פורים שמח: טעמי והלכות החג

וְעָשׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה

מהלכות שמחה וסעודת פורים

כוח עמלק הולך ופוחת

שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ

בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותינו, וגם בימינו אלו מאיימים בכירי משמרות המהפכה האיראניים כי לאיראן יש היכולת להשמיד את ישראל, וכשתינתן הסיבה לכך תל אביב וחיפה יימחקו עד עפר. אנחנו מתייחסים ברצינות לאיומים שלהם, כי כך התורה מצווה אותנו להתייחס לעמלק, ואנו רואים שהם מייצרים נשק להשמדה המונית רק לשם כך.

מִיּוֹם הִַפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הִַפּוּרִים הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם

במלחמה הזאת בעמלק אנו מצווים להיות שותפים, "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (דברים כה יט). וכיוון "שכל הקם כנגד ישראל כאלו קם כנגד השכינה" (תנחומא בשלח טז) – גם ה' מקיים בו "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (שמות יז יד). לאט לאט הוא מקיים בו "אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָֽרֶץ". "וְהָרִשְׁעָה כֻלָּהּ בֶּעָשָׁן תִּכְלֶה", ואת ממשלת הזדון הוא מעביר מהעולם "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ". כך זכינו לראות התקדמות גדולה מִיּוֹם הִַפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הִַפּוּרִים הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם. רואים איך הוחלש כוח איראן שמנסה להרכיב כור גרעיני, והוחלש כוח צפון קוריאה שמכרה כור גרעיני לסוריה להשמיד את ישראל והושב להם גמולם בראשם.

נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו

הנפילה המתמשכת של העמלקים הללו נצפתה על ידי זרש וחכמיה כשאמרה להמן: "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" (אסתר ו יג). אם אתה רואה שעם ישראל מתחיל לעלות, הוא יעלה מעלה-מעלה, ואתה, המן, במקביל הולך ונופל מטה-מטה. על הפסוק הזה "דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָהְ ברַבִּי אִלָעִאי: שְׁתֵּי נְפִילוֹת אֵלּוּ, לָמָּה? מְלַמֵּד שֶׁאָמְרוּ לוֹ, אֻמָּה זוּ מְשׁוּלָה לְעָפָר, וּמְשׁוּלָה לְכוֹכָבִים. כְּשֶׁהֵן יוֹרְדִין - יוֹרְדִין עַד עָפָר, וּכְשֶׁהֵן עוֹלִין - עוֹלִין עַד לַכּוֹכָבִים" (מגילה טז ע"א).

זכינו בדור הזה לראות כמה וכמה עליות של ישראל וכמה וכמה נפילות של אויבינו ושונאינו. במקביל לעלייה הקבועה של ישראל ברוחניות, בכלכלה, בצבא, במעמד הבינלאומי וכו' – אויבינו עדיין במשברי האביב הערבי ועדיין לא נרגעו.

כוח עמלק מהכעס והצער – כוח ישראל מהשמחה
וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה

בעוד שישראל שואבים את כוחם מהשמחה, עמלק שואב את כוחו מהכעס והצער. המגילה מתארת את הכעס המכלה של המן. בפעם הראשונה שהוא רואה שמרדכי לא כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, או אז "וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה". בפעם השנייה מקבל הכעס הזה משמעות גדולה יותר, שכן רק רגע קודם לכן הוא יוצא מהמשתה שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, דומה כי מצב רוחו אמור להשפיע גם על מזג נוח, אבל כשהוא רואה אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ "וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה" (ה ט).

המהירות שבה השמחה הגדולה של המן מתהפכת לכעס מחריב מזכירה את הכעסים של אחשוורוש, שאחרי 187 ימים של משתאות, כשהוא אמור להיות בשמחה גדולה מאוד, משהו לא מסתדר לו "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (א יב). חמה וקצף גדולים כל כך, עד שהוא הורג את ושתי אשתו.

כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה

זו דרכה של הקליפה, ולכן צריך לברוח ממנה כמו מאש. כך אומרת הגמרא: "תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם חִילְפָא בַר אַגְרָא, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, הַמְקָּרֵע בְּגָדָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְשַׁבֵּר כֵּלָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְפַזֵּר מָעוֹתָיו בַּחֲמָתוֹ, יְהֵא בְעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָלוֹת, שֶׁכָּךְ אוּמָנֻתּוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע. הַיּוֹם אוֹמֶר לוֹ עֲשֶׂה כָּךְ, לְמָחָר אוֹמֶר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ, עַד שֶׁאוֹמֵר לוֹ, עֲבוֹד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָלוֹת, וְהוֹלֵךְ וְעוֹבֵד. אָמַר רַבִּי אָבִין, מַאי קְרָאָה, (תהלים פּא) 'לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר'. אֵיזֶהוּ 'אֵל זָר' שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה יֵצֶר הָרַע" (שבת קה ע"ב). ובזוהר (חלק ג דף קעט/א) "מאן דכעיס, דאית ליה בכעס סם המות, דעליה אוקמוה מארי מתניתין, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, בגין דסטרא אחרא אתוקדת בבר נש".

עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים

ברוך ה' שאיננו מכירים איך נראית עבודה זרה, אבל היא נקראת "עצבים", כי העצבות היא הקרבן הרצוי ביותר שלה. לכן הנשים שעבדו עבודה זרה בבית המקדש בסוף ימי הבית הראשון היו "ישְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (יחזקאל ח יד), והסביר הרד"ק "שהיו בוכות על אותו שהיה שרוף שהיו שורפין בניהם ובנותיהם באש והנשים היו בוכות אותם".

כן אנו רואים את נביאי הבעל והאשרה בימי אליהו הנביא פוצעים את עצמם ושופכים דם כדי לפייס את הבעל האכזר שרגיל לקרבנות אדם. "וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם" (מלכים א פרק יח כח, וראה עוד זכריה פרק יג ו).

כך נוהגים עד היום המתאבדים המוסלמים ששופכים דם אחרים וחושבים שבזה האלוהים שלהם נהיה יותר גדול. מהדרים במצווה הם השיעים בצום "עשוראא" שמכים את עצמם ופוצעים את ראש ילדיהם בסכינים, ממשיכים את דרכה של העבודה הזרה הרעה צמאת הדמים.

לֹא תִתְגֹּדֲדוּ

על כן ציוותה התורה לברוח מדרכם ולאחוז בדרך האהבה: "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדֲדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹקֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים יד א). להלכה נפסק כי "גדידה ושריטה אחת היא, וכשם שהיו העכו"ם שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער, כך היו חובלין בעצמם לעבודת כוכבים. שנאמר 'ויתגודדו כמשפטם' גם זה אסרה תורה שנאמר 'לא תתגודדו' אלא שעל מת בין שרט בידו בין שרט בכלי – לוקה. לעבודת כוכבים - בכלי חייב מלקות בידו פטור" (מכות כא ע"א. רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק יב יג). כי אלוקים רוצה את שמחתנו ולא את צערנו.

מלחמת ישראל בעמלק – מלחמת השמחה בעצבות

ניצחון ישראל על המן הביא שמחה לכולם. "וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה". זאת הסיבה שבגללה במגילה יש שמונה פסוקים שמספרים על השמחה שהייתה לישראל בדור ההוא, ועל כך שהיהודים קיבלו אותה על עצמם לדורי דורות. "וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (אסתר ח' טו, טז, יז. ט'  יז, יח, כב).

קיבלו עליהם שמחה, אך לא איסור מלאכה

חכמינו בגמרא (מגילה ה ע"ב) למדו מהפסוקים הללו את אופי השמחה של פורים. הם שאלו מפני מה בתחילה כתוב בפסוקים שעשו את הימים "שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב", ובסוף כתוב רק "וְעָשׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" ולא מוזכר יום טוב. והשיבו כי "שִׂמְחָה - מלמד שאסורים בהספד, מִשְׁתֶּה - מלמד שאסור בתענית, וְיוֹם טוֹב - מלמד שאסור בעשיית מלאכה". כי בתחילה הנהיגו היהודים לא לעשות מלאכה בפורים, אבל כשקיבלו את פורים לדורות קיבלו שמחה ומשתה, ולא קיבלו איסור מלאכה.

אעפ"כ ראוי שלא לעשות מלאכה בפורים. כך כותב ברמב"ם (מגילה ב יד) על מצוות השמחה "מצות יום ארבעה עשר לבני כפרים ועיירות ויום חמשה עשר לבני כרכים להיות יום שמחה ומשתה ומשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים, ומותר בעשיית מלאכה ואף על פי כן אין ראוי לעשות בו מלאכה, אמרו חכמים כל העושה מלאכה ביום פורים אינו רואה סימן ברכה לעולם".

שמחת פורים מוחה את כאבי עמלק

השמחה בפורים מוחה מתוכנו את השפעתו הרוחנית המכאיבה של עמלק. ובימות המשיח יימחו כולם מתוכנו. "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות" (רמב"ם סוף הלכות מלכים). יהיה לכולם לב נקי שאין בו שום רצון לשנאה של מלחמה, לקנאה ולכל המידות הרעות. או אז ידעו כולם את ה' ולא ייסחפו אחרי הנהגותיו הרעות של עמלק ותלמידיו.

בפרקי דרבי אליעזר מובאים דברי רבי פנחס שאומר כי עיקר המלחמה בעמלק היא בניקוי השפעתו הזרה עלינו. כך רצה משה אחרי ארבעים שנה להזכיר לישראל ששאלו בחוסר אמונה ובספקנות: "היש ה' בקרבנו אם אין" והביאו על עצמם צרות. חשש משה שמא ייעלבו בני ישראל מכך ורמז להם את הסיפור באופן מכבד.

"משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס אחד וכלב קשור בפתח הפרדס והמלך יושב בעליותיו צופה ומביט כל מה שבפרדס. נכנס אוהבו של מלך לגנוב מן הפרדס ושיסה בו את הכלב וקרע את בגדיו. אמר המלך אם אני אומר לאוהבי למה נכנסת לתוך הפרדס, הרי אני מגלה את פניו, אלא הריני אומר לו הראית אותו כלב שוטה איך קרע את בגדיך ולא היה מבין שאתה אוהבי. כך אמר משה הרי אני אומר להם לישראל מעשה עמלק ומיד הם מבינים מה שכתוב לעיל" (פרקי דרבי אליעזר - פרק מג). מכאן למדנו שעיקר המלחמה בעמלק היא להכיר בנוכחות ה' בתוכנו. נוכחות שמביאה אור וביטחון ושמחה גדולה.

מלחמת בני המן בבניין ירושלים - משוש כל הארץ
עשרה שכתבו שטנה על יהודה וירושלים

בגלל המלחמה של עמלק בשמחה נלחמים בני המן בבניין ירושלים וכותבים שטנה על יושביה. ירושלים היא משוש כל הארץ, היא מביאה שמחה לכל העולם. היא מפסיקה את שפיכות הדמים ובבניינה "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". הקליפה של המן לא יכולה לסבול שמחה כזאת, היא תשבית אותם לגמרי, לכן כל כך נלחמים צאצאי עמלק למנוע את בניינה של ירושלים עד היום.

זו הסיבה שבגללה מבקשת אסתר מהמלך לתלות את עשרת בני המן על העץ. "אלו עשרה שכתבו שטנה על יהודה וירושלים כמו שכתוב בספר עזרא (עזרא ד) 'ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם', ומה היא השטנה? לבטל העולים מן הגולה בימי כורש שהתחילו לבנות את הבית והלשינו עליהם הכותים והחדילום. וכשמת כורש ומלך אחשורוש והתנשא המן דאג שלא יעסקו אותן שבירושלים בבנין, ושלחו בשם אחשורוש לשרי עבר הנהר לבטלן" (רש"י אסתר פרק ט פסוק י).

מלחמת עמלק בכיסא ה'

מלחמת בני המן בבניין ירושלים היא מלחמתו של עמלק בנוכחות כיסא ה' בעולם. בספר ירמיה נאמר לנו שכיסא ה' היא ירושלים. "בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַם כִּסֵּא ה' וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע" (ירמיהו ג יז).

בדברי הימים (א פרק כט כג) למדנו שזכה שלמה המלך לשבת על כיסא דוד, שמייצג את כיסא ה' בעולם. "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל". לכן אנחנו מתפללים כל יום על בניין ירושלים - כיסא מלכות בית דוד. "תִּשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה בְתוֹכָהּ תָּכִין וּבְנֵה אוֹתָהּ בִּנְיַן עוֹלָם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ". בתפילה זו אנו מתפללים שלא יצליחו כל תלמידיו של ארמילוס רישעא להפריע לבניין ירושלים.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם לִבְנוֹת יְרוּשָׁלִָם

כדי שנוכל להבין את עוצמת השמחה של ירושלים כדאי לשים לב שכאשר ניצחו בני ישראל את בני המן ונבנתה ירושלים והושלמו חומותיה, עשה נחמיה שמחה גדולה. "וַיִּזְבְּחוּ בַיּוֹם הַהוּא זְבָחִים גְּדוֹלִים וַיִּשְׂמָחוּ כִּי הָאֱלֹקִים שִׂמְּחָם שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְגַם הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים שָׂמֵחוּ וַתִּשָּׁמַע שִׂמְחַת יְרוּשָׁלִַם מֵרָחוֹק" (נחמיה פרק יב מג). בפסוק זה מוזכרת המילה שמחה חמש פעמים, מה שאין בכל התנ"ך כולו. ללמדך שאין שמחה כשמחת בניין ירושלים.

באמירת אגב נזכיר, כי יש פסוקים שכתובה בהם המילה שמחה שלוש פעמים, למשל בשעת ההתנדבות לבניין בית המקדש: "וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִֽתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִֽתְנַדְּבוּ לַה' וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה" (דברי הימים א, כט ט). כן מוזכרת שמחה שלוש פעמים בגלל ריבוי העם בעת הגאולה, "הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה, שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל" (ישעיהו ט א). אבל אין בכל התנ"ך פסוק נוסף שמופיעה בו המילה שמחה חמש פעמים.

ליצנות הפך השמחה
שמחה – הערכה, ליצנות – חוסר הערכה

כנגד השמחה של הקדושה, יש ליצנות שנראית כמו שמחה אבל באמת היא הפוכה. שמחה באה מתוך נוכחות ה', אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה. שמחה באה מתוך ההבנה שה' נמצא בכל דבר ולכן כל דבר כל כך חשוב. ליצנות באה מתוך זלזול בחשיבות, לכן קל להמן להשמיד עם שלם ביום אחד. זו הסיבה שבגללה "אַרְבַּע כִּתּוֹת אֵין מְקַבְּלִין פְּנֵי שְׁכִינָה; כַּת לֵצִים, כַּת שַׁקְרָנִים, כַּת חֲנֵפִים, כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע" (סנהדרין קג ע"א).

לֵץ תַּכֶּה – עמלק, וּפֶתִי יַעְרִם - יתרו

על הפסוק: "לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם" (משלי יט כה) דרשו חכמינו במדרש שבשעה שהוכה עמלק הלץ, למד יתרו והחכים לעבוד את ה'. "עמלק ויתרו היו בעצה עם פרעה, כשראה יתרו שאבד הקב"ה את עמלק מן העולם הזה והעולם הבא תוהא ועשה תשובה. שכן כתיב למעלה 'כי מחה אמחה את זכר עמלק' ואח"כ 'וישמע יתרו'. אמר אין לי לילך אלא אצל אלוה של ישראל" (מדרש רבה שמות פרשה כז פסקה ו).

זֵד יָהִיר - לֵץ שְׁמוֹ, עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן

עמלק ויתרו היו יועצי פרעה, ומן הסתם לא חסר להם שכל. עם זאת יתרו היה פתי שמכיל את כולם ורואה טוב בכולם. לכן הוא האמין לכל דבר ועבד כל עבודה זרה שבעולם. רק כאשר ראה יתרו את עשר המכות וקריעת ים סוף שעשה ה' במצרים, הוא הבין שיש אמת אחת והתגייר. עמלק ראה את כל המעשים בדיוק כמו יתרו, ולמרות שפרעה הבין שה' גדול מכל האלוקים ואמר "מי כמכה באלים ה'", עמלק העדיף לא להבין, כי ידע שזה יחייב אותו. זו עקשנות שמקורה ביהירות שלא מוכנה לקבל את הנהגת ה' ולכן היא מייצרת מציאות מדומה שנקראת ליצנות. זה שאמר שלמה: "זֵד יָהִיר - לֵץ שְׁמוֹ, עוֹשֶׂ֗ה בְּעֶבְרַת זָדוֹן" (משלי כא כד).

בזוי בן בזוי

את הליצנות המזלזלת ירש המן מסבו הגדול עשו. כך אמרו חכמים: "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו". בזוי בן בזוי להלן כתיב (בראשית כ"ה) "ויבז עשו את הבכורה" וכאן כתיב "ויבז בעיניו, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים" (מדרש רבה אסתר ז י).

הבוז המזלזל הכרחי לחיים של עשו. אין בעולם מי שמכיר את הקדושה כמוהו, הוא ראה את אברהם ואת יצחק. ראה את אמו רבקה ויודע יותר מכל העולם את האמת, אבל הוא רוצה ללכת אחרי תאוות ליבו הרע. לכן הוא בז לאמת. לכן הוא בז לבכורה ומוכר אותה בנזיד עדשים, ואחר כך צועק צעקה גדולה ומרה.

בעקבותיו הולך המן, שאימץ את הבוז והלגלוג ובז לעם ישראל. הוא רואה שאחרי שבעים שנה למלכות בבל אלוקים פוקד את עם ישראל לעלות לירושלים דרך המלך כורש. הוא רואה שאלוקים מנהל את העולם, ואף על פי כן מזלזל מתוך גאווה. בסופו של דבר הוא נפגע, כי המציאות לא מתנהלת על פי הגחמות שלו, והוא נתלה על עץ גבוה חמישים אמה. זה מה שנאמר: "בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ" (משלי יג יג). הבז לדבר - בסוף ייפגע ממנו. כך גם היה עם היטלר שרואה חצי מיליון יהודים עולים לארץ ישראל כדבר ה' על ידי עבדיו הנביאים. הוא חכם שמכיר ויודע את תפקיד ישראל בעולם, וביהירות הוא שם את ישראל לבוז כנגד דבר ה'. על כן הוא אבד לבסוף מן העולם (ע"פ שער הכוונות פורים).

ליצן קטן, לא נחמד

התכונה הזאת הכרחית אצל כל מי שמכיר את האמת ורוצה ללכת בשרירות ליבו הרע. כך היה אצל ישמעאל שגדל בבית אברהם ורצה ללכת אחרי שרירות ליבו הרע, על כן הוא היה חייב לצחק, "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק". הצחוק הזה "מתיר" לעבור על שלוש עבירות חמורות וכל מה שביניהן. הוא "מתיר" לעבוד אלילים, כמו שנאמר בעגל "ויקומו לצחק". הוא "מתיר" גם גילוי עריות, כמו שנאמר "בא אלי העבד העברי לצחק בי", והוא "מתיר" גם רציחה, שנאמר "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו".

הליצנות, הצחוק, הבוז והלגלוג היא תכונה של אנשים חכמים שרוצים להתעלם מהמציאות וללכת אחרי יצרם הרע. הם אנשים חכמים שביהירות ליבם לא מסכימים ללכת עם מעשי ה' בעולם, ולכן הם מלגלגים, מתלוצצים ושוחקים עליהם. "כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו ענינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. ולא מפני חולשת הענינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון" (מסילת ישרים פרק ה').

הרוצה להחכים – ירחק מן הפְּתָיִם והלֵצִים והכְּסִילִים

שלמה המלך, שמולך בירושלים, מבין כי לא מספיק לבנות את הבניין הפיזי של ירושלים, אלא יש צורך לבנות את הקומה הרוחנית. לכן הוא כותב את ספר משלי, שבו הוא מסביר כי החיים צריכים להיות בנויים על חכמה ובינה. "לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה". כי רק באמצעות החכמה אפשר לבנות וליצור. "בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן" (משלי כד ג).

כנגד החכמה עומדים הפתיים, הליצנים והכסילים. "עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת" (משלי א' כב). לכסילים אין חכמה, וגם "אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי - לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ" (משלי כז כב). לכן צריך להתרחק ממנו. הפתיים אינם טיפשים, הם מלאים רצון טוב להכיל את כולם, "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ" (משלי יד טו). לכן הם האמינו לערפאת ומאמינים לאבו מאזן ומביאים חורבן לעולם. את הפתאים הללו אפשר ללמד בינה וחכמה, שנאמר: "פתי יערים". הבעיה הגדולה היא עם הליצנים שמכירים את האמת ומתוך מחשבה מודעת הולכים כנגדה.

כנגד שלושתם מלמד אותנו שלמה להחכים. מספר הפעמים שבהן מופיעות התכונות הללו במשלי מוכיחות עד כמה שלמה התמקד בהן. המילה "פתי" מופיעה בתנ"ך 20 פעמים, מתוכן 17 בספר משלי. המילה "כסיל" מופיעה בתנ"ך 71 פעמים, מתוכן 50 בספר משלי. המילה "לצון" מופיעה בתנ"ך 20 פעם, מתוכן 18 בספר משלי. כשעוזבים את שלושתם ומחכימים, אפשר לבנות את ירושלים ואת בית המקדש. אפשר לבנות את העולם כולו.   

שחוק דקדושה
כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק לִי

כנגד כל אלה יש שחוק של קדושה שמביא ברכה לעולם. צחוק שהולך עם ה' ומחולל את המציאות ולא הולך כנגדה. הצחוק הראשון הוא הצחוק שהביא את יצחק לעולם. צחוק שמביא הרבה ברכה לעולם "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק לִי" (בראשית כא ו). "ומדרש אגדה הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפלות נענו עמה ורב שחוק היה בעולם" (רש"י שם).

גם דוד אוחז בו: "וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים" (שמואל ב ו ה). בדומה לצחוק בעניין יצחק, מדובר בשמחה שלפני הבניין, שמחה מתוך אמונה שדבר ה' יחול בעם ישראל ויבנה את בית המקדש בחיי שלמה בנו.

השחוק הזה הוא השחוק של פורים שמתרחש קודם הנס. הוא שחוקו של רבי עקיבא שרואה בעיני רוחו את נבואות זכריה מתקיימת "וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח ה). ואיך לא יצחק?

אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ

אנחנו, שזוכים לראות את הילדים משחקים ברחובות ירושלים, נשחק כשנראה בעיני רוחנו את השמחה הגדולה שתהיה וכבר קוראת: "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב: וְיָצָא מֵהֶם תּוֹדָה וְקוֹל מְשַׂחֲקִים, וְהִרְבִּתִים וְלֹא יִמְעָטוּ וְהִכְבַּדְתִּים וְלֹא יִצְעָרוּ" (ירמיהו ל יח). כן הוא חוזר ואומר: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים" (ירמיה לא ג). וכן הוא אומר: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה" (תהילים קכו ב).

מהלכות סעודת פורים
סעודה נאה

הרמב"ם כותב: "כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות" (הלכות מגילה ב טו). הרמב"ם מזכיר אכילת בשר כי "אין שמחה אלא בבשר ויין" (פסחים קט ע"א). על כן נאמר בגמרא על מעות פורים: "מגבת פורים - לפורים, מגבת העיר - לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר. אבל לוקחין את העגלים ושוחטין ואוכלים אותן, והמותר יפול לכיס של צדקה" (בבא מציעא עח ע"ב). מכאן למד הצפנת פענח את מקור דבריו של הרמב"ם.

אין שמחה אלא בבשר ויין?

הרב ווזנר (שבט הלוי חלק ג סימן יח) הביא את תשובת חוות יאיר (קע"ח) שהוכיח מהגמרא בביצה (י ע"ב) שיש שמחה גם בעופות, ועל בסיס זה התיר למי שדחוק לו לאכול בסעודת פורים עופות שיש בהם קצת שמחה.

באותה תשובה הוא הביא הוכחה מגמרא ירושלמי (פסחים פרק ד הלכה א) שגם בדגים יש שמחה, שהגמרא שם דנה במי שצד בחול המועד דגים לצורך המועד. הגמרא מספרת על מקום שקיבלו עליהם לא לפרוס רשתות לציד דגים בחול המועד מפני שמחת המועד, האם להתיר להם או לא, והתירו להם (מגן אברהם תקלג ס"ק ח).

פת בסעודה

החיד"א בברכי יוסף הביא תשובה שכתב בשם קדוש אחד בתשובת בכתב יד, שאם עשה סעודת פורים בלא לחם יצא. אמנם בט"ז כתב כי סעודת פורים צריכה להיות עם לחם, ולכן אם שכח בסעודת פורים לומר "על הניסים" בברכת המזון, צריך לחזור, כיוון שהסעודה בלחם היא חובה.  

אמנם המגן אברהם (תרצה ס"ק ט) חלק וכתב: "לא מצינו שחייב לאכול פת בפורים ומצי למיפטר נפשיה בשאר מיני מטעמים". לכן הוא פסק כי מי ששכח לומר "על הניסים" בברכת המזון, לא יחזור מדין ספק ברכות. כך גם פסק המשנה ברורה כאן, וכן אנו נוהגים.

זמן הסעודה

סעודה שעשאה בלילה - לא יצא ידי חובה. והנוהגים לאכול סעודת פורים אחרי חצות היום יזכרו להתפלל מנחה קודם לכן, כיוון שאסור לאכול סעודה גדולה קודם מנחה (שו"ע תרצה סע' ב עיין לכה"ח שם ס"ק כג ובמעשה רב סימן רלח שסובר כן. רמ"א סע' א. בא"ח שם יט).

בפורים שחל ביום שישי בירושלים, כמו בשנה זאת, טוב לעשות את הסעודה לפני חצות היום. ואם לא הספיק לעשותה לפני חצות היום – יעשה אותה מוקדם ככל האפשר כדי שיוכל לאכול סעודת שבת לתיאבון. ולא יזדרז בה יותר מדי, כי צריך לעשותה בשמחה ובטוב לבב. יש שעושים את הסעודה בצמוד לקבלת שבת, וכך הם מצרפים את הסעודה הזאת לסעודת שבת.

ויהי רצון שמתוך שמחת פורים יגבר האור יותר ויותר וידחה את החושך לגמרי, כאמור "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה". אמן ואמן.