככל שהפרטים מתבהרים כך אני פחות ופחות מסוגל להבין את התמונה השלמה.
אני מנסה לדמיין איך זה קורה אבל לא ממש מצליח: מה יש בו באיש הזה, שגורם לראש הממשלה, למזכיר הממשלה ולשרים בכירים להחוויר ולרעוד? איך הוא מצליח לגרום להם לשכוח את הערכים, את המטרות ואת היעדים המדיניים והפוליטיים שבשמם הם נבחרו, ובעבורם קיבלו אחריות וסמכות? מהו סוד הנסיך המקיוואלי שלו?
בדמות שלו יש אנרגיה מאגית, ללא ספק. הוא מצליח לעמוד מול הגוף הביצועי החזק במדינה ולפרק אותו לגורמים. השרים ומשרדי הממשלה הופכים ללגונות מבודדות, לאיים טרופים שתושביהם המיואשים כבר הפנימו שהסופה חזקה מהם. הם יושבים מולו, והמבט המצמית והסמכותי הניבט מעיניו משתק אותם. הוא מחולל בהם שמות, מצליח לנתק אצלם בין הרצון לגוף, להפוך את נבחרי הציבור לאוסף של קרעים נפשיים הכלואים כל אחד בתוך עצמו, מבלי יכולת להתכנס ולהתגבש למהות אינטגרטיבית אחת. מבלי יכולת למשול.
"אין מה לעשות, בסוף מי שמחליט זה מייק בלאס", כך התוודה גורם פוליטי בכיר בישיבה סגורה בשבוע שעבר.
מהפכה של איש אחד
זהו גם הסיפור של היומרנות והעזות הבלתי נתפסות: פקיד משפטי אחד מחליט להפוך את העולם, ומצליח. כפי שהדברים נראים בנקודת הזמן הנוכחית, הוועדה הממשלתית שמונתה לטפל בצונאמי הזה הרימה ידיים והניפה דגל לבן. מזכיר הממשלה צביקה האוזר עשה כמיטב יכולתו אך לא סיפק תוצאות. השר בוגי יעלון מנסה. שר המשפטים נאמן נאלם. השר בני בגין 'שוכנע' וחצה את הקווים. ומעל כולם - ראש הממשלה בנימין נתניהו צופה באדישות במחזה העוועים ולא עושה דבר.
הסוגיה אמנם פשוטה בבסיסה, אבל הנוגעים בדבר השכילו לעטוף אותה בשכבות עבות של מלל ותצהירים, עם ארומה משפטית-מקצועית שאמורה להרתיע זרים מכניסה אל הקודש. בשורות הבאות ננסה לפשט את הנושא ולערוך קצת סדר בדברים. את המהדרין שבינינו אני מזהיר מראש: הסיפור הזה לא יעשה לכם עונג שבת.
במלחמת ששת הימים שיחררה ישראל את שטחי יהודה ושומרון. רוב האדמות באזורים אלו הן אדמות הפקר שאינן מעובדות, אינן רשומות על שם מאן דהוא ואינן שייכות לאיש. לאור זאת, מדובר למעשה באדמות מדינה. אלא שהחוק קובע שאם לא מכריזים על אדמות אלה כאדמות מדינה, ובא מישהו ומעבד אותן במשך עשר שנים ללא התנגדות של המדינה או של אדם אחר, אזי חל עליו סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858.
הכוהנת הגדולה והמיתולוגית של משרד המשפטים, פליאה אלבק, הסבירה את סעיף 78 בצורה פשוטה: "כמעט כל הקרקעות שהן בבעלות פרטית במדינת ישראל נרכשו מכוח סעיף זה. מה מורה הסעיף? שאם מישהו החזיק ועיבד קרקע במשך עשר שנים רצופות בלי התנגדות ובלי ערעור על זכויותיו – יש לו בה זכות חזקה של התיישנות... ונותנים לו שטר טאבו חינם" (אלבק, "דרכי רכישת זכויות במקרקעין", עמ' 209).
סעיף זה נוצל להסוואת קניינים כדי להציל חיי פלשתינים. לדוגמה: דיאב אל-עלי מכר את השדה שלו ליהודי בטבין ותקילין, עם חוזה חתום ומתועד בווידאו. אלא שהכול יודעים שאם דבר המכירה יתפרסם, גופתו של דיאב תימצא תלויה על מנוף באחד הכפרים. אז מה עושים? פשוט מאוד: דיאב מסתלק בשקט מהשטח מבלי להודות במכירה. לאחר עשר שנים הרוכש מגיע אל המִנהל ודורש לרשום את הקרקע על שמו מכוח חוק העיבוד והחזקה.
המדינה נגד המדינה
הסאגה הנוכחית התחילה כך: 'הקרן ליד מדרשת ארץ ישראל' העוסקת בגאולת קרקעות בשומרון רכשה קרקע טרשים נטושה ליד היישוב אורנית, בצמוד לקו הירוק. לאחר הרכישה עובדה הקרקע במשך שנים ארוכות על ידי הבעלים היהודי. כדי שלא לחשוף את זהות המוכר, ביקש עו"ד דורון ניר-צבי, המייצג את הקרן, לרשום אותה על בסיס חוק עיבוד וחזקה. בקשתו נדחתה והוא הגיש ערעור לוועדת העררים הצבאית, המתפקדת כעין בית משפט מחוזי ביהודה ושומרון. השופטים פסקו שתביעת הקרן מוצדקת והורו לרשום את הקרקע על שם הקרן.
במקום אחר ובלי קשר, קיבל בבוקר בהיר אחד החקלאי משה מושקוביץ' משילה הודעה מטעם מח"ט הגזרה, המורה לו לפנות את השטחים החקלאיים שלו לקראת כניסתם של פלשתינים אליהם למחרת. מושקוביץ' הנדהם לא הבין, הוא הרי מעבד את הקרקע הזו במשך שלושים שנה, ובה תלויה פרנסתו! הוא חקר וגילה שראביי אריק אשרמן מארגון "רבנים למען זכויות אדם" התסיס את הפלשתינים מהכפר קריות הסמוך, והגיש בשמם תביעת בעלות על השדות של מושקוביץ'. אשרמן הגיש לבית המשפט 'מאליה', מסמך ירדני המעיד על תשלום מס רכוש, ובו 'הוכחה' שהקרקע המדוברת היא חלק מגוש גדול של מאות דונמים, שעל חלקים לא ידועים מתוכו שילמו פלשתינים מס לשלטונות הכיבוש הירדני. בית המשפט דחה את טענות אשרמן והערבים מנימוקים רבים, כאשר העיקרי שבהם הוא הפרשנות המקובלת לסעיף 78, ולפיה מושקוביץ הוא בעל הזכויות בקרקע בהיותו זה שעיבד אותה במשך 30 שנה ללא עוררין.
שידוד מערכות כולל
כאן נכנס לתמונה מיודענו מייק בלאס. בעקבות פרשת הקרקע שנרכשה ליד היישוב אורנית, זיהה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לייעוץ שיש כאן פוטנציאל לשידוד מערכות כולל, והחליט להגיש עתירה לבג"ץ כנגד החלטות ועדת העררים. במילים אחרות, המדינה תבעה את עצמה. לטענתו של בלאס, את סעיף 78 לחוק הקרקעות צריך לבטל מכול וכול, ולא לאפשר ליהודים לרשום קרקעות על שמם גם אם עיבדו אותן במשך עשר שנים.
העוקץ בעתירה הוא שבלאס מבקש לא רק למנוע מיהודים לרשום קרקעות על שמם, אלא גם לבטל רטרואקטיבית את כל רישומי הקרקעות שנעשו במהלך השנים מכוחו של סעיף 78. המשמעות המיידית היא פתיחת פתח למבול של תביעות מצידם של ארגוני שמאל קיצוני בדרישה לסלק חקלאים יהודים מאדמותיהם. את המהפכה הזו עושה בלאס לא בדרך של חקיקת חוק מסודרת או קביעת מדיניות מוצהרת, אלא בדרך של מחטף משפטי של פסיקת בג"ץ, ובאופן רטרואקטיבי.
מה שמדהים הוא מערכת ההנמקות המדורגת שהציג בלאס בעתירה:
"בעת הנוכחית... תפיסת מקרקעין... נתפסת כמעשה אסור ובלתי מוסרי, וכבסיס לאנרכיה" ("עמדת היועמ"ש" סעיף 34, הוגשה על ידי עו"ד עינב גיא הרמן).
עכשיו תשאלו מדוע תפיסת מקרקעין על ידי יהודים היא מעשה בלתי מוסרי? מסביר בלאס:
"באיו"ש קיימים סכסוכי קרקעות רבים. סכסוכים אלו גולשים באופן תדיר לעימותים אלימים, לפגיעה בסדר הציבורי ולעתים לפגיעה בחיי אדם". מצב זה עשוי "להגביל את הגישה לקרקעות של התושבים הפלשתינים".
הבנתם? על פי בלאס, נבואת הזעם של ישעיהו -"אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ; אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אכְלִים אתָהּ" – נתקיימה בפלשתינים. איך לא ראינו את זה קודם? האלימות הברברית של המתנחלים היא כה חמורה וקשה, עד שהפלשתינים האומללים לא מעיזים לתבוע את אדמותיהם גם לאחר שנים רבות. הם פשוט רועדים מפחד. אם ניתן ליהודים ביו"ש בעלות על הקרקעות יש חשש שמדובר בקרקע ששייכת לפלשתיני שכלל לא העז לתבוע אותה מה'יאהוד' מחשש לחייו.
מממש את זכות השיבה
חשבתם שזה השיא? בלאס הוא קוסם-על שהארנבות בכובע שלו אף פעם לא נגמרות. אם חשבתם שרחמיו נכמרו רק על הפלשתינים המקומיים שסובלים מנחת ידם של המתנחלים, באה ההנמקה הבאה ומבהירה שכוונתו רחבה הרבה יותר: "בעקבות מלחמת ששת הימים עזבו תושבים רבים את האזור. תושבים אלה נפקדים ויש מקום לפרש את החקיקה באופן המגן על זכויותיהם..." (סעיף 53).
קראתם נכון. מייק בלאס מכין את התשתית לזכות השיבה, לא פחות! הוא דואג לזכויותיהם של הפלשתינים שנמלטו במלחמת ששת הימים. עם פרוץ השלום בקרוב יחזרו המיליונים הללו ליהודה ושומרון, ויגלו לחרדתם מטעים וכרמים של יהודים על אדמותיהם הגזולות. ובאמת, מה חשבתם? איך אפשר לתת ליהודי קניין בקרקע כשיש סיכוי שפלשתיני ידרוש את זכות השיבה אל הקרקע הזו?
חושבים שראיתם הכול? עכשיו קחו כוס מים. הנה ההנמקה השלישית:
"אזור יהודה ושומרון מוחזק על ידי מדינת ישראל בדרך של תפיסה לוחמתית. בראש כללי המשפט הבינלאומי עומדות הוראותיהן של תקנות האג. מקובל לראות בהן ביטוי למשפט הבינלאומי... גם בלא דבר חקיקה פנימי המאמצן".
ומכאן המסקנה המהפכנית:
"המשטר הצבאי בשטח התפוס בתפיסה לוחמתית הוא זמני מעצם טיבו. אין המפקד הצבאי יורשו של הריבון שניגף. אין הוא הריבון באזור המוחזק".
תפנימו, קורא לנו בלאס. שטחי יהודה ושומרון בכלל לא שייכים לכם! אתם זמניים פה, כל היישובים והחקלאות שלכם הם אפיזודה חולפת. אל תתבלבלו ממפעל החיים שבניתם, מהמטעים והכרמים שנטעתם. בלאס מזכיר לכם שאתם כלל לא "הריבון באזור המוחזק". טיעון מרשים. אסמאעיל הנייה לא היה מנסח את זה טוב יותר.
נזכיר, מדובר בעקירה של חוק קיים. סעיף 78 לחוק הקרקעות אושרר בספרות המקצועית (למשל בספרם של סוכובולסקי, כהן וארליך: "יהודה ושומרון - זכויות במקרקעין והדין בישראל"), ובסדרה של פסיקות מאת שופטי בית המשפט העליון, כמו הנשיא משה לנדוי ז"ל (אחמד צאלח חיסוי נ' מדינת ישראל), הנשיא מאיר שמגר ייבל"א (צברי מחמוד אע'רייב נ' ועדת העררים) והשופט אברהם חלימה ז"ל, כמו גם בפסיקות של בתי משפט מחוזיים וועדות עררים בתיקים רבים.
ניצחון בנוק-אאוט
הימין פרלמנטריים כולו נעמד על הרגליים האחוריות. הארגונים התאגדו והפעילו לחץ על אנשי ראש הממשלה בכדי לשכנע אותם לפעול. לטענתם, לא ייתכן שכל פקיד משפטי יקבע שבת לעצמו וינהל מדיניות באופן עצמאי. אבל בלאס היה נחוש לנצח. הוא הפעיל לחצים על השרים וטען בפניהם שהם נותנים לגיטימציה לעבריינות של ההתיישבות היהודית. הוא אפילו שכנע את בני בגין שהמהפכה שלו חיונית לשמירה על הדמוקרטיה. בייניש התלהבה גם היא מהמהלך, שנותן לה הזדמנות להטביע חותם לקראת פרישתה בשנה הבאה, והצהירה שהיא תיתן פסק דין בקרוב.
יו"ר הקואליציה זאב אלקין ויו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט דודו רותם התגייסו למאמץ והפעילו לחץ על הועדה שמינה נתניהו לפני מספר חודשים לטיפול בעתירות ביו"ש. חברי הועדה, הכוללים את השרים בוגי יעלון ובני בגין ואת מזכיר הממשלה צביקה האוזר, לא העלו בדעתם שהם יצטרכו להתמודד מול עתירות שהמדינה מגישה כנגד עצמה.
למחרת המימונה, התקיימה ישיבה במשרדו של צביקה האוזר. ישבו שם בוגי ובגין ובלאס, יחד עם ראש מחלקת הבג"צים בפרקליטות אסנת מנדל, היועץ הפוליטי של ראש הממשלה גבי קדוש ואיתן ברושי. בלאס הזהיר אותם מהתערבות בהחלטה משפטית-מקצועית. הפוליטיקאים מצידם חששו להתעמת עם הפרקליטות סביב עתירה קונקרטית, שכן הדבר עשוי להצטייר כפגיעה בשיקולים המקצועיים ובשלטון החוק.
הימין החוץ פרלמנטארי פעל בקדחתנות. שבח שטרן מהמטה הלאומי בליכוד, יחד עם פעילי ארגון רגבים העלו הצעה יצירתית. הרעיון היה שהקרן לגאולת קרקע תציג בהליך הרישום את מסמכי רכישת הקרקע ולא תבסס את בקשת הרישום על עיבוד וחזקה בלבד, וכך למעשה לא יהיה עוד טעם בהתדיינות הספציפית סביב אותה חלקת קרקע שהגיעה להתדיינות בפני בג"ץ. המהלך נועד לשמוט את הקרקע מתחת לבג"ץ של בלאס, שהרי בג"ץ יכול לדון בו רק בהקשר של עתירה קונקרטית.
משיכת העתירה נועדה לאפשר לממשלה לשבת בצורה מסודרת ולדון בצורה מעמיקה ויסודית בחוק הקרקעות ובמשמעויות הרחבות שלו. שינויים, אם יתקבלו, יעברו בהחלטה מדינית דרך חקיקה מוסדרת, עם קביעת הוראות מעבר ושמירה על הזכויות של מי שרכש קרקעות בדרך זו עד כה.
בשלב זה התבקשו עורכי הדין של הקרן לגאולת קרקע לשלוח מכתב בו הם מודיעים על הסכמתם לרשום את הקרקע על בסיס מסמכי הרכישה, ולוותר על טענת ביסוס הרישום על עיבוד וחזקה בלבד, חרף החלטת ועדת העררים אשר מגבה זאת.
הפניה לעורכי הדין של הקרן העלתה ממצא מדהים: מסתבר, שכבר מזמן ביקש עו"ד גליק לרשום את הקרקעות הללו על בסיס מסמכי הרכישה, אבל נתקל בהתנגדות של עו"ד ענר הלמן מהפרקליטות, שהבהיר לו שהפרקליטות מעוניינת בפסק דין עקרוני. המרצע יצא מן השק. מצוידים בנתון מדהים זה שבו החוץ פרלמנטאריים אל מזכיר הממשלה.
חשפו את המניע
המהלך חשף את ערוותה של הפרקליטות. כשמזכיר הממשלה הציג בישיבה את המכתב של עו"ד גליק, הפרקליטות הבינה שהיא קפצה גבוה מידי והודיעה שהיא מסכימה למשוך את העתירה. הארגונים החוץ פרלמנטריים נשמו לרווחה וב'מקור ראשון' פורסם שהפרשה הגיעה לסיומה. הסיכום היה שבעקבות הצגת מסמכי הרכישה על ידי עו"ד דורון ניר-צבי תגיש הפרקליטות הודעה משותפת לביטול התיק ולמחיקת העתירה.
אבל זו הייתה פאטה מורגנה. כשהפרקליטות הגישה את הנוסח שלה, התברר שהיא תובעת פסק דין בהסכמה של הקרן לגאולת קרקע, שבו בג"ץ יקבע שהחלטת ועדת העררים מבוטלת ושאין אפשרות לרשום או להחזיק קרקע מכוח חוק עיבוד וחזקה. כלומר, היא רצתה את פסק הדין גם מבלי דיון, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. פחות מניצחון בנוק-אאוט לא התאים לפרקליטות.
צביקה האוזר ניסה לגשר. הוא הציע נוסח מרוכך שעל פיו ביטול החוק יהיה רק לגבי רישום חדש של קרקעות, אך לא לגבי החזקה שלהן. המשמעות היא שהפרקליטות לא תוכל להפקיע רטרואקטיבית קרקעות מיהודים שהחזיקו בהן בהתאם לחוק שנהג עד כה. מתברר שגם לזה הפרקליטות לא מסכימה. היא דורשת להפקיע גם את החזקה, כך שמי שאין לו מקור חוקי לא יוכל להחזיק בקרקע גם אם עיבד אותה במשך שלושים שנה.
"אין מה לומר, הסתבכנו"
האוזר מנהל כרגע קרב מאסף. במערכה העיקרית הוא הרים ידיים, וברור לו שאין סיכוי לעמוד מול בלאס בסוגיית רישום הקרקעות. המאמץ כרגע הוא לשכנע את בלאס לוותר בסוגיית ההחזקה, ולהצהיר שהפרקליטות לא תדרוש לגרש את החקלאים היהודים שעיבדו את שדותיהם במשך עשרות שנים. האוזר נשמע אומר שגם בתביעה הזו לא ברור לו שהוא יצליח לשכנע את בלאס.
שר בכיר בממשלה אמר בשיחה עם מקור ראשון: "הם הציגו מצג שממנו עלה לכאורה שהם דואגים גם ליהודים וגם לערבים, אבל כשהם הגישו את העתירה הבנו שיש כאן נסיון לקבל החלטת בג"ץ על נושאים שבסמכות הדרג המדיני. יש פה נושא מאד עקרוני, כי מנוסח העתירה עולה שהפרקליטות מנסה ליצור אפלייה מובנית לטובת הערבים. אין מה לומר, הסתבכנו"
יו"ר הקואליציה, ח"כ זאב אלקין, הוסיף: "יש כרגע מחלוקת על הנוסח שיופיע בהודעת המשיכה של העתירה לבג"ץ. לצערי יש פה תפיסה שנשתרשה, ולפיה במקום שהמערכת המשפטית תראה עצמה ככפופה ומייעצת היא רואה את עצמה כמנחה של הדרג הפוליטי. זה לא רק מייק בלאס, אלא גם המשנה ליועמ"ש אבי ליכט, וגם פרקליט המדינה משה לדור, שבכלל התנגד למשיכת העתירה כי הוא חשב שהפרקליטות תנצח במאבק הזה. משרד המשפטים רתח מזעם כשהודעתי להם שאני מנתק מגע אם הם לא הולכים לקראתנו".
"הפקידים המשפטיים מנצלים את העובדה שהדרג הפוליטי לא מסוגל כרגע לספח את יהודה ושומרון, והופכים את המצב המשפטי שם לבלתי נסבל. הדבר רק מחמיר משנה לשנה. אנחנו פוחדים שאם תהיה פסיקה של בג"ץ שתשלול אפשרות לרישום בעלות הפרקליטות תנצל את זה עד תום ותפרש את זה כלגיטימציה לפינוי יישובים ושטחים חקלאיים. בשביל לשמור על הסטטוס קוו צריך למנוע פסק הצהרתי של ביהמ"ש העליון".
ח"כ אורי אריאל הוסיף: "הבעיה הגדולה היא שאמנם יש שופטים בירושלים, אך אין מנהיגים בירושלים. המצב הזה הוא תוצאה ישירה של החולשה הגדולה של הממשלה שלא מסוגלת לשלוט".
נסיים בשתי אנקדוטות: בשבוע שעבר ערך מנכ"ל משרד ראש הממשלה, איל גבאי, סיור בבנימין. במהלך ארוחת הבוקר במרכז המבקרים נחלת בנימין שוחחו ביניהם פקידים מהחטיבה להתיישבות על האנומליה שבה הפקידות המשפטית תוקעת את רוב הפעילות שלהם. אייל גבאי סיכם: "נו, עם היועצים המשפטים אין מה לעשות. בסוף הם קובעים את מה שקורה בשטח. אין מה לעשות, זה מעלינו".
ועל הפארסה הזו, שבה הממשלה מגלגלת את האחריות לפתחם של היועצים המשפטיים, מספר עו"ד ניר-צבי: "ח"כ דודו רותם סיפר לי את הסיפור הבא: 'בתחילת שנות השמונים לקוחות שלי קיבלו כתב אישום המאשים אותם שהם עלו להר הבית שלא כדין, שכן הר הבית מוחזק על ידי הוואקף. היות שמדובר בעבירת המרדה, על כתב האישום היה חתום היועץ המשפטי בעצמו, פרופ' יצחק זמיר. הלכתי מיד למזכיר הממשלה דן מרידור, ושאלתי אותו האם ראש הממשלה מנחם בגין מסכים עם הקביעה המקוממת הזו – שלפיה הוואקף מחזיק בהר הבית כדין. הוא הלך לברר, חזר ואמר לי: כן, הוא מסכים עם זה'. רותם רמז לכך שנוח לשרים ולגורמי השלטון הבכירים להפיל את התיק על הפרקליטות, אך מי שאחראי בסופו של יום למדיניות הוא הממשלה והעומד בראשה, ושלא יברחו מזה".
אינפוגרפיקה
מהפכת הקרקעות של הפרקליטות – התכנית המלאה:
הרס החקלאות היהודית ביו"ש: אובדן אדמות חקלאיות בהיקף של עשרות אלפי דונמים, תוך גירוש החקלאים שעיבדו אותן לאורך שנים, עקירת עצי-פרי וגידולי שדה ומסירת הקרקע לערבים.
שלילת זכויות רטרואקטיבית לחקלאים (זכות החזקה, והזכות לרישום בעלות על בסיס עיבוד וחזקה, שקיבלה בעבר אישור בג"צ), תוך מיטוט העסקים והפרנסה שלהם.
אפליה ממוסדת: קיבוע של בג"צ לנוהל המפלה של העדפת מעמד מסמך ה"מאליה" הירדני המפוקפק על פני מעמד העיבוד והחזקה לאורך-שנים שמציגים היהודים.
עימות וטראומה לאומית: פתיחת פתח לעשרות פינויים אלימים של יהודים מאדמותיהם בצעד יזום של הממשלה. בישול "עמונה 2".
השתלטות פלשתינית על אדמות "מירי" (אדמות נטושות): פסיקת בג"ץ תהווה פלטפורמה לקבלת תביעות על אדמות "מירי", ולאובדן קרקעות בהיקפים נרחבים מאד – כמחצית משטחי הקרקע ביו"ש (וכמחצית משטח C). עד היום נתפסו כמיליון דונם אדמות מירי ע"י פלשתינים, ועוד היד נטויה.
קיבוע מעמדה של ישראל כ"כובש" ביו"ש, בניגוד לעמדת ממשלות ישראל כולן. לעצם הצגת הטיעון ע"י המדינה, וכמובן לאישורו בבג"צ - השלכות מדיניות מרחיקות לכת, גם בספטמבר הקרוב באו"ם.
ממשלת צללים משפטית: עקיפת הדרג המדיני ויצירת ממשלת צללים של הפקידות המשפטית שמקבלת החלטות מדיניות במסווה של החלטות מקצועיות.
המשחק המלוכלך של הפרקליטות
כשועדת העררים הצבאית קיבלה את הערר של הקרן לגאולת קרקע, וקבעה שהחוק אכן מאפשר לרשום קרקע על בסיס עיבוד וחזקה בלבד, היא ציינה גם שבאפשרותה של המדינה לשנות מצב חוקי זה – באמצעות חקיקה כמובן. חקיקה ביהודה ושומרון אינה תהליך מסובך כמו בכנסת, בהינף קולמוס יכול אלוף הפיקוד לחתום על צו חקיקתי ולשנות את החוק. בכל זאת, בחרה הפרקליטות בדרך אחרת: היא בחרה לפנות לבג"צ, ולא לדרג המדיני שאליו היא מחוייבת.
ההליכה לבג"צ - טוענים המומחים - נועדה לייצר עבור הפרקלטות פסיקה, שמכאן ואילך "תחייב אותה". במילים אחרות, הפניה לבג"צ נועדה לייצר פסק דין שלא רק ישלול את האפשרות לרשום בעלות חדשה, אלא יאשרר בפועל את הנהלים הננקטים לאחרונה ע"י המינהל האזרחי והפרקליטות הצבאית, על מנת לפנות חקלאים מאדמות אותן הם מעבדים במשך שנים, ושעד עכשיו היו מחוסרי בסיס משפטי של ממש.
בכדי להשיג מטרה זו, יצרה הפרקליטות, בפרק העובדתי של העתירה, בלבול מכוון בין מושגי יסוד משפטיים:
בלבול בין זכות הרישום לבעלות ובין זכות החזקה: נעשה ניסיון להטעות ולהשתמש בצורך לשינוי החוק בתחום רישום הבעלות גם לשם שלילת זכות החזקה, וגירוש חקלאים מאדמותיהם.
בלבול בין השמירה על זכויות האוכלוסיה הפלשתינית כפרטים (שישראל קיבלה על עצמה וולונטרית מסיבות הומניטאריות), ובין השמירה על זכויות הלאום הפלשתיני, שהדרג המדיני בישראל מעולם לא קיבל.
בלבול בין הביטוי "נפקדים" (השמור לבעלי-קרקעות רשומות וחוקיות שאדמותיהם מנוהלות בקפדנות ע"י האפוטרופוס) ובין פלסטינים שמציגים דרישות על בסיס "מאליה" (אישור על תשלום מס לירדנים, שבתי המשפט לאורך עשרות שנים לא קיבלו כראיה לבעלות).
כל הבלבולים הללו נועדו לייצר פסיקה, שתחרוג הרבה מעבר לסוגיה של רישום בעלות על קרקע, ותהווה פלטפורמה משפטית לפינוי קרקעות בהיקף של כעשרת אלפים דונם, עקירת הגידולים החקלאיים הצומחים בהם, ומסירתם לערבים.
| פורסם במקור: צדק - מוסף לדין, למשפט ולהלכה המצורף לעיתון מקור ראשון |
חנן 2 י"א אייר תשע"א 07:53 חנן
נווו..... 1 י"א אייר תשע"א 06:34 נווו.....