איסור יצירת קשר - של מי עם מי ולמה?!

זה נראה דבר קטן, הצוים המנהליים הארורים האלה. בשקט בשקט מתעללים קלגסי המחלקה היהודית בשב"כ בנערי ישראל. הנה, אתמול הוארך הצו לבחור צעיר, בן 16, שאני מכיר היטב. הבחור לא נעצר מעולם, ולא הואשם בשום אשמה פלילית. האמת שהיתה לו חקירה אחת – אחרי שהוא קיבל צו. על מה היא היתה? על זה שהוא נתפס עומד בטרמפיאדה בדרך לביתו יחד עם שני בחורים בני גילו מאותו ישוב. בצו שהוא קיבל נאמר שאסור לו להיות עם הבחורים הללו בקשר. מה זה אומר? שאם הם מגיעים לטרמפיאדה הוא צריך לברוח? לא ברור. לשוטרי ימ"ר ש"י זה הספיק כדי לזמן אותו לחקירה, והנה – הצלחנו להוכיח על עוד אחד שהוא במעגל הפשע. גם נאריך את צו ההרחקה שלו, ואת איסור יצירת הקשר עם חברים, ואין דין, ואין דיין, ואין פוצה פה ומצפצף. כבודם של הנערים הללו הפקר ומרמס.

אלה דברים קטנים, אישיים. ומה קורה "בגדול"? בגדול – מתרגש אסון רציני על ההתיישבות ביהודה ושומרון: חורבן עמונה. זו לא גבעה פיראטית של כמה בחורים חולמים. זה מקום מוסדר ומסודר, שעשה בעבר ככל יכולתו להתגמש ולעמוד בכללי המערכת, לעבוד עם בכירי ההתיישבות. אבל בדרך הזו אין למקום הזה סיכוי, ודינו חורבן. "שלטון החוק" בראשות רשעי הבג"ץ מכבידים את אכפם ומגשימים את החלום רב השנים שלהם – החרבת ההתיישבות המעצבנת, התקועה כמו קוץ בלב הדמוקרטיה. כאשר הבינו תושבי עמונה שהקיץ הקץ, הם הודיעו שלא יוותרו על הבית. וכאן ציפתה להם בגידה מצד אנשי הממסד ההתיישבותי. אנשי הממסד, מועצת יש"ע ודומיהם, שאינם יכולים לדמיין עמידה עצמאית של יהודים בארץ הקודש בלי מוסדות המדינה, לא הסתפקו בלהתייאש בעצמם מגורל הישוב. הם החליטו להילחם במתיישבים שבחרו במאבק. מאמרים ופרסומים שונים מגנים את תושבי עמונה, טוענים שהם "הורסים את ההתיישבות" – לא פחות! – בכך שהם נלחמים על ביתם, וקוראים לציבור שלא לשתף פעולה עם המאבק של אנשי הישוב.

האם יש קשר בין שני הדברים? האם יש קשר בין הצוים הנלעגים והמחוצפים שמקבלים נערים על לא עוול בכפם לבין החרבת עמונה? שני הדברים נעשים באצטלה משפטית כאשר האצטלה הזו מכסה על אג'נדה ועל רצון להתנכל לציבור מסוים. אבל נראה שיש כאן דמיון, או קו מקשר, הרבה יותר מכריע: בשני המקרים שלטונות המדינה מנסים לזרוע פירוד ולהפריח אוירת בגידה וניכור ב"אויב" היהודי, באלה שטובת עם ישראל לנגד עיניהם ושעוד חולמים על ייחודו ויעודו של העם הזה.

מסע ההשמצה נגד "נוער הגבעות" ורוקדי "חתונת השנאה" (הלואי על הרבה יהודים אהבה גדולה כמו זו שקיימת אצל הבחורים הנפלאים הללו!) הצליח לחדור לליבם של כל מיני אנשים. ההתנערות וההתנכרות אל הנוער הזה, ששיאה בפרשת העינויים המזעזעת, כאשר דמם של הבחורים הופקר ממש לידי שופכי הדמים מהשב"כ תוך גיבוי שהמערכת מקבלת מיהודים שומרי תורה ומצוות, גרמה לזה שהמערכת תרגיש שאפשר לעשות להם הכל. במקום שאנשים יאמרו: "אמנם אנחנו לא גרים בגבעות, וגם לא מתלהבים אולי מחלק מהדברים שנעשו – אבל אנחנו קודם כל בצד של היהודים החמים, ובודאי שמי שמחלק נשק למחבלים אינו יכול להטיף מוסר לבחורים חמים שלא יכולים לשתוק מול המצב המטורף" – הפחד והלחץ הצליח לכופף אותם, ולגרום להם להיות שותפים באוירת השיסוי והרדיפה. ממילא המערכת מרשה לעצמה לעצור אותם מעצרי שוא תוך שימוש באלימות משטרתית, לנהל משפטים הזויים על זוטות, ולהוציא צוים מנהליים ללא סיבה. ובצוים כותבים שיש "איסור יצירת קשר": כן, ננתק את הקשרים שלכם זה עם זה, לא תוכלו להיות ביחד, תיאלצו לבגוד זה בזה, להתנכר זה לזה. הרי על זה עבדנו, על זה שיתנכרו אליכם, שגם אלה שאומרים כל יום "שלא עשני גוי" יגנו בשצף קצף את מי שאומר את זה בקול... .

לתושבי עמונה קרה דבר דומה. הם מצאו את עצמם נבגדים באותו מנגנון, באותה צורה. במקום שמי שקשה לו להיאבק או חושב שזה לא מוצלח יאמר: "לי זה קשה או נראה לא מוצלח, אבל אני תמיד בצד של הטובים, של היהודים החמים, של בוני ההתיישבות ואוהבי עם ישראל; ולא בצד של אנשי המערכת ה"דמוקרטית", זו שקוברת את החלום של עם ישראל ומאבדת אותנו לדעת תחת אמונת השויון, שעליה החליטו למסור את נפש כולנו" – קמים אנשים ומעיזים לצאת חוצץ נגד אנשי הישוב, לתקוע סכין בגבם ובליבם. המערכת לא איתנו, ואנחנו רצים למצוא מחסה תחת כנפיה גם במחיר של בגידה באחינו.

עד כאן תיארנו את המצב הקשה, אבל אם אחזור לדוגמא האישית של הבחור שבו פתחתי – אז אני דוקא רואה הרבה אור: הבחורים הללו, שמוכים ונמרטים על ידי רשעות המערכת, לא נכבים, לא מתייאשים. הם ממשיכים לחייך, ממשיכים להחזיק באמונה חזקה ותמימה, וממשיכים להבין שהקשר שלהם עם בורא עולם וממילא שלהם זה עם זה חזק יותר מאשר כמה אנשים גלוחים וחסרי דעה שרודפים אותם באופן ילדותי וחסר טעם. נכון, הטיפשים הללו מציקים, מעיקים, אבל הם לא מצליחים ליגוע בנקודה התמימה של האמון והקשר שלנו זה עם זה. האור היהודי שלנו חזק הרבה יותר מקשיים כאלה ואחרים במציאות. אם הרחיקו אותנו מיו"ש – נמשיך בשליחות ובריבוי אור בירושלים. אם אסור לנו לדבר עם פלוני – אז נדבר בינתיים עם אלמוני. הציבור הזה גדל, עוד ועוד יהודים מצטרפים לאוירה המשוחררת, לאלה שאינם צריכים להתיישר עם מערכת עקומה ומבולבלת.

ומתחת לרדיפה ולשיסוי – גדל משהו אחר. גדלים יהודים שהמצפן שלהם אינו במציאות המתעתעת אלא בתורת ישראל ובצדיקיה, כאלה שמסכימים לוותר על הרבה טובות גשמיות בשביל להישאר מחוברים ולא לבגוד בחברים וביהודים טובים. בסופו של דבר הנסיון למחוק את הנשמות הללו לא יצליח, והיהדות הנאמנה היא זו שתנצח את הניכור הדמוקרטי שקורס לתוך עצמו.