הקול ביער

תקיעה ותרועה בתורה אינה דווקא בשופר. מקום נכבד מוקדש לחצוצרות התרועה. ובכל זאת, התקיעה בראש השנה היא דוקא בשופר.

מה בין השופר לחצוצרות? השופר טבעי והחצוצרה מלאכותית. לחצוצרה צורה מעוצבת ולשופר יופי של טבע פראי. השופר חי והחצוצרה מתה. השופר הוא קול הטבע, והחצוצרה היא קול התרבות האנושית. קול השופר דומה לקריאה וזעקה, אנחה ובכיה, כמו שור-פר גועה, ואילו החצוצרה היא כלי נגינה, ראשית המוזיקה. החצוצרה היא קול הציבור והממסד, והשופר הוא קול היחיד, קול האדם הבודד כחיה נוהמת ביער.

חצוצרת הציבור והמקדש

תפקיד החצוצרות בתורה קשור לציבור ולמקדש: אצל משה רבינו היו החצוצרות למקרא העדה ולמסע המחנות, ולדורות משמשות החצוצרות לתקיעה על קרבנות הציבור במקדש. תוקעים בחצוצרות גם בעת צרה ומלחמה, צרת הציבור ולא היחיד (ולפי אחת הדעות, גם זה דוקא בהקשר למקדש או לארון הברית היוצא למלחמה).

אכן, המקדש הוא מקום מאוד 'תרבותי' – פאר היצירה האדריכלית והאמנותית, שיא התרבות האנושית. אין בו יופי טבעי ('ירוק') אלא "בניין נאה" ומרשים, ממלכת האדם הרודה בטבע ומכניע אותו לפני ה'.

במקדש אנו פוגשים את ה' לא בחזרה אל הטבע הראשוני אלא בהדגשת הפן האנושי. האדם כיצור חברתי ומדיני, בונה ויוצר, מדען ואמן – מגיע למקדש (ולא "תחת כל עץ רענן" כמו בפולחן העבודה-הזרה), האקדמיה של הלויים מנגנת בחצוצרות והקול הזה עולה לזכרון לפני ה'.

שופר היחיד בכל מקום

לעומת זאת, תקיעת השופר בראש השנה אינה שייכת דווקא לציבור ולמקדש. זו מצוה מובהקת של היחיד, בכל מקום ובכל זמן (ולגבי תקיעת השופר ביובל, אמנם היא שייכת במיוחד לבית-הדין אך גם כל יחיד חייב בה).

בכלל, ראש השנה אינו מצטייר כחג 'מקדשי'. בשלשת הרגלים המקדש תופס מקום מאד מרכזי, גם ביום הכיפורים התוכן המרכזי הוא עבודת הכהן הגדול, ואילו בראש השנה אין כל קרבן מיוחד במקדש (מלבד קרבן מוסף צנוע יחסית). אמנם במקדש עצמו תקיעת השופר בראש השנה משתלבת בתפאורה המקדשית של החצוצרות (שופר באמצע וחצוצרות מן הצדדים) אך השופר עצמו הוא אותו הדבר בכל מקום.

המפגש עם ה' בראש השנה הוא בחזרה אל הראשית. ביום זה נברא אדם הראשון ועמד על רגליו – אמנם הוא מבחר היצורים, אך יחסית הוא נמצא עם בעלי-החיים באותו מישור, בין העצים בגן-העדן. אדם הראשון – לפני התרבות האנושית המוכרת לנו – כורע ברך בתפלה אל ה', כשהוא משמש פה לכל היצורים, אחד הכבשים מנדב את קרנו וכך עולה תקיעת-שופר ראשונה, קול הבריאה כולה המזמרת לה'.

כתר השופר הנעלם

בלשון פנימיות התורה, השופר מכוון כנגד ספירת הכתר, העומדת מעל מערכת הספירות כולה – ככתר על ראש האדם, וכקרן שממנה עושים את השופר. הכתר הוא המציאות הראשונית, ההִיוּלית, קודם שהיא לובשת צורה מסוימת ומוגבלת. בנפש האדם, הכתר הוא הרובד העל-מודע הנמצא מעבר לרובד השכלי-הכרתי של ה'מוחין', מעל טעם ודעת.

מתחת לכתר, נמצאות ספירות החכמה והבינה, כמו שתי חצוצרות (החצוצרות בתורה תמיד באות בזוגות), כמו שנדרש בחסידות: "חצוצרות" – חצאי צורות. אך השופר הוא הכתר האחד שמעל שתי הצורות, כחופה על ראש החתן והכלה המצביעה על "השותף השלישי" בנישואין. לחתן ולכלה יש יופי ממשי, כצורת החצוצרה, אבל החופה היא השראה של "שופרא דשופרא", יופי וענג עליון.

זוהי נקודת הראשית שאליה מגיעים בראש השנה, חוזרים למקום של טרום-מציאות, של הכתר ההיולי שבו כל האפשרויות פתוחות. מתחילים מבראשית. כל השנה החדשה שלפנינו, כל העתיד לבוא, הכל ממש בלתי ידוע, וכעת אנו מעצבים אותו כראוי. לכן אפשר וצריך לתקן את כל החטאים והפגמים. זהו המסר של השופר: "שפרו מעשיכם" – אל תסתפקו במה שקיים, אלא התחילו עכשיו שנה חדשה, טובה ומתוקה.

הקול הפנימי

כדי להתקשר כראוי לדרגת השופר, עלינו לקבל עול מלכות שמים. שכן לפני כל הכוונות היפות והעמוקות – הכוונה היסודית בשמיעת השופר היא פשוטה מאד, "לשמוע קול שופר" ובזה לקיים את ציווי ה', "רחמנא אמר תקעו". כל הכוונות המובנות שייכות לתחום המודע של הנפש, אבל בשופר אנו עולים אל הכתר, מעל טעם ודעת, לפני כל הבנה והכרה.

קול השופר הוא "קלא פנימאה דלא אשתמע [קול פנימי שאינו נשמע]" – כמו צעקה פנימית מתוך עצם הנפש, "צעק לבם". צעקת השופר הזו כאילו מהדהדת בכל העולם ובכל זמן, ללא הגבלות ומיצרים, אותה שמענו במתן תורה ונשוב לשמוע בקיבוץ גלויות. "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" – כי קול השופר נוגע במקום הכי עמוק של הנפש, מחזיר אותנו בתשובה ומוציא אותנו לחרות עולם.

מתוך מאמר בשם זה בספר "הזמן הפנימי"