פורים זה חג של מסירות נפש: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". המלך מוציא הודעה, חוק, מעביר חוק בכנסת שלו, שכולם צריכים להשתחוות להמן. זה חוק בל יעבור. מי שעובר על החוק של המדינה אוי ואבוי לו. והנה יושב שמה מרדכי אחד, בשער המלך, והוא עובר, בריש גלי, הוא עובר על החוק. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה".
אפשר לומר שכאשר המן עבר לפניו, וכולם משתחווים ביראת כבוד לפני המן, אז מרדכי, אולי, אפשר לחשוב שהוא כבש את פניו בקרקע, עשה את עצמו מתעלם, כאילו שהוא לא רואה את המן עובר, וככה "לא יכרע ולא ישתחוה". אבל זה פשיטא שזה לא ככה, לא היה ככה. מרדכי הסתכל על המן, וחייך לו חיוך אחד רחב מאד, ברוב הנאה, ברוב כיף, ו"לא יכרע ולא ישתחוה". ככה זה היה. מי שחושב אחרת אז הוא מפספס את העיקר. לא לכרוע ולא להשתחוות עם הפנים כבושות בקרקע זה שוה, זה לא פורים, זה לא שוה כלום. זה "ולא יכרע", "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", במלוא ההנאה מהדבר הזה, שהוא לא כורע ולא משתחוה להמן הרשע שעושה את עצמו עבודה זרה. על זה התרגז המן. כמו שנסביר, פורים זה חג של הנאה. לכן גם המסירות-נפש של פורים, שבזכות זה זכינו ל"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", זה גם כן, זה מסירות נפש במלוא ההנאה מהמסירות-נפש.
