הערבים מנצחים במלחמה

מעבר לרחוב שלנו בירושלים נבנה בניין דירות חדש. רוב העובדים הם ערבים. במשך כל חודשי הקיץ החמים תהיתי כיצד הם יכולים לעבוד כל היום בשמש הקופחת. אפילו יותר מכך, הם עבדו באנרגיה רבה ובשמחה. לאורך כל היום צעקותיהם וצחוקיהם מילאו את השכונה. אתמול החניתי את הרכב שלי ליד אתר הבנייה. כמה עובדים ערבים ישבו בצל בהפסקה בזמן שחיכו למנוף שיעלה קרשים חדשים עד הגג. אחד מהם עישן סיגריה.

"מתי אתה מצפה לסיים את הבנייה?" שאלתי.

"אולי עוד חודשיים," ענה. "אולי יותר אם יש הרבה גשם."

"תגיד לי," שאלתי. "זה לא מתסכל אותך לבנות בנייני דירות ליהודים?"

"אני לא בונה בשביל היהודים," השיב. "אני בונה את זה לערבים שיגורו כאן יום אחד."

חבריו חייכו וצחקקו מההערה שלו.

"בֶּאֱמֶת? איך זה יקרה?" שאלתי.

"זה פשוט," הוא ענה. "יום אחד תהיה מלחמה גדולה. טילים ייפלו על ישראל מאיראן, לבנון, סוריה ועזה. זה יהיה בלגן גדול. אלפי יהודים יהרגו. אלפים יימלטו מהמדינה. הערבים ינצחו במלחמה. ושוב הארץ תהיה שלנו."

הוא סיים את הסיגריה, זרק את הבדל על האדמה, העיף מבט אל הבניין והחליט שיש לו זמן לעוד אחד.

"נראה שאתה שוכח שלישראל יש טילים משלה. הפצצות שלנו עלולות להרוס את טהרן, ביירות, דמשק ועזה בתוך ימים ספורים."

"זה נכון," הודה. "אבל בינתיים, אלפי טילים שלנו יפלו בכל רחבי ישראל. המדינה תהיה בתוהו ובוהו. כפי שאתם היהודים אוהבים לומר, אנו הערבים עם שפל. אנחנו יודעים לחיות עם מעט מאוד. ההרס שנגרם כתוצאה מההפצצה שלך הוא משהו שנוכל להתמודד איתו. כמו בעזה, פשוט נבנה שוב. אבל המדינה שלך תהיה משותקת. הפכתם לעם מפונק שהתרגל לזרים שעושים את כל העבודה הקשה. ללא עובדים ערבים, אתם תהיו חסר ישע. ולא משנה כמה אתם תפציצו אותנו, הטילים שלנו ימשיכו לגרום אצלכם למוות ואימה. אף אחד לא יבוא לעזרתכם. אפילו לא אמריקה. אתם תהיו לבד נגד כל העולם הערבי. לא ייקח הרבה זמן עד שהמנהיגים החלשים שלכם ייכנעו. הממשלה והמדינה שלכם יתפוררו."

"השם יעזור לנו," אמרתי.

"למה שהוא יעזור לכם?" הוא ענה. "אתם מתעלמים ממנו. כאומה הפניתם לו עורף. ולכן בתמורה, הוא יפנה לכם עורף. אללה נמצא עם האומה של האיסלאם. הפכנו לעם הנבחר שלו. אתה תראה. יום אחד, אני גר בפנטהאוז של הבניין הזה, או שאחד מבני הדודים שלי או החברים שלי יגור כאן. ואתה, אם אתה עדיין חי, תטאטא את רצפותינו. "

הוא העיף בפניי ענן של עשן סיגריות. החברים שלו צחקו. כשעברתי לישראל לפני ארבעים שנה הערבים לא דיברו כך. רוב היהודים בישראל האמינו שאנחנו אדוני הארץ. איך דברים השתנו! רציתי להכות את הבחור השחצן ולמחוק את החיוך הזחוח מפניו. אבל ברור שלא יכולתי לגבור על שלושתם. וגם לא היה למי להתלונן. מנהל הפרויקט היה גם ערבי. למי יכולתי לפנות לעזרה? לבנט, גנץ, מנסור עבאס?

אף שנשאר בישראל גרעין קטן של יהודים הנאמנים לארץ, מספר עצום של יהודים במדינה אפשר לאמונתם בחלום הציוני להיחלש. המפיאניקים של פעם שהיו חלוצי יישוב הארץ כבר לא מחשיבים אותה בלבם. השמאל של היום מנסים למסור חלקים של ארץ ציון שהוקיר פעם. הליכוד, על כל דיבורו, מוכן להתפשר גם כן. הקהילה החרדית אדישה במידה רבה, ויהודים בתפוצות מעדיפים להיצמד לאדמות גויים ולא לחיות בארץ שלהם. בחזית הפסיכולוגית והרוחנית הקרב הגדול על התודעה בזכות על הארץ המובטחת כבר יצא לדרך וכרגע הערבים מנצחים בו. וחס וחלילה, זה אכן עשוי לקרות שנצטרך מטח של טילים ללא הפסקה כדי להעיר אותנו מהטיפשות והשינה שלנו. הרבה יותר טוב שנפוצץ אותם קודם. אבל למי היום יש את אמונת הברזל הדרושה ללחיצת כפתור המלחמה?