סליחה שנצחנו

אנחת רווחה נשמעה ממטולה ועד אילת אחר שנודע, כי ארבעת הילדים שנהרגו בעזה לא נהרגו מאש כוחותינו, אלא בשל 'תאונת עבודה' של הג'יהאד האיסלמי. כל תותחי ההסברה גויסו למערכה, פשוט היינו חייבים להוכיח לכל העולם כולו, כי מדובר בעלילת דם, ולא נחה דעתם, עד שמיחידת דובר צה"ל נשלחו כל מיני סרטונים, שבאים להוכיח כיצד צה"ל נזהר לא לפגוע ב'אזרחים חפים מפשע', ב'בלתי מעורבים', ב'עוברי אורח'. ולא רק זאת, אלא שמבצעים הכרחיים מתבטלים, ואף חיילינו מסכנים את חייהם בשל אותה התנהלות 'מוסרית' כביכול.

אך בשעה שכל אותם בעלי מוסר מפוקפק טופחים לעצמם על השכם, האויב הערבי מתבונן ומפנים את העובדה, כי מולו עומד אויב רופס, תבוסתן, חסר אמונה בצדקת דרכו, וחסר רצון להכריע את המערכה אחת ולתמיד. והאויב יודע היטב כיצד לנצל את אותו מוסר מערבי מעוות, שמשתק את ישראל, שגורם לאבדות רבות של חיילינו, ושיוצר מצב בלתי-נתפס, בו אחד הצבאות החזקים בעולם בכל קנה-מידה של איכות נשק ושל יכולות אנושיות, אינו מסוגל להכריע כנופיות פורעים עם נשק פרימיטיבי של עולם שלישי. צה"ל, שהביס בששה ימים שלושה צבאות של מדינות גדולות מאתנו בהרבה, אשר חומשו על-ידי ברית המועצות האימתנית – מתבוסס כבר עשרות שנים בבוץ מול ארגונים קיקיוניים יותר או פחות, שאמנם חסרות להם יכולות מבצעיות, אך דבר אחד יש להם, שלנו אין – האמונה בצדקת הדרך.

אותה אמונה – היא שמנצחת מלחמות. אותה אמונה – היא שעומדת ביסוד כל עם בריא בגשתו למלחמה. אותה אמונה עמדה לצדם של אבותינו כשיצאו למלחמת חורמה במדין, עליה קראנו רק לאחרונה בפרשת מטות. כשחזרו הלוחמים משדה הקרב, בו השמידו את כל הזכרים, קצף עליהם משה. לא בגלל שפגעו באזרחים חפים משפע. לא בגלל שהרגו אזרחים 'בלתי מעורבים'. על מה משה קצף? "החייתם כל נקבה!" (במדבר לא טו). וההוראה שבאה בעקבות זאת? להשמיד גם את כל הנקבות שמעל גיל 3. בחשבון פשוט נהרגו שם כ-250,000 ילדים מתחת לגיל 12. מאש כוחותינו. בלי להתנצל. בלי לספר לעולם כמה השתדלנו שלא לפגוע באזרחים. בלי להפגין לעיני האויב את טפשותנו וחוסר האמונה בצדקת דרכנו. בלי לתת בידם חרב להרגנו, ולהכניס להם רעיונות כיצד לנצל את הרחמנות המטופשת שלנו.

אחד היסודות שבמלחמה בין עמים, היא שאין מושג של 'אוכלוסיה חפה מפשע'. אותה אוכלוסיה אזרחית, שכוללת נשים וילדים, היא שנותנת גיבוי ומחסה למחבלים שנלחמים בפועל. היא שעומדת מאחורי חוד החנית של הלוחמים. היא שמייחלת לנצחונם ולהשמדתנו. את זה הבינה התורה, ואת זה הבין משה רבנו ורבן של כל הנביאים.

את זה גם הבינו, להבדיל, גויים בעלי שכל ישר במלחמת העולם השניה. בעלות הברית הפציצו את ערי גרמניה ללא רחם במשך לילות שלמים, וגבו את חייהם של מליוני אזרחים גרמנים. הגברים הגרמנים ברובם לא שהו באותם בתים, הם היו בחזית. אבל צ'רצ'יל ושאר מנהיגי העולם החופשי הבינו, כי העורף האזרחי הוא חלק בלתי נפרד ממערך הלחימה הכולל. הם הבינו, כי כדי לשבור את המורל של גרמניה, חייבים לפגוע בכלל האוכלוסיה. הם הבינו, כי אותה אוכלוסיה, שעומדת מאחורי הלוחמים בחזית, חייבת לסבול ולספוג את התוצאות של אותה תמיכה. הם הבינו, כי מלחמה אינה משחק ילדים, ומי שמרחם על האכזר – סופו להתאכזר על הרחמן (ראה קהלת רבה ז טז). ארה"ב גם היא הבינה, כי אם רוצים להכניע את היפנים האכזרים, יש להפציץ את עריהם בפצצות אטום, ומאות אלפי אזרחים יפנים שלמו בחייהם על מעשי המשטר שלהם, וזאת מלבד הנזק האדיר שנגרם לדורות בשל הטלת פצצות האטום.

אבל כאן, בישראל, מרגישים שזה לא נורא אם לא ננצח את האויב. יש קצינים בצבא, שאומרים במפורש, שאין לנו ענין לנצח. 'סליחה שנצחנו' – זו התחושה שהם מחדירים בקרב החיילים, ואין ערובה גדולה יותר לתבוסה מאשר מצב, בו אותו רעל אידיאולוגי מזהם את מוחותיהם של הלוחמים. בכירים בממשלת ישראל בעבר ובהווה הודו בכך, שחיילים שלנו נהרגים כדי להמנע מהרג אזרחים מקרב האויב, ואמות הספים אמורות לרעוד מאמירה כזו, אשר המשמעות הפשוטה שלה היא שממשלת ישראל רוצחת את חיילינו כדי למצוא חן בעיני הגויים הערלים ולהרגיש 'מוסריים'. שלא לדבר על כך שאותם גויים – חלקם הגדול שפכו את דם אבותינו כמים, וחלקם האחר עמד מנגד.

ושוב חוזרים לאותה נקודה יסודית – חיינו הלאומיים אינם יכולים עוד להתנהל לפי ערכים מערביים אנטי-יהודיים. תורתנו תורת חיים היא, היא מעניקה לנו כלים להתמודדות עם כל אתגרי החיים של היחיד ושל האומה, והיא דואגת לכל צרכינו הלאומיים והאישיים, הרוחניים והגשמיים. וכשנקלוט זאת ונשתית את הקוד האתי של צה"ל על התנ"ך ועל הגמרא ועל הרמב"ם והשולחן ערוך, ונשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את המוסר המערבי המעוות והקלוקל, שבגללו מתים חיילינו ובגללו אנחנו לא מצליחים להכריע את האויב – אז נזכה סוף סוף לסייעתא דשמיא, לשפע רוחני וגשמי מאת ה', אז נזכה למחוץ את האויב כפי רצון ה', אז נזכה לשכון לבטח בארצנו.