באושר ועושר

 [אין צורך לציין שהיישוב "אמונה" והאירועים בסיפור זה הינם פרי דמיונו של הסופר. כמו כן הדמויות הן בדויות ואינן קשורות לאנשים אמתיים.]

בהסתכלות אחורה בזמן, יוסי הצטער שלא התנגד בעוצמה רבה יותר לשנויים הלא צפויים. הוא עשה מה שהוא יכול כדי למנוע את האסון אבל הוא תמיד הרגיש שאולי הוא יכול היה לפעול עם יותר חוכמה ומרץ. מיד עם פגישתו עם מאיר שטרן ואשתו שירה, הוא חש באופן אינטואיטיבי שהם לא האנשים הנכונים להצטרף לישוב.

באותה תקופה, יוסי היה ראש ועדת הקליטה, קבוצה של שלושה תושבי אמונה שהחליטו אם לקבל משפחות חדשות לקהילה הדתית-לאומית המשגשגת או לא. ממבט ראשון, היה ברור שאף לא אחד מבני המשפחה שומר מצוות. מאיר לא חבש כיפה ואשתו לא כיסתה את שערה, ולא התלבשה בצורה צנועה שאפיינה את נשות היישוב.

לא שהישוב אמונה היה סופר דתי. כמו רוב הקהילות ביהודה ושומרון, היה בו תערובת רחבה של תושבים. בעוד שהרוב היו ציונים דתיים רגילים מלאים באידיאולוגיה חלוצית ואמונה חזקה, ממש כמו שמו של היישוב. הייתה גם קהילה "דתית-לייט" הולכת וגדלה שהעדיפה לקיים על סגנון הדתיות שלה מבלי להפריע לאף אחד או לטלטל את הסירה.

למשל נשים אלו שמרו על קוד לבוש קרוב מספיק לחוקי ההלכה שאף אחד לא צעק "גוואעלד"- אפילו לא החרדלניקים שדגלו בפרשנות קפדנית של חוקי המצוות. ביישוב התגוררו 150 משפחות בתוכם גם משפחות מחסידות חב"ד וחסידיו של רבי נחמן מברסלב, אך גם הם לא הפריעו לאף אחד. ההפך - תמיד היה להם חיוך מאושר גדול לכולם באהבתם הבלתי מוגבלת לעם ישראל.

ברור שמשפחת שטרן הייתה שונה. הם לא נראו דתיים כלל. כתפיה החשופות של שירה שטרן נצצו באור השמש הנכנס לחדר מהחלון, ויוסי ישב באי נוחות ממנה, והסיט את מבטו מחצאית שלא התקרבה לברכיה. עד אז ועדת הקליטה לא קיבלה שום משפחות חילוניות לקהילה – בן היתר בגלל שאף משפחה חילונית לא ניסתה לפנות.

"מה מביא אותך לחשוב על הישוב אמונה כאפשרות לבנות בו את ביתכם?" הוא שאל את מאיר שנראה מעט עצבני.

"הנוף מכאן הוא פנטסטי," ענה.

יוסי הנהן בראשו. אכן הנוף הנשקף מהמקום על פסגת ההר היה עוצר נשימה. בימים בהירים מהמיקום הגבוה באזור של יצהר, הר ברכה, אילון מורה ואיתמר, אפשר היה לראות את קו הרקיע של נתניה ממערב ואת ההרים מעבר הירדן ממזרח. אבל האם משפחה עברה להתיישב באמצע שום מקום בגלל הנוף? במהירות, אשתו של מאיר דיברה.

"אנו מאמינים שאורח החיים כאן הוא בריא יותר מאשר בעיר. בנוסף, אנו רוצים לגדל את ילדינו בחינוך יהודי מסורתי. זה מאוד חשוב לנו."

יוסי הנהן. "בטוח," הוא הסכים. "זה הבסיס לחיי משפחה בריאים. מצד שני, כולם כאן דתיים. איך תשתלבו?"

הוא פנה לבעל לתגובה אך לפני שהספיק לענות, האישה, ללא ספק האסרטיבית מבין השניים, הכריזה: “יש לנו הרבה חברים דתיים. אנו מכבדים את היהדות. זה נכון שאנחנו לא שומרי תורה ומצוות בעצמנו, אבל אנחנו לא מתנגדים, אם לזה אתה מתכוון."

היא יישרה את מבטה הנשי ליוסי בצורה כזו שאף אחת מנשות אמונה לא הייתה מאשרת לעצמה. במבוכה פנה ראש ועד הקליטה בחזרה לבעל.

"למשל," אמר. "כל הגברים כאן חובשים כיפות, והנשים חובשות כיסוי ראש כזה או אחר."

"אני יכול לחבוש כיפה," ענה מאיר.

יוסי הסתובב לכיוון של שירה והשאיר את מבטו לעבר הרצפה כאילו היה לו צוואר נוקשה.

"זה משהו שהייתי שוקלת. אני לא רואה בזה מחסום. כשהסתובבתי ביישוב שמתי לב שלא כל נשים נראות כמו נזירות. חלקן עונדות סרטים על ראשיהן שכמעט ואינם מכסים את שערן. הסרטים דווקא די אטרקטיביים. בהחלט הייתי שוקלת דבר כזה."

"כל ההונאה הזו גורמת לי להרגיש לא בנוח," אמר מאיר שטרן לאשתו כשהם נוסעים בכביש לאורך צלע הר אמונה המתפתל. "אנחנו שייכים ליישוב דתי ביש"ע כמו שאנס שייך להיות מורה בבית ספר של בנות. אני לא חושב שיוסי האמין לנו לדקה."

"אולי הוא לא האמין לנו, אבל שני האנשים האחרים בוועד הקליטה שפגשנו נראו פתוחים לקבל אתנו כשכנים," הגיבה אשתו שירה. "במדינה הזו הרוב קובע."

"מה גורם לך להיות כל כך בטוח שהם יאשרו את הבקשה שלנו?"

"ראית את המטפחת שהאישה לבשה. זה היה יותר כמו בנדנה מאשר כיסוי ראש. שערה היה חופשי בדיוק כמו שלי. לדבריה, היא חושבת שמגוון רחב של תושבים הוא אחד היתרונות של היישוב. שמעת אותה."

"בסדר. זה גורם אחד לטובת הבקשה שלנו ועם יוסי נגד. מה עם הרב שולמן? הוא נראה סקפטי כמו ראש הוועדה."

"סקֶפְּטִי? לא קיבלתי את הרושם הזה מהאופן שבו הוא חייך אליי."

"אולי הוא עשה כך כדי לסטור את ההלם שהוא חש," התבדח מאיר.

"אל תגזים," השיבה אשתו. "ואל תיסע כל כך מהר בסיבובים האלו. זה מסוכן."

"זה עוד גורם שצריך לקחת בחשבון,” ציין מאיר והאט את מהירות המכונית. "איך את חושבת לנסוע הלוך ושוב לעיר ממקום מרוחק כזה? אני לא יכול להיות הנהג הקבוע שלך."

"למה לא?" אשתו הגיבה בעקיצה. "אין לך עבודה אחרת. אם היית מפרנס אותנו כמו בעל רגיל לא היינו צריכים לשקול את המשימה הבלתי אפשרית הזו."

בתחתית הירידה, מאיר עצר בצומת עמוסה שהתמלאה בכלי רכב ערבים וישראלים. ג'יפ צבאי חנה מעבר לכביש, אך מאיר לא ראה חיילים מסתובבים ברחוב.

"ומה עם הערבים?" שאל מאיר בעצבנות. "הם נמצאים בכל מקום. העיר שכם נמצאת ממש בהמשך הדרך. האם את מוכנה לנוסע לכאן לבד בלילה אחרי משמרת ערב בבית החולים.  את באמת רוצה לגדל את הילדים שלנו באזור מלחמה כזה? אני חושב שזה מטורף."

עם רטינה הכניס מאיר את מכוניתם למעגל התנועה, עיניו נודדות הלוך ושוב לכל כיוון.

"מאיר, תירגע," הורתה האישה. "תהיה גבר. שנינו נקבל רישיון לנשק אם צריך. אני בטוחה שנוכל לסבול את זה שנתיים או שלוש. היכן עוד נוכל להרוויח את הכסף שהתנועה החדשה לישראל מציעה לנו? כיצד באופן אחר נוכל לרכוש בית משלנו במקום רגיל ללא משכנתא משתקת? הבטחת לתת לזה צ'אנס."

"אני לא אוהב את כל העניין," הוא אמר והצמיד את כף רגלו על הגז כשהם נוסעים ליד חנויות ומוסכי רכב ערביות משני צדי הכביש הצר. "זה לא הוגן לרמות האנשים שגרים במקום, גם אם הם מתנחלים. ראית כמה הם ידידותיים.”

"אל תצחיק אותי," ענתה אשתו. "המתנחלים הם טפילים, טרוריסטים והורסים את הארץ שלנו. גם אם התנועה החדשה לישראל לא הייתה משלמת לנו 500 אלף דולר בשנה כדי לחיות כאן עם בונוס של מיליון דולר, זה יהיה הדבר הפטריוטי והנכון לעשות. בשפת המתנחלים, זו מצווה. אל תדאג. יהיה בסדר."

מששמע ששני חברי הוועדה שלו תומכים בקבלת משפחת שטרן, החליט יוסי שצריך לדבר עם הרב שלו, תלמיד חכם המזדקן, הרב דוד פרלמן, שליט"א, שהקים את היישוב, וששימש כמנהיג רוחני במשך שלוש עשורים לפני שהתיר לרב שולמן הפופולרי לתפוס את מקומו.

אף על פי שהעולם החרדי מעולם לא הסכים להכיר בגדלותו התורנית של הר"מ לשעבר בישיבת מרכז הרב ותלמידו הקרוב של הרב צבי יהודה קוק, הרב פרלמן היה גדול בתחומי התורה הנגלים והנסתרים כאחד. ידוע בדבקותו העקשנית בפרשנות המחמירה של ההלכה, ככל שחלפו השנים והשפעת התרבות האמריקאית המיובאת גרמה לירידה רוחנית ניכרת בקהילה הדתית לאומית, הפופולריות שלו ביישוב החלה להתמעט,  השפעתו בקהילה ירדה ככל שעברו יותר ויותר משפחות לאמונה כדי לנצל את הדיור בעלות הנמוכה ואת מתחמי הדירות האטרקטיביים שצצו על פסגת ההר, גם כאשר הקפאת הבנייה עצרה את התרחבותם של ישובים אחרים.

מאחר שהוא ראה שאנשים מעדיפים את הסגנון הפתוח יותר ולא רצו את הקנאות ההלכתית שלו, הציע הרב המבוגר לפרוש הצידה ללא מאבק, מבלי לרצות לגרום לפילוג בקהילה עם כל התחושות המרות העולות כאשר מחנה אחד נלחם באחר.

נקי מתפקידיו הציבורים הרשמיים, הוא שיקע את עצמו עמוק יותר בסודות התורה, התרכז במדיטציות הקבליות היומיות שלו ובשיעור שלימד לקבוצה קטנה של בעליי בתים על תורת האר"י הקדוש. יוסי לא השתתף בשיעורים אלה. עולמם של ספירות ופרצופים היו מיסטיים מדי בשבילו.

הוא אמנם קיבל בשמחה את הרב פרלמן כמדריך הרוחני שלו בעת שעבר לאמונה כחלק מהגרעין הראשון, אך בשנים האחרונות הלך אל הרב שולמן עם שאלות הלכתיות פשוטות. שולמן המגולח, תלמיד ותיק בישיבת הר עציון, אהב לשבור את דמותו המסורתית של רב ולהופיע כבן אדם מהשורה. יוסי כיבד את הידע התורני שלו, אך בנוגע לשאלה של משפחת שטרן הוא הרגיש שהדילמה היא בעלת משקל רב לעתיד היישוב והמדינה. ולכן החליט יוסי לשמוע מה יש לחכם המבוגר לומר.

הרב פרלמן קיבל את פניו בחיוך רחב, וקם מכיסאו בחדר הלימוד שלו המלא בספרי קודש.

"ברוך הבא, רבי יוסף," הוא קיבל אותו בברכה. ”איזה אורח מכובד. שב נא. תעשה ברכה על אחת העוגות של אשתי, שיהיה לה חיים ארוכים ובריאים."

יוסי נדהם מהזוהר המיסטי בעיני הרב המקובל. הם לא התפללו באותו בית כנסת, והוא לא ראה את הרב הקדוש די הרבה זמן ביישוב, במיוחד בתקופת מגיפת הקורונה, כאשר התלמיד החכם המבוגר כמעט ולא יצא מביתו. ברור ששקיעתו העמוקה בסודות התורה, בשילוב עם האוויר הקדוש של ארץ ישראל, מילאה אותו באור לא ארצי. בכמה משפטים קצרים יוסי הסביר את מטרת הביקור שלו.

"כמובן שאסור לקבל את המשפחה הזו כתושבי היישוב,” אמר הרב בוודאות. "שום דבר טוב לא ייצא מזה."

"אולי הקשר שלהם עם הקהילה שלנו ישפיע עליהם לטובה. הם מתעקשים שהם פתוחים ומוכנים ללמוד."

הרב עצר לפני שהשיב. הוא העיף מבט הצידה ונעץ את מבטו באוויר, כאילו מסך סרט תלוי מהתקרה. "שום דבר טוב לא ייצא מהנוכחות שלהם בקהילה הזו. חסר להם יראת שמים. המניעים שלהם אינם טהורים. הם מוקפים בקליפות. תגיד לרב שולמן שאני מתנגד נחרצות לשהותם בקהילה.”

למרות שיוסי הסכים עם אותה הדעה, הוא רצה להיפטר מהספק המכרסם שהרגיש בתוך עצמו, כאילו החלטה לדחות את המשפחה החילונית מנוגדת למצווה לקרב את כל היהודים לתורה. זאת הייתה עמדה שהרב שולמן החזיק כעיקרון גדול של האמונה היהודית, יחד עם קבוצת הרבנים הליברלים אליהם השתייך. יוסי רצה להיות בטוח בעמדתו כי הרב הראשי הראשון של ישראל, הרב קוק, ובנו הרב צבי יהודה, הפגינו אהבה ללא גבול לכל העם היהודי.

"סלח לי, הרב פרלמן, על השאלה, אך לא לימדת אותנו בהזדמנויות רבות שעלינו לאמץ את כל היהודים, גם אלה הרחוקים מהתורה?"

“נכון שעלינו לאהוב את כל היהודים פשוט כי הם יהודים. אף על פי כן, בעוד אנו משתוקקים לקרב את כולם לתורה, ביחס ליהודים שהם משמידי התורה בכוונה ונחישות, עלינו לאהוב אותם אך לא לאפשר להם להשיג את מטרותיהם ההרסניות."

"יהודים חילוניים הורסים את התורה?" שאל יוסי.

"לא אמרתי את זה. התייחסתי במיוחד למשפחה שוועד הקליטה עומד לקבל."

"מאיר ושירה שטרן רוצים להרוס את התורה?"

"אם לא הם, אז האנשים ששלחו אותם. אתה לא צריך להיות מקובל כדי לחבר אחד ועוד אחד. מדוע שמשפחה חילונית תרצה לגור כאן בקהילה דתית? ישנם מספר ישובים חילוניים ביש"ע. תנו להם לגור שם אם הם רוצים. נכון, על פסגת ההר הזה, לכל כיוון שמסתכלים נשקף נוף נפלא של ארץ הקודש היקרה שלנו, אך ישנן קהילות חילוניות עם נופים מקסימים גם כן. אנא ספר לרב שולמן מה שאמרתי. אני מקווה שיהיה לו שכל להקשיב."

יוסי דפק בצייתנות בדלתו של הרב שולמן, רק כדי לצאת מאוכזב. ראש ועד הקליטה סיפר לרב היישוב הרשמי על כל מה שהרב פרלמן אמר, אך תלמיד החכם הצעיר סבר אחרת. "עלינו לקבל את כל היהודים," אמר.

"אם כך, מדוע יש ועדת עלייה?" יוסי טען. "למה לא פשוט לפתוח את השערים ולקבל את כולם."

"יש צורך בבחירה מסוימת, כמובן. אנחנו לא רוצים שפושעים יחיו בקרבנו. אבל אורך הציצית של האדם, או גודל הכיפה שלו, או אם חולצה של אישה מכסה את המרפקים או לא, אלה לא מהות של יהודי. כל היהודים קדושים מהיותם חלקם של כלל ישראל.”

"מה עם החשדות של הרב פרלמן שהמשפחה נשלחה לכאן כדי לערער את הקהילה?"

"נשלחה לכאן על ידי מי?" שאל הרב בגיחוך מסופק.

"כולם יודעים שיש בארה"ב ובאירופה ארגונים ליבראליים בעלי הון שמעבירים כסף לקבוצות שמאלניות בישראל שרוצות לחסל את אופייה היהודי של המדינה."

"אני לא מקובל,” השיב הרב שולמן. אין לי זכות לגלות מידע סודי על ידי רוח הקודש. יש תיאוריות קונספירציה על הכל בימים אלה." הרב טוב הלב גיחך בצחוק הידידותי שגרם למגוון רחב של אנשים לאהוב אותו. "יהיה המקרה אשר יהיה, אני מאמין ביסוד כי הישוב שלנו חזק מספיק כדי לקלוט משפחה חילונית אחת בקרבנו. אתה לא?" הוא שאל.

ליוסי לא הייתה תשובה. לרגע הוא תהה אם הרב שולמן מקבל שכר סודי מאיזה ארגון ליבראלי שמאלני, אך הוא תלה מיד את הרעיון כתוצר של היצר הרע שלו.

"ככל שהביטוי הולך, הדמוקרטיה מנצחת,” אמר שולמן בחיוך, "ונראה שוועדת הקליטה תחליט לקבל את המשפחה החדשה גם אם יושב הראש חושב אחרת".

יוסי הרגיש מוטרד. כמוצא אחרון, הוא פנה לחבר טוב, אריה כהן, בעלה של שרה כהן, החברה השלישית בוועד הקליטה. אריה היה גם אחד המתיישבים המקוריים בישוב. הוא בנה כמעט את הבתים הראשונים בידיו. תלמיד מסור של הרב פרלמן, השתתף באופן קבוע בשיעורי הקבלה.

בעוד שאשתו של אריה פחות להוטה בכל הנוגע לדת, יוסי ידע שהיא מעריכה את דעתו של בעלה. אז לאחר תפילת מעריב, יוסי הסביר את הנושא הנדון והביע את הסתייגותו האישית יחד עם דבריו של הרב פרלמן. כשהגיע לביתו דיבר עם אישתו. לשמחתו של יוסי, אריה שכנע את אשתו להצביע נגד הבקשה למשפחת שטרן.למחרות כשהוועד התכנס שוב, הרב שולמן נראה מופתע מהתוצאה של ההצבעה. יוסי נשם לרווחה. "בדמוקרטיה הרוב מנצח,” הוא אמר.

לאחר מכן, העניין נשכח. לקהילה משגשגת כמו אמונה יש הרבה דברים להתמודד איתם, בין אם זה בעיות מערכת הביוב, קבלת היתרי בנייה חדשים, סיבוכים עם קורונה ומערכת הלימודים, חששות ביטחוניים וכדומה. כעבור חודשיים קיבלה מועצת השומרון הודעה כי בית המשפט העליון בישראל הסכים לדון בעתירה של משפחת שטרן המוחה על החלטת אמונה שלא לקבלם כתושבי הקהילה.

כפי שאמר הסופר המפורסם שלום עליכם, "בקיצור,” התיק הוכרע פה אחד לטובת העותרים. כך, בליווי הזדהות תקשורתית, עברה משפחת שטרן לדירתם החדשה באמונה, אם, אבא ושני ילדים בגילאי בית הספר. הניצחון שלהם הוכתר כניצחון לאג'נדה הליברלית הפרוגרסיבית הפוסט-ציוני בישראל שבה דגל השמאל.

מיותר לציין שהמחלוקות החלו כמעט מיד. כשהמשפחה החדשה הסירה את המזוזה שנותרה על הדלת של דירתם, התלוננו השכנים בפני רב היישוב. למרות שהרב שולמן הזדהה עם החשש מכך שהתנהגות לא-יהודית כזו עלולה להשפיע לרעה על הילדים שגרו בבניין, הוא אמר שלא ניתן לכפות על יהודי לקיים את מצוות התורה.

התלונה הבאה שהוצגה בפני הרב המתון נוגעת לשידורי הרדיו והטלוויזיה החזקים שיצאו מדירת שטרן בשבת. שוב אמר הרב במשיכת כתפיים כי אין לו מה לעשות. הפרעות השבת הסתיימו רק כאשר קבוצה של תושבי אמונה רעולי פנים, כולל יוסי, ארבו ערב אחד למאיר שטרן בזמן שהוא רץ סביב הישוב, הפילו אותו על השביל ובעטו בו בכדי ללמדו לקח.

למרות שהפגיעה הרועשת של השבת הקדושה הסתיימה, שירה שטרן החלה להסתובב ביישוב במיטב האופנות הלא צנועות. שוב אמר הרב שולמן כי אין לו סמכות לעצור את גישתה הפוגענית ואמר כי אופן הלבוש של אנשים נשמר על ידי שלטון מדינת ישראל ששומר על חופש הביטוי.

אף על פי כן שלח הרב את אשתו לדבר עם שירה שטרן, בתקווה שדברי שכנוע רגועים יכולים לעורר את האישה לנטוש את התנהגותה הפרובוקטיבית. שירה האזינה בנימוס לאשתו של הרב, הודתה לה על דברי ההתראה והדאגה הכנים שלה, והמשיכה במצעד הלוך ושוב אל המכולת בתלבושות המושכות את ליבם של כולם.

עורכי הדין הסכימו עם הרב ואמרו כי בית משפט חילוני לא ישקול לדון במקרה כה ברור של חופש הפרט, למרות שזה נוגד את הנורמות של הרוב הסובב. ובדיוק כפי שהזהיר הרב פרלמן, לא עבר זמן רב עד שהנערות המקומיות החלו להתלבש באותו סגנון לא צנועה, כאילו אין הבדל בין הרחובות השקטים של אמונה למדרכות צפופות של רחוב דיזנגוף בתל אביב.

כל חייו היה יוסי ציוני נלהב, אך לאחר עוד מקרה מאכזב, פרשת גליקשטיין, החל לחשוב שאולי העולם החרדי צודק בדחייתם את התנועה הציונית. חברו, אריה, נזף בו וטען כי חששותיו מוגזמים.

"הרב קוק כתב שהירידה הרוחנית והמוסרית הזו תתרחש באומה בהמשך התחייה שלה כתגובה טבעית לדורות הארוכים בהם חיינו בגלות ללא מותרות או עודפים. שיכורים מהחופש הלאומי החדש שלנו, קבוצות באומה יימשכו לעבר השפע החומרי שאנו מגלים ואל חיים ללא גבולות.

אך לאחר תקופה זו של עודף שיכרות, הטועים יחושו את ריקנות חייהם והמטוטלת תנוע בחזרה לאיזון הטבעי שלה- האומה תחזור ליסודה הקדוש ולשורשיה. אתה מתמקד יותר מדי בשלילי," אמר אריה לחברו המבוהל. "תסתכל על הצד ההפוך. תנועת בעלי התשובה משגשגת. בכל עיר אנשים מחפשים תורה. צעירים נוטשים נתיבים ריקים המובילים לשום מקום. אמונה וסבלנות, זה כל מה שצריך כדי להתגבר על הסערה החולפת הזו."

בני הזוג גליקשטיין הגיעו בזמן לביתו של יוסי לראיון שלהם עם ועד הקליטה. כשצלצל פעמון הדלת הוא פתח את דלת הכניסה וקיבל את הפתעת חייו. במקום גבר ואישה, שני גברים עמדו מולו עם חיוכים מאושרים על הפנים.

"היי,” אמר הגבוה והמבוגר לפחות בעשרים שנה. "אנחנו משפחת גליקשטיין. אני בני וזאת ג'אן, אשתי."

יוסי גמגם. הוא פשוט נדהם. שניהם חבשו כיפות סרוגות. לבני היה זקן מעוצב בצורה מסודרת. ליוסי לא היו מילים.

"ישיבת הוועדה היא היום, לא?" שאל בני.

"כן, כן, היום," השיב יוסי. "היכנס. שאר חברי הוועדה מחכים."

בני דיבר רוב הזמן. הוא הסביר ששניהם דתיים מלידה וכי הם מחפשים קהילה דתית ועם זאת פתוחה שבה יוכלו להקים משפחה לתפארת. הם קיוו לגדל כמה ילדים באימוץ ובפונדקאות. לבני היה תואר דוקטור בפילוסופיה יהודית. ז'אן ניגן בכינור והעביר שיעורים לצעירים. בני היה גם חזן, חבר במקהלת עיריית תל אביב. לדבריו, הוא ישמח להוביל את התפילות של ימים נוראים אם הקהילה תזדקק לחזן מנוסה.

במכתב קצר הודיעה הוועדה לגליקשטיינים כי הם דחו פה אחד את בקשתם להפוך לתושבי אמונה. בהסבר עמדתו ליוסי ושרה כהן, אמר הרב שולמן כי למרות שלא חש שום סלידה מהפונים ברמה האישית, הוא האמין שנוכחותם בקהילה כזוג "נשוי" עלולה לגרום לילדים לבלבול. אך ממש כמו בעבר, החלטת הוועדה בוטלה על ידי בית המשפט העליון בישראל, אשר ראה בנושא אפליה בלתי מתקבלת על הדעת, תוך ציטוט של תקדימים רבים לאחרונה בתחום השוויון ההומוסקסואליים והטרנסג'נדרים באמריקה ובמקומות אחרים.

יום אחד נסע אוטובוס ליישוב עם קבוצה של חמישה עשר זוגות רפורמים שרצו לרכוש חמש עשרה דירות בבניין חדש שכמעט הושלם ומוכן לאכלוס. עורך הדין שייצג אותם טען שיש בידם כסף מזומן לביצוע המעבר. רבים בישוב אמונה הבינו שלאישור זרם כזה של חילונים יכולה להיות השפעה שלילית עמוקה על הקהילה. היו אחרים שחשבו ההפך וטענו כי תנופת תושבים חדשים, שרבים מהם החזיקו בעמדות משתלמות במרכזי היי-טק לאורך חוף הים התיכון (מרחק של שלושים דקות נסיעה) תביא ליציבות כלכלית רבה יותר לקהילה. "אי אפשר לעצור את ההתקדמות,” הם טענו. הטענה הגיעה שוב לבג"ץ שפסק לטובת קבוצת רוכשי הדירות. בהחלטתם נכתב כי מקום שקיבל מימון ממשלתי משמעותי, כפי שהיה במקרה של אמונה, אינו יכול להבחין באופן לא הוגן בין רוכשי דירות, שמוכרים אך ורק ליהודים דתיים ולא לחילונים, גם אם זה נוגד את האמנה המקורית של הקהילה. עמדה זו התבססה עוד יותר על ידי העובדה שקבלני בניין החזיקו בחוזים לפרויקטים של בנייה אשר סבסדו ומבוטחים על ידי משרד השיכון הישראלי. לפיכך אמונה לא הייתה תחום פרטי שאחרת היו רשאים לקבוע כללים לתושבות סלקטיבית, אלא מפעל ממלכתי. ככזה כל הפליה הייתה אסורה. אז עסקאות הרכישה והבעלות נחתמו ונרשמו, ושכונה חילונית חדשה הוקמה באמונה.

מה קרה אחר כך? ניחשתם נכון. אם אמונה לא הייתה יכולה להגביל את תושביה ליהודים דתיים, אז ערבים יכלו לרכוש גם דירות. זה בדיוק מה שקרה. פרויקט של מאה דירות חדשות שנועד להביא מאה משפחות צעירות יהודיות חדשות ליישוב נכבש על ידי ערבים מהאזור. מאיפה כל הכסף, תהו אנשים? מדובאי.

כשבית המשפט העליון קבע כי היהודים החילונים והתושבים המוסלמים באמונה זכאים לצורות הפולחן הדתיות שבחרו בעצמם, החלה פריצת הדרך והקמת מסגד ובית כנסת רפורמי. יוסי החליט שהגיע הזמן להעביר את משפחתו לקהילה אחרת. מאחר שיהודים דתיים כבר לא היו מעוניינים לחיות בסביבה כה מעורבת, הרוכשים הפוטנציאליים היחידים היו ערבים ופעילים יהודים וזרים המשתייכים למפלגת מרצ. לבסוף יוסי מכר את ביתו לנוצרי אוונגליסטי שתכנן להקים אולפן טלוויזיה על ההר על מנת לשדר לעולם את מסר התורה. לאחר שהטנדר הנע עם הרהיטים של יוסי יצא מהיישוב, החליט גל מתנחלים לנטוש את מה שהיה בעבר מקלט דתי אידיאלי. צעירים תושבי אמונה שהתחתנו חיפשו במקומות אחרים מקום מגורים כדי להקים את בתיהם החדשים, לא עבר זמן רב עד שנערים מתבגרים זרקו את הציצית שלהם, ובנות מתבגרות החלו ללבוש קצר. בין הנערים והנערות התווספו בכל שבוע עוד חוזרים בשאלה לרשימה. התופעה כמעט שפגעה בכל משפחה. תלמידי ישיבה החלו לבלות עם החילונים ולחקות את דרכם.

הרב שולמן הגיב למצב הדרמטי. הוא קרא לוותיקי הישוב אמונה "להחזיק את המבצר" ועמד על כך שהמהפכה האנטי-דתית בסופו של דבר תתפרק, ותחזיר אנשים לנהור בחזרה לברית הנצחית של היהודים שנמסרה בסיני לאומה הנבחרת לנצח. נאומיו הגרנדיוזיים ודרשות השבת נמשכו גם כאשר הופצו שמועות שדיווחו כי הממשלה מתכננת להקים באמונה מרכז קליטה לעולים לא יהודים שעולים לישראל מרוסיה. הרב שולמן היה נוכח כששר מממשלת השמאל ביקר ואמר לראשי היישוב כי כדי לאפשר את הרחבת הקהילה שנמצאת בגדילה, ישודרג היישוב באופן רשמי לעיר עם פרסים כספיים ניכרים לכל התושבים, יהודים ולא-יהודים, דתיים ולא דתיים כאחד. אמונה, הכריז שר הקבינט, תהפוך לעיר אוטופית מודל לחיקוי של כל המדינה.

לפני שהיסודות הרוחניים של אמונה נעקרו כליל, הרב פרלמן החליט שעליו לעשות משהו. הוא לא ידע כיצד יוכל להפוך את הנזקים הרבים  ולהציל את היישוב שהוא עצמו הקים, והוא החליט להזמין את מאיר ושירה שטרן לביתו כדי לפנות אליהם לנטוש את התוכנית הבוגדנית שהביאה אותם לאמונה ולחשוף את זהות האנשים והארגונים העומדים מאחורי התוכנית המקיאוולית. רק האישה הופיעה בביתו. לבעלה לא היה האומץ להתמודד מול הרב. לאחר שהיה לו רגשות אשם כבר מההתחלה, הוא הלך עם המשימה שלהם באופן פסיבי, פעל בהתאם להנחיות אשתו כדי לגבות את סכום הכסף הגדול שהפקיד "הארגון" בחשבון הבנק שלהם בתחילת כל חודש.

"הזמנת אותי לכאן לתת לי שיעור בתורה?" שירה שטרן שאלה בציניות לאחר שהרב דיבר במשך עשרים דקות על הנשמה של בני אדם בעולם הזה ובעולם הבא.

"לא,” השיב הרב הקדוש, מבלי להביט ישירות אל האישה שישבה מולו בצד השני של שולחנו. כמנהגו כשדיבר עם נשים, הוא השאיר את דלת החדר שלו פתוחה, כך שלא תהיה בעיה של ייחוד, למרות שהיה בן למעלה משמונים וחמש ושלא היה בו מחשבות מגונות כלל.

"קיוויתי שאם לא אכפת לך מהריסת חייהם של אחרים, לפחות יהיה אכפת לך לא להרוס עוד יותר את חייך, כולל חיי בעלך וילדיך."

"במדורות הגיהינום, אני מניחה,” אמרה בצחוק.

לרגע הביט הרב בעיניה במבט דמוי לייזר. גופה התחרפן. בראייתו הנוקבת, העצמי הפנימי שלה חש חשוף לחלוטין. תחושה גורפת של טומאה ורקבון שטפה אותה. כל ישותה רעדה. ואז, שוב, היא צחקה מההרגשה הנוראה. היא אחזה בשולחן הכתיבה והרימה את עצמה. רגליה רעדו מתחתיה. "אני לא מפחדת בקלות,” הצליחה לומר. אחר כך הסתובבה ומיהרה לצאת מהחדר מלא ספרי קודש. בבהלה, אחת מנעלי העקב שלה נשברה. היא לא טרחה להרים את החלק השבור. בזעקה פנימית קטנה צלעה במהירות בדרכה לדלת הכניסה כשהיא על פניה של אשת הרב הזקנה והכפופה.

בשבוע שלאחר מכן הופיעו שני בלשי משטרה באותה דלת הכניסה של הרב. הם הזמינו אותו ללוות אותם לתחנת המשטרה באריאל לחקירה. כמה שוטרים עמדו ליד שתי מכוניות המשטרה שהמתינו ברחוב. קהל סקרן החל להתאסף.

"אני יכול לענות על שאלות בבית שלי,” אמר להם הרב.

"אין לנו שאלות בנוגע לדת,” אמר אחד.

"בשבוע שעבר ביקרה אותך גברת שירה שטרן בביתך,” הסביר הקצין השני. "היא מעידה שבמהלך השיחה הנחת את ידך על ברכה וליטפת את רגלה בצורה לא דתית במיוחד. היא מספרת שנמלטה מהבית במצב כה טראומטי שאחד העקבים הגבוהים שלה התנתק. אנו רוצים לקחת אותך לתחנת המשטרה ולתעד את הצד שלך באירוע ."

ההאשמה של שירה שטרן עלתה לידי חדשות בכותרות. האנשים שהכירו את הרב הבינו מיד כי הטענה אינה נכונה. אבל האנשים הרבים שמעולם לא פגשו אותו הבינו שאם הסיפור יתפרסם בכל אמצעי התקשורת, הפרשה השערורייתית חייבת להיות אמתית. אף שהתיק לא הגיע לבית המשפט, שמו הטוב של הרב נהרס. המשפחה שלו סבלה מהשיימינג הנורא. בסופו של דבר הוא עזב את היישוב המרוסק.

מה קרה למאיר ושירה שטרן? לאחר שלוש שנים באמונה, משפחת שטרן רכשה וילה יפה ברמת השרון וחיה בעולם הזה באושר ועושר.