"והבית הזה יהיה עליון"

כל עובר ישום ושרק

עברו ימי האבל על חורבן בית אלוקינו, ימי אבל שבהם קיבלנו תזכורת כואבת להשפלה ולביזיון – "שמע אלוהינו כי היינו בוזה, והשב חרפתם אל ראשם". שוב ראינו את בני האמה צוהלים ומרעים במקום מקדשנו.

אחרי ששקטו הסערות, ואפשר להתבונן אחורה על מה שהיה. לאחר שנגמרו הוויכוחים המטופשים על "קדושתם" של אמצעי המגננה, ואפילו, לצערנו, הלב הרותח על הדם שנשפך חזר לשגרה (מהניסיון המר, עד הטבח הבא רח"ל). מחובתנו, לשאול את עצמנו כיצד נוכל לשנות את המצב,

התקשורת הרגילה אותנו להתנהל לפי קצב החדשות, עוסקים בנושא כאשר הוא צף בחדשות, ושוכחים ממנו  מהר עם הגיעה של החדשה הבאה. כך אנחנו הופכים להיות במקום היוזמים – המגיבים, במקום להיות המפתיעים נעשינו המתגוננים, ובמקום לבשר רוח מהפכה של חידוש ובשורה – נתפסים כשמרנים ומיושנים.

שבע שבועות ימי הנחמה העומדים לפנינו, נועדו לעורר את רוח העם, ולחדש את האמונה בכוחנו, כי בידינו לתקן, לשנות ולפעול. אמנם "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו", אך דווקא תחושה זו עליה להוביל אותנו להבנה, כי הקב"ה מצפה לעשייה שלנו, לכך שאנחנו נקום ונפעל, ולכן הוא מחכה ומחכה, וכאילו מעלים את עיניו כביכול, מהביזיון, מהחרפה. "קול קורא במדבר, פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה לאלוקינו".

הזרקור שהופנה אל הר ה' בחודש האחרון, הכניעה המבישה לצרי יהודה וירושלים הבליט את התהייה  העצומה, המצב הבלתי נתפס כיצד דווקא בהר הבית, דווקא במקום הכי קדוש בעולם, שוררת חרפה כזו.

אילו זה לא היה אמיתי, איש לא היה מאמין שדווקא במקום שנקרא "בית תפילה" לכל העמים, ושבכל מקום בו יהודים מתפללים מכוונים את פניהם אליו תהיה אסורה התפילה ליהודים ועוד תחת שלטון הקורא לעצמו מדינה יהודית. אילו לא היינו רואים את המצב בעינינו, מי היה מאמין לסיפורים על יהודים שנעצרים על השתטחות על הרצפה, סיפורים שאילו לא היו אמתיים היו יכולים להיכנס לספר ההזיות של הסיפורים שלא יקרו לעולם.

השפלות במקום מקדשנו, ובשאר המקומות הקדושים לעם היהודי, כל כך הזויה, כל כך בלתי נתפסת עד שנכון לראות בה נס של ממש.

כאשר שלמה סיים את בניית בית המקדש הראשון, הוא התפלל את התפילה הידועה כ"תפילת שלמה", שבה הוא מבקש מה' להשרות את שכינתו על הבית שבנה, ולהיענות לתפילות ולבקשות שיינשאו ממנו "להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום. אל המקום אשר אמרת יהי שם".

התשובה שעונה לו ה' מפתיעה. לאחר שה' אומר לו: "שמעתי את תפילתך" הוא עובר לדבר אתו על החורבן, אשר יבוא "אם שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי" ואז  בתוך הפסוקים אשר מתארים את אימת החורבן מסתתר ביטוי מופלא "והבית הזה יהיה עליון – כל עובר ישום ושרק עליו, ואמרו: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת"

מדובר בפסוקים שמתארים את החורבן, אך מסתבר שלעיתים דווקא בחורבנו ניתן לראות עד כמה "הבית הזה יהיה עליון", עד כמה העיסוק בבית המקדש אינו דומה לכל אשר אנחנו מכירים. מקום אשר נמשל כך עיני ה' וליבו שם כל הימים, שיש בו השגחה פרטית במידה שאין בכל העולם לטוב וגם לרע.

דווקא בהתנהלות הכול כך... (לא יודע איך לקרוא לה) נלמד עד כמה "הבית הזה עליון", עד כמה הוא דורש את מלוא התשוקה והמסירות, הריכוז והדיוק. זהו המובן הפנימי של הסיבה שההר כה נפיץ – כל עוד איננו מתמסרים לכיבושו ולבניין המקדש. 

המקום הכי נפיץ בעולם

באירועי הר הבית האחרונים, נפל דבר בישראל, בניגוד לחוות דעתם של גופי הביטחון של צה"ל ושל השב"כ, עם ישראל הביע את דעתו באופן חסר תקדים, כנגד הכניעה אשר הציעו אותם "אנשי ביטחון" - חסרי ביטחון בה'. כיצד קרה דבר כזה? מדוע איבד הציבור את אמונו בשיקול הדעת של ראשי הצבא והשב"כ?

האמת היא שאלו קנו את חוסר האמון בהם ביושר, תפיסת העולם שהשב"כ מייצג היא תפיסת עולם הרואה את העולם כמונע אינטרסים, אשר כל סכסוך הוא תוצאה של מצב כלכלי, תפיסת עולם על פיה הכול תלוי בשיקולים ריאליים, ובמידה של רווח והפסד. אין פלא, שאין הם מסוגלים לעמוד מול סוגיית הר הבית, שכולה עניין דתי-משיחי. הם לא מסוגלים ולא רוצים להבין כי ישנם דברים ששווים כל מחיר בעולם, "לא יסולא ערכה מפז". ולעולם לא נוכל להתחמק מהם.

על קצות האצבעות הלכו סביב ההר, אסרו להתפלל, להשתחוות, להניק, ויתרו על המצלמות על סידורי אבטחה ונתנו יד להשתלטות הוואקף על כל הר הבית. למרות כל מאמצים אלו, התברר כי הר הבית אינו נותן לנו מנוחה, ואם אנחנו לא נבוא אל ההר, ההר יבוא אלינו.

כאשר אנשים רואים כי קידוש ה'סטטוס קוו' בהר הבית הביא למצב שבו לא אפשרי להציב אמצעי התגוננות בהר. הם הגיעו למסקנה, כי קידוש ה'סטטוס קוו' בכל מחיר יביא לתוצאות הרות אסון, לאובדן השליטה בהר הבית ולאפס

ריבונות. התנהלות השב"כ בפרשה השולית של המגנומטרים מבהירה עד כמה מסוכנת תפיסה זו, מסתבר שמדיניות ארוכת שנים של וויתור וכניעה מפני הפחד מ'נפיצות' הר הבית, רק מגדילה ומעצימה את נפיצותו מיום ליום.

ההלכה קובעת כי בכניסה להר הבית על האדם להסיר את מנעליו, במובן פנימי, הסרת המנעלים, מאפשרת לנו להבין כי איננו מנהלים את כל העולם, האחריות היא לא עלינו, אנחנו חיילים בצבא של ה', נפיצותו של ההר היא מבחן אמונה עבורנו עד כמה אנחנו באמת מאמינים כי הוא מנהל את העולם, וכי יש חשבון יותר גדול מהחשבונות אותם אנחנו מסוגלים לחשב בעצמנו.

לפני מספר חודשים ישבתי מול רכז המודיעין של מרחב דוד (תחנת המשטרה בבניין ה'קישלה' האחראית על העיר העתיקה, תחנה ידועה לשמצה בהתנכלויות שוטריה ליהודים) שהסביר לי באריכות (שיחה חד צדדית כמובן) עד כמה מבחינתם כל נוכחות יהודית יתרה בעיר העתיקה עלולה להצית את כל המזרח התיכון, ישבתי וחשבתי מולו, כיצד בן אדם שנראה הגיוני, חושב שלגיטימי לאסור על יהודי תפילה/הפגנה או כל מעשה טבעי אחר בגלל האלימות של האויב הערבי? כיצד הוא מסוגל להסביר ברצינות כי לדעתו יש להיכנע לעושי המהומות, ולקבל את תנאי סחיטתם?

נדמה לי שאני יודע את התשובה. מי שחי את חייו כזה שאחראי על המצב, שהאחריות מוטלת על כתפיו, ושכללי המשחק הם הכללים אותם מלמדים במכללה לשוטרים, לא מסוגל להבין לעולם את העניין של הר הבית. לא את הכיסופים והמשיכה של יהודים אליו, לא את העקשנות לשוב דווקא אל המקום הקדוש הזה, אבל גם לא את עוצמת ההתנגדות, מה מניע את הערבים להילחם בעקשנות כזו נגד עליית היהודים.

סוגיית הר הבית, עומדת בסתירה לכל עולם הערכים הציוני שמאמין כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". דווקא בשל כך, היא כל כך חשובה לקיומנו כעם יהודי, עם הזוכר כי ה'  הוא הנותן לנו , בנחישות וללא פחד.

היום שברור כי אותה שיטה פשטה את הרגל, וכי אין בכוח אותו 'ריאליזם' ורצון להישרדות, כדי לתת כוח לעם להמשיך בדרך הארוכה, נדרש מאיתנו להניף את דגל המקדש, שמסמן עבורנו את היעד הסופי – ולקרוא תיגר על אותה תבוסתנות וכניעה.

לשאת את דגל המקדש

התחושה הקשה מכל באותם שבועות אבל על גלותנו – הגלות הגשמית, וכן גם הגלות הנפשית, הייתה תחושת הבושה. להסתכל על עצמנו ולהתבייש, פשוט להתבייש.

איך יתכן כי הצבת מגנומטרים בשערי ההר שלמרגלותיו קשר על פי האגדה אותו מוחמד את סוסתו הדמיונית מסעירה רבבות מאויבינו המתפללים אל אל לא יושיע, שהחליטו לסגור את בתי תיפלותיהם ולעלות אל ההר. ואנחנו, שמדינת ישראל מונעת ממנו להתפלל במקומות הקדושים לנו, שלא רק במגנומטר אנחנו צריכים לעבור, אלא אוסרים עלינו להיכנס בתפילין ובטלית, וללא כל סממן יהודי, במקום אשר בו עמד הבית הגדול והנורא, ביתו של מלכי המלכים. שלקבר יוסף הצדיק מרשים לנו להכנס רק כגנבים בלילה ומי שיעיז להפר את פקודת השליט ולהתפלל במקום הקדוש ייעצר – שותקים ומוותרים.

מה הפלא אם כן שממשלת ישראל נכנעת ומוותרת? אם ברור כי לערבים כל שינוי ב'סטטוס קוו' נחשב ל'יהרג ובל יעבור' ובשבילנו כל עניין מקום המקדש נתפס כמותרות, לעניין שאפשר לוותר עליו, ואינו נוגע בנימי נפשנו. ברור שבמצב כזה, תיכנע ממשלת ישראל ללחץ הערבי ולא לגמגום היהודי.

מה היה קורה אילו היינו סוגרים את בתי הכנסת, ובאים מדי שבוע אל פתח ההר, מי מבחוץ ומי מבפנים, כל אחד כהוראת רבותיו? האם היו ממשיכים בהשפלה? האם גם אז היו נכנעים כך?

רק אם נפנים כי המקדש, אינו מותרות עבורנו. זהו הלב שלנו, בלעדיו מאבדת היהדות את חינה, ואנחנו שוקעים בתהומות הייאוש והבלבול. אם רק היינו מפנימים זאת אזי היינו נושאים את דגל המקדש בגאון, סביבו היו מתקבצים ובאים כל עם ישראל, כל צרובי ההשפלה, כל אלו שמצפים לגאווה יהודית, ולניצחון.

אמנם, ישנם מצוות קודמות, לפי סדר ההלכה, לפני בנית המקדש, עלינו לחולל מהפכה, ולהעמיד שלטון ראוי והגון, נדרש ממנו להילחם ברע, ולגרש את אויבינו. אך כבר בתחילת הדרך נישא את דגל המקדש, בגאון, הכי גבוה שיש.