כשראש העיר אכל בשר כלב

לכלב ולחמור יש זכויות רבות ביציאת מצרים. כשהעם קורא ושומע את דברי ה' בפרשות השבוע על יציאת מצרים, מה שמעניין את ראש העיר העברית הראשונה הוא דבר אחד: טעמו של בשר כלב. התורה יודעת להבליט שהחיות שעזרו לעם ביציאתו מבית עבדים, יקבלו את שכרן במידה כנגד מידה. על אף שאין לחמור ולכלב כל ידיעה או הבנה בתורה ובחיים, ההדרכה של התורה היא לא להיות כפוי טובה. זה התחיל עם מכות דצ"ך שלא הותר למשה לבצע על ידי המים והעפר, ממשיך ביציאת מצרים ומתגמל את הכלב והחמור.

"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל", הוא תיאור של רוגע ושלווה ישראליים, מול הכאוס המצרי של מכת בכורות. המטרה היא להבחין בהשגחת ה' על עמו, על ידי ההבדלה בין מצרים ובין ישראל. לחרוץ לשון עניינו נביחה, כמו "לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו" (יהושע י), שעניינו דיבור. אף אחד מהאויבים לא העיז לדבר נגד בני ישראל, כי נפל פחדם על כל העמים.

שכרם של הכלבים שלא נבחו בליל חמישה עשר בניסן, הוא נתחי בשר של טריפה. על הכתוב בפרשת משפטים "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב), מבאר רש"י: "ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. שנאמר: 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו'. אמר הקב"ה - תנו לו שכרו". כדאי לשים לב. הרי זה שהכלבים לא נבחו באותו לילה, הייתה פעולה אלוקית מיוחדת. בדרך הטבע היו הכלבים נובחים ומשתוללים כשמלאך המוות מסתובב בעיר. אך בהשגחה מיוחדת הם לא חרצו את לשונם. בכל זאת התורה רואה לנכון לתת להם שכר, גם על מה שלא היה תלוי בהם.

באותו אופן מעניקה התורה שכר לחמורי ישראל, שעזרו לשאת את מטענו של העם ביציאה ממצרים. על הכתוב "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ", מבאר רש"י: "פטר חמור ולא פטר שאר בהמה טמאה. וגזירת הכתוב היא. לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים. ועוד  שסייעו את ישראל ביציאתם ממצרים. שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים". כזה כן זה. וכי מבין החמור שהוא עוזר ביציאת מצרים? מה עניינו של פדיון פטר חמור לשכר נשיאת הרכוש? אלא שהתורה מחנכת אותנו להכרה ולידיעה, שדברים לא קורים באקראי, ויש לכל דבר השגחה עליונה. משכך יש לדעת לצחצח ולעדן את רגשותינו ותחושותינו, ולהתייחס לכל דבר בתשומת לב הולמת.

ראש העיר העברית הראשונה רון חולדאי, מילדי העברים הוא. הוא נולד במצרים, הוא ניצל מהיאור, הוא הצליח לשרוד את השואה, הוא הקים דור המשך, אך הוא לא הסתיר השבוע שבמזרח הרחוק הוא אכל בשר כלב. מה שנתנה התורה לכלבים כשכר על התנהגותם היזומה, לועס ראש העיר באותה פרשה, ויודע לפרסם שזה היה טעים. הטעם הוא הקובע והוא היוצר את טעם החיים.

'יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר/ וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ/ וַיַּעַמְדוּ מִסָּבִיב הֲרָרִים שׁוֹשְׁבִינִים/ לָשֵׂאת אַדַּרְתָּהּ הַזּוֹהֶבֶת', כתב יהושע רבינוב עוד בימי ההתיישבות העובדת. הוא הבין מהי עבריות נאצלת וניסח אותה במילים של שבת. מאיר דיזנגוף ראש העיר הראשון של העיר העברית הראשונה הבין את זה, וחוקק חוקי עזר עירוניים השומרים על השבת. כשראש העיר העברית לא מבין מהי עבריות נאצלת, הוא יודע לחוקק חוקי עזר עירוניים על פתיחת בתי עסק ומרכולים בשבת. דיזנגוף הבין שעל אף שהוא עצמו אינו חי על פי ציוויים של תורה, הוא ראש עיר עברית, וראש עיר של עברים.

שמירת שבת אינה אג'נדה עברית לטעמו של ראש העיר. גם בשר כלב על האש אינו שונה מבשר פרה או כבש לטעמו. אך מה לעשות שאנחנו עברים והעבריות הנאצלת היא חיינו? היינו צריכים לשמוע את דבריו ולחוות את החוויה הזאת, דווקא בזמן שהכלבים לא חרצו את לשונם ביציאת מצרים. כולנו תקווה שלא נשמע ממנו גם מה טעמו של בשר חמור על האש.