לזכר הטבח בחברון - י"ח באב תרפ"ט

באותו בוקר, לא התייצבו רוב שוטרי חברון הערבים לעבודה. חלק מהם הצטרפו לפוגרום. מפקד המשטרה הבריטי, קפראטה, היה אחד מול שמונה מאות ערבים צמאי דם, שהפכו בין לילה לחיות אדם, כאילו נכנס בהם השטן. התגבורת שביקש קפראטה לא הגיעה לעולם.

מעט אחרי שמונה בבוקר, אחרי שסיימו היהודים את תפילת שחרית של שבת, התחילה ההתקפה. המוני ערבים חמושים בחרבות, גרזנים, סכינים ופגיונות התקיפו את הרובע היהודי. הם פרצו את דלת הבית הראשון שאליו הגיעו והיכו ודקרו את יושביו עד מוות.

קפראטה הגיע לזירה וירה בשני רוצחים. האחרים רצו אל תוך הרובע היהודי בקריאות "אד'בח אל יאהוד!" השוטר היהודי, איתמר, עמד לשמור על פתח הישיבה, כשהופיע האספסוף אחוז הטירוף. הוא הצליח לירות בשלושה ערבים לפני שקרעו אותו לגזרים. באותו בוקר הגיעו להתפלל בישיבה בקושי מניין בחורים.

אחד הערבים פרץ ראשון לאולם הלימוד ותפס את הרב סלונים, שהיה עטור עדיין בטליתו. הוא דחף את הרב בחוזקה לעבר הדלת האחורית. "בוא אתי!" הוא אמר, מוביל את הרב מבוהל וקצר נשימה דרך סמטאות צרות עד לבית ערבי מחוץ לרובע היהודי. "הישאר כאן עם אחי," אמר לו הערבי. "כאן תהיה מוגן."

"ה' יברך אותך!" קרא הרב בהקלה. "אך מה יעלה בגורל בני משפחתי?"

"הישאר כאן!" חזר ואמר הערבי ורץ הלאה, סוגר את הדלת מאחוריו. אחיו הוביל את הרב במורד גרם מדרגות קצר אל המרתף. לעיני הרב התגלו עשרים גברים, נשים וילדים יהודים יושבים בצפיפות על הרצפה ומתפללים שתחלופנה הזוועות.

תלמידי הישיבה לא היו בני מזל כמוהו. הערבים חתכו את לשונם, ניקרו את עיניהם וביתרו אותם לגזרים בטבח חסר רחמים. הם קרעו את ספרי הקודש והפכו את ארון הקודש. ספר תורה אחד נגנב והיתר נקרעו לגזרים. האספסוף המטורף העלה את בניין הישיבה בלהבות, ומיהר לחפש דם יהודי נוסף.

קפראטה רץ מבית לבית, יורה באוויר וברוצחים. מאוחר יותר העיד: "שמעתי צרחות עולות מחדר. רצתי פנימה וראיתי ערבי משסף ראש של ילד בחרב. הוא כבר דקר אותו פעם אחת והתכוון לדקור שנית, כאשר ראה אותי והסתובב לתקוף אותי. חסמתי את החרב שלו ברובה ויריתי בבטנו.

מאחוריו אחד השוטרים הערבים שתחת פיקודי החזיק פגיון מוכתם בדם. הוא עמד מעל אישה שהייתה שרועה ארצה ללא רוח חיים. 'אני שוטר!' התחנן אלי כשכיוונתי את הרובה לעברו. כשניסה לברוח, יריתי בו למוות."

יום לפני כן, אליעזר, בנו של הרב סלונים, הסתיר חמישים יהודים בבנק אנגלו-פלשתינה הצמוד לביתו. הבנק, שהוא היה מנהלו, היה סגור בשבת, אך הפורעים גילו את מקום המסתור. אליעזר רץ להביא רובה, אך גרזן הלם בראשו ורוצץ את גלגלתו.

לאשתו והוריה ציפה אותו גורל אכזר. בנם התינוק, שלמה, נפגע אנושות בראשו, אך ניצל באורח נס כשגופותיהם הטבוחות של הוריו נפלו עליו והסתירו אותו מן העין. בצווחות פרא המשיך האספסוף לטבוח בגרזנים עשרים וחמישה יהודים, מתוכם עשרים בחורי ישיבה וחמישה בני משפחה של אחד הרבנים.

הם קצצו אצבעות, ידיים ורגליים, מענים את תלמידי החכמים הצעירים, ודוקרים אותם שוב ושוב עד שגאל אותם המוות מקנאתם ושנאתם העתיקה של בני האסלאם. הערבים טבחו את בני הרב בגרזנים, ואנסו את אשתו שוב ושוב, מאלצים אותו להתבונן במחזה המזוויע, עד שביתרו את חזהו ותלשו מתוכו את לבו, והתהלכו אתו בתהלוכת ניצחון ברחובות, שבהם לא נראה אף לא שוטר אחד.[1]

כששמע הבדקה מהפצועים שהגיעו למרפאה על הטבח, רץ אל הבנק, שם הסתיימה ההתפרעות. הוא הביט בקטל נדהם, חש שהוא עומד להתעלף. לשמע קריאת "אללה אכבר!" הסתובב ברגע שערבי הרים חרב לתקוף אותו. הוא זינק קדימה, והצליח לגרום לתוקפו לאבד שיווי משקל.

הערבי נפל ארצה. הבדקה תפס את החרב שנשמטה מידו ותחב אותה לבטנו של התוקף. מלא זעם רץ החוצה אל האספסוף שתקף יהודים ברחוב בחרבות. תוך שהוא צווח ומניף את חרבו כמשוגע, הצליח לפצוע כמה ערבים, עד שחפץ קהה חבט בראשו.

הוא התמוטט לפניו, וחש כאב מפלח בידו וראה דם ניתז לכל עבר. "יתהלל מוחמד!" צווח התוקף. קול ירייה הדהד בחלל, והאספסוף נפוץ לכל עבר. מפקד המשטרה הבריטי, קפראטה, המשיך לירות, הורג את אחד הערבים בשעה שהאחרים נמלטו. הבדקה, מסוחרר מהמכות, הצליח לעמוד על רגליו. קרני השמש נצצו על שלולית דם על הקרקע ובמרכזו נחה ידו השמאלית מבותרת, אצבעותיה עדיין מפרכסות. "ה' הטוב," הוא חשב באימה. "הם חתכו את זרועי."

בבית החולים לא הצליחה חוה להשתלט על כמויות הפצועים. ידיה וחלוק האחיות הלבן שלה הוכתמו בדם. אחת האחיות הערביות הגיעה לעזור לחבוש את הפצעים ואת האברים הקטועים. אדם שסורס צרח מכאבים, מצמיד מגבת ספוגה בדם למפסעה שלו כדי לעצור את הדם.

הרב סלונים ההלום ישב על כיסא בפינת המרפאה, חוזר שוב ושוב על אותם משפטים. "הם הרגו את שני ילדיי, את אשתי ואת הוריה. הם שרפו את התורה שלי, את התורה הקדושה שלי." יהודים שגורשו מספרד בשנת 1492 הביאו אתם את ספר התורה לחברון, במחשבה שמצאו לעצמם מקלט. חוה נרכנה אל הרב סלונים והחזיקה מתחת אפו מלח ריחני. מהר מאוד עברה למטופל הבא. היא לא יכלה לעשות מעבר לכך

"הם הרגו את שני ילדיי, את אשתי ואת הוריה. הם שרפו את התורה שלי, את התורה הקדושה שלי," חזר הרב, בוהה בקיר בעיניים מזוגגות.

בקומה העליונה של בניין בית החולים, פרץ אספסוף לביתם של הרוקח, בן ציון גרשון, הרב חסון והרב קסטל. חיות האדם הפראיות טבחו את כולם, מלבד ילדים אחדים שהצליחו להימלט. באכזריות גדולה משל חיות טרף, אנסו את בתו של הרב גרשון. הם חתכו את ידיה של אשתו, ואנסו גם אותה. כששמעה צווחות אימים מהדירות, רצה חוה בלי לחשוב פעמיים לחצר המרפאה. תוך רגע תפס אותה ערבי והשליך אותה אל הקרקע.

"זאת האחות," אמר מישהו.

"הכל הוגן באהבה ובמלחמה," אמר אחר, מצטט פתגם ערבי.

חוה הביטה בתוקפיה בעיניים קרועות מאימה כשתלשו ממנה את חלוקה. היא זיהתה את פניהם של אנשים שבהם טיפלה ואת ילדיהם חיסנה בעבר. ידיים הצמידו את זרועותיה ורגליה אל הקרקע והיא נאנסה שוב ושוב לקול צחוק וקללות של ערבי אחד אחרי משנהו. היא התעלפה ברגע שנשמעה ירייה מהרחוב. לקול הירייה נמלטו תוקפיה.

כאילו מתוך חלום בלהות, פקחה חוה את עיניה וראתה ערבי נועץ פגיון ארוך בחזה.

בחוץ, חשוף עד מותניו, וציצית כרוכה על זרועו הגדועה כחוסם עורקים, כשל הבדקה דרך הרחובות מוכי המלחמה לבית החולים השדוד. יהודים שפכו בבהילות דליי מים על הלהבות שהחלו ללחך את בית החולים ובית הכנסת. אחרים נשאו את החולים והפצועים למקום מבטחים.

הבדקה חיפש בכל רחבי בית החולים, אך לא מצא את חוה. כשהוא מצמיד בחוזקה את התחבושת הארעית שלו לכתפו המדממת עדיין, טיפס במדרגות לקומה השנייה הבוערת. שמיכה כיסתה גופה במסדרון. הוא התכופף על ברכיו, והסיר את השמיכה מפניה. הייתה זו חוה. גופה ערום ועיניה שאהב כל כך נעוצות בו קרות וחסרות רוח חיים. כל גופו רעד כבעווית.

"אבא, אבא," שמע את עקיבא בוכה.

הבדקה הושיט את ידו הימנית ובעדינות עצם בקצה אצבעו את עיניה של אשתו. אחר כך כיסה שוב את פניה. בנו בן העשר רץ אליו וחיבקו.

"אבא, אבא," בכה הילד המפוחד. "איפה אמא? איפה אמא?"

ביד היחידה שנותרה לו, חיבק יצחק בן אברהם את הילד לחיקו. "בוא," הוא אמר, נוטל את ידו של בנו. "בוא נצא החוצה לחפש אותה."

ברחוב, יהודים כשלו מסוחררים בכל עבר.

"כל היהודים לתחנת המשטרה!" צעק קפראטה. "כל היהודים לתחנת המשטרה!"

הבדקה היה יהודי מזה עשר שנים, אך עכשיו, כך הרגיש, זהו הניסיון האמתי הראשון שלו.

"ה' נתן וה' לקח," אמר. "יהי שם ה' מבורך.