מסיבוב השערים – להפצות

 
[caption id="attachment_3978" align="alignleft" width="100%" caption=""סיבוב שערים המשיך להתנהל לידי" "]
החזקתי את המגנט וקראתי: "מוקד עבודה עברית". באותיות הקטנות הופיע רשימה של בעלי מקצוע, חנויות ונותני שירות בתחומים שונים. סוף סוף משהו מעשי, יצאו מהדיבורים.
סיבוב שערים המשיך להתנהל לידי, ותוך כדי שאני מתהלך עם שאר הנוכחים לכיוון שערי חולדה, המחשבות שלי נדדו. איפה אני בעשייה הזו? צריך להפוך את העולם, לשנות תפיסה אצל כולם, הרי זה כ"כ הגיוני, יהודי. הרגשתי שמונחת על כתפיי משימה אדירה. וייאוש החל לזנב בי. אני בסה"כ שביעיסט. איך, ריבונו של עולם, איך מניעים את הגלגל הענק הזה?
למחרת, החלטתי לפעול. לאט, בקטן, בכוחות שלי. לקחתי את האופניים, ורכבתי לכיוון איזור התעשייה. המפעל הראשון, היה של ייצור חולצות טריקו, אלה שעליהם מדפיסים את הדברים הכי מקוריים. כבר בכניסה למפעל פגשתי בכמה עובדים נוכרים, הסתובבתי ויצאתי. בבניין השני, מתוך ארבעה עסקים, רשמתי לעצמי מאפייה קטנה, שבה עובדים כולם יהודים.
הגעתי למוסך, בו גחנו שני גלויי ראש, על סקודה. פניתי אליהם, תוך התנצלות על ההפרעה בעבודה, ושאלתי אם כל העובדים כאן יהודים. "מה"? צעק אלי המבוגר, "מה אתה מחפש"? נבהלתי. לא יודע מאיפה מצאתי כוח, להסביר לו שהרב שלנו אמר שאנחנו צריכים לקנות – לסחור, לתקן את האוטו רק במקום שעובדים בו יהודים, ואני באתי לחפש עסקים בהם עובדים רק יהודים. "יש עוד מישהו שאכפת לו מעובדים יהודים?" המוסכניק הי מופתע לגמרי.
שיחה החלה להתגלגל בינינו. שיחה שהלכה והעמיקה. בסיומה, הצעתי לו להניח תפילין שהיו איתי בתיק. המוסכניק לקח נייר לניגוב ידיים, שם על ראשו, תוך שהוא חוזר אחרי באמירת "שמע ישראל". "מאז הבר מצווה לא נגעתי בזה", מלמל לעצמו בלי קול, ופס של גריז נמרח על פניו כשניגב את הדמעות.