מי שראה את הלינץ' המזעזע שבוצע ביהודי ליד קבר שמואל הנביא, סמוך לשכונת רמות שבירושלים, בידי פורעים ערבים בעידודו של המחבל האוטו-אנטישמי עופר כסיף, בוודאי הזדעזע עד עמקי נשמתו. ואכן שמענו גינויים רבים מקרב אישי ציבור, הן על עצם המעשה והן על חדלות האונים של השוטרים במקום, שעמדו באפס מעשה, כאשר שר הבט"פ והממשלה בכללותה נותנת רוח גבית לפורעים בתמיכתה בשאיפותיהם הלאומיות.
אך ראוי להתעכב על תגובתו של יו"ר הליכוד בנימין נתניהו, המומחה מספר אחד לתקשורת אשר כל מילה היוצאת מפיו מכוונת מטרה, ואשר ניתן ללמוד מדבריו מהו הנרטיב שילווה את קמפיין הליכוד בבחירות הקרובות. "כבוד לאומי הוא לא מותרות", אמר נתניהו, ואין ספק שהוא צודק, אך כדאי להתבונן מעט ולבחון מהו המבט התורני הנכון בנושא של כבוד לאומי – האם אכן אינו מותרות, האם יש ערך בכבוד הלאומי, וחשוב מכל – מה מסמל הכבוד הלאומי של עם ישראל?
ותחילה לכל, נגדיר על דרך השלילה, מה אינו נכלל בהגדרת הכבוד הלאומי של ישראל. נצחון בתחרויות ספורט של קבוצות ישראליות, למשל, למרות הנטיה של רבים לראות זאת ככבוד לאומי – הרי זה ההפך הגמור. יש בכך התבזות גדולה, שעם ה' הולך שבי אחר תרבות העמים, עד כדי כך שהוא מצליח אף לגבור עליהם בשטח שלהם. ולא רק ספורט. כל מה שקשור לתרבות הזרה, המערבית, המנוכרת לה' ולתורתו, התרבות המעמידה את האדם במרכז היקום והופכת אותו לאליל, סוגדת לתאוותיו ומשעבדת את כל ישותו לאותן תאוות – אין כל כבוד בכך שאנשים מזרע אברהם מצליחים באותם תחומים, ושמדינת ישראל הפכה למוקד של אותה תרבות.
מהו כבודם של ישראל? כמובן, כשהולכים בדרך ה', כשמראים לעולם כולו, כי תורת ה' היא דרך החיים הנכונה לאומה וליחיד, כשמצליחים לחיות חיים של תורה ולהשליט את חוקת התורה על-פני ארצו של ה' – זהו כבודם של ישראל.
אך יהיו שיגידו, מה לנו ולכבוד לאומי? די לנו בתורתנו הקדושה, די לנו בלימוד התורה ובקיום המצוות, וגם אם הגויים משפילים אותנו בחיי המעשה, מה זה משנה, נרקוד בפני הפריץ ובלבנו נשבח ונהלל את ה'. ואכן, לא מעט מתוכנו גדלו על סיפורים כאלו, אך מה לעשות, והסיפורים האלו נולדו בגולה, כשכבודם של ישראל היה מושפל, וכל שנותר לנו היה להלל את ה' בלבנו, וכי הייתה לנו בררה? אבל בואו לא נתבלבל. זה לא מצב של כבוד לאומי. זה מצב של שפלות, של בזיון. רוצים פסוקים? בבקשה.
משה רבנו אומר את דבריו האחרונים לעם ישראל, לפני פרידתו. הוא כבר הזהיר אותם על קיום המצוות, הבטיח יעודים נעלים עבור שמירת התורה, ועונשים כבדים על הפרתה. בשירת האזינו פרס בפניהם את כל מהלך ההיסטוריה האנושית, ואת סיפורו של עם ה', אשר רק קיום התורה יבטיח את שגשוגו ורווחתו. הוא ברך כל שבט ושבט בברכות המיוחדות לו, וכעת הוא נפרד. מהן מילותיו האחרונות ממש, בטרם עלה להר נבו? "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו איביך לך ואתה על במותימו תדרך" (דברים לג כט). זהו כבודם של ישראל! לדרוך על האויב, לרמוס אותו, להוכיח קבל עם ועולם, כי ה' א-להינו מלך על כל הארץ ומלכותו בכל משלה! החרב – גאוותנו! לא חרב חסרת ערך כמו החרב הרוסית או האוקראינית שמתכתשות זו בזו כעת בשם שני דגלים, שאין כל הבדל מהותי ביניהם. זוהי החרב של עם ה', דגלנו – התורה הקדושה, בשמה אנו באים לרמוס את אויבינו!
ומה קורה כאשר, חלילה, האויב מכה בנו, כפי שקרה ליד קבר שמואל הנביא? מה קורה כאשר הגויים גוברים, חלילה, על ישראל, כפי שהיה במשך כאלפיים שנה, עד ששבנו לארצנו? אומר הנביא יחזקאל - "ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל לו כ). בהמשך אומר הנביא, תוך תאור נפילתו של גוג ונצחונם של ישראל – "ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל ולא אחל את שם קדשי עוד וידעו הגוים כי אני ה' קדוש בישראל" (יחזקאל לט ז). ורש"י על הפסוק קובע את כלל הברזל ביחס לכבודם הלאומי של ישראל – "שפלותם של ישראל – חילול שמו הוא", תוך שהוא מפנה לפסוק שהבאנו לעיל.
ואל יהי דבר זה קל בעינינו! כשרצה ה' להשמיד את ישראל בעקבות חטא העגל, היה זה הטיעון שבעזרתו הצליח משה רבנו להטות את הכף לטובה ולמנוע את הגזרה הנוראה – "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה" (שמות לב יב). ושוב אחר חטא המרגלים – "והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר. מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר" (במדבר יד טו-טז). ושוב מצאנו את אותו עקרון בספר יהושע, אחר המפלה במלחמת העי, כשיהושע אומר – "בי אד-ני מה אמר אחרי אשר הפך ישראל ערף לפני איביו. וישמעו הכנעני וכל ישבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול" (יהושע ז ח-ט). שוב ושוב אנחנו רואים – שם ה' נקרא על ישראל, שפלותם היא שפלותו ונצחונם הוא נצחונו! ובפרשת מטות במלחמת מדין בפרק לא פסוק ג ד"ה נקמת ה' כתב רש"י – "שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקדוש ברוך הוא".
העקרון הזה שזור לכל אורך התנ"ך, ואם ישאל השואל – הכל טוב ויפה, אבל מה קורה כשישראל אינם הולכים בדרך ה', כמו לדאבוננו כיום, שרוב העם עדיין אינו מקיים את התורה – האם גם אז אנו קרויים 'עם ה''? האם גם אז אנו מייצגים אותו, ושפלותנו היא שפלותו? אך מעיון בכל הפסוקים שהבאתי לעיל ניכר, כי דווקא במצבים כאלו – נאמר העקרון, ולפיו שפלותם של ישראל היא שפלותו! הרי כשישראל עושים רצונו של מקום – אז הכל טוב! דווקא כשאינם עושים רצונו נאמרו פסוקים אלו, שה' חומל על שם קדשו, למרות שלא מגיע לנו! וכך אומר יחזקאל באותה נבואה שכבר הבאנו ממנה – "לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם" (יחזקאל לו כב). כדאי בכלל לקרוא את אותה נבואה מדהימה, בה אנו מפטירים בשבת פרשת פרה, כדי להבין את כל המהלך האדיר שה' מוליך אותנו בו בדורות האחרונים.
לא כבוד לאומי חלול יש כאן, לא סתם מאבק על פיסת אדמה בשם איזו פיסת בד שהפכה לדגל, כי אם כבודו של מלך מלכי המלכים. זהו כבודם האמיתי של ישראל! ואם בנימין נתניהו השכיל להבין, כי יש ערך בכבוד הלאומי, והוא מבין שהנושא הזה ראוי לעלות על סדר היום הציבורי, אז תפקידנו שלנו – של ציבור יראי ה' - הוא ללמד את העם, מהי מהותו האמיתית של אותו כבוד – השכנת השכינה בארצנו, כינון מלכות ה' על פני כל הארץ והמלכתו על כל הבריאה – ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. אז תתקיים נבואת משה האחרונה, שהבאנו לעיל – "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו איביך לך ואתה על במותימו תדרך"!
