השיעור נמסר על-ידי הרב יוסף אליהו.
וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ
בפרשת השבוע נאמר: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". אומר האורח חיים הקדוש: כל "ויהי" זה לשון צער. כל "והיה" זה לשון שמחה. כשמגיעים לארץ ישראל שמחים, לכן כתוב "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ". הפסוקים האלה מתארים את מצוות הבאת הביכורים, והטעם להבאת הביכורים הוא ידוע, שכן אדם שטרח בשדה שלו, זרע, ניכש, שתל וכו', עלול לחשוב "כוחי ועוצם ידי". לכן אומרים לו: דע לך שהקב"ה נתן לך את הכוח לעשות את כל הדברים הללו, אחרת שום דבר לא היה יוצא. לכן אתה מביא את הפרי הראשון לבית המקדש בירושלים.
אנחנו יודעים שביכורים מביאים משבעת המינים. ואולם המשנה במסכת ביכורים (פרק ג' משנה א') אומרת: "כיצד מפרישין הבכורים, יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שבכר, רמון שבכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו בכורים". מדוע אפוא המשנה מביאה רק שלושה סוגים, רימון, תאנה וענבים? מדוע המשנה מנתה דווקא את המינים האלה ולא את כל שבעת המינים? הרי ההלכה היא שאפשר להביא ביכורים מכל שבעת המינים, כמו שכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' ביכורים ה"ב), וז"ל: "אין מביאין בכורים אלא משבעת המינין האמורים בשבח הארץ והם החטים והשעורים והענבים והתאנים והרמונים והזיתים והתמרים", עיי"ש.
הרב זצ"ל היה אומר שזה תיקון. יש מדרש שאומר שהמרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה הביאו מפירות מהארץ – אחד שהיה מראשי שבטי ישראל הביא רימון, השני לקח תאנה, ושמונה הנותרים לקחו את הענבים ובאו לעם ישראל ואמרו "וזה פריה". ראו אילו פירות ענקיים יש, ולפי זה תבינו אילו אנשים ענקיים יש בארץ ישראל. איך אפשר להילחם מולם? כדי לתקן את הוצאת השם הרע על עם ישראל, כדי לתקן את הלעז שהוציאו המרגלים על ארץ ישראל, הזכירה המשנה את הפירות האלה, ופשוט שאפשר להביא מכל שבעת המינים.
רבנו יוסף חיים זיע"א, בעל הבן איש חי לפרשתנו, מביא את מה שנאמר במסכת אבות, כי שניים שיושבים ואוכלים ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים. שואל הבן איש חי: למה אתה קורא לזה מושב לצים? תקרא לזה מושב בטלנים, מושב עמי-ארצות. אומר הבן איש חי: זה קשור לפרשת השבוע שלנו. "כי תבוא אל הארץ", זו מצוות ביכורים. חכמי המוסר דורשים את המצווה הזאת על האדם. אחרי מאה-ועשרים כל אחד ואחד מאתנו מגיע אל הארץ המובטחת, אל השמים. הוא בא אל הכהן הגדול אשר יהיה בימים ההם, זה בית-דין של מעלה. מגיע למעלה עם הטנא – המצוות שעשה. רואים את הטנא, האם יש בו מצוות טובות או לא. אנחנו אומרים לקב"ה: ארמי אובד אבי, יש לנו יצר הרע והוא הרס לנו את כל מה שעשינו. את כל הפסוקים האלה דורשים על בית-דין של מעלה. לכל אחד מאתנו יש טנא, והתפקיד שלנו בעולם הזה הוא למלא אותו בתורה ומצוות ויראת שמים.
אם יושבים שניים ואין ביניהם דברי תורה, הם לא ממלאים את ייעודם בעולם. אז יש לנו שני טנאים ריקים. שני אנשים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, טנ"א בגימטרייה 60 ועוד טנ"א זה 120 בגימטרייה. הגימטרייה של המילה ל"ץ היא 120. לכן שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים. הטנא שלך ושלו ריק, מה אתם יושבים ומתבטלים? תמלאו את זה בדברי תורה! אדם צריך, במיוחד בימים האלה, בחודש אלול, לשים לב כמה הוא ממלא את הטנא שלו בתורה ובמצוות.
מהלכות צביעה במשקין
שיטת הבן איש חי זיע"א סוברת שיש צביעה במשקין. אם אדם צובע משקה בשבת קודש, יש בזה איסור צביעה. לכן כשאדם מכין שתייה, אין לשפוך את התרכיז עם הצבע על המים, אלא להפך, ישים בכוס את התרכיז, ורק אחר כך ישפוך את המים. וכן בהכנת כוס תה, אין לשים את התה על המים, אלא להפך. כמובן אנחנו מדברים בתה שלקחו את המים החמים בכלי שני.
היסוד של הדין הזה הוא בגמרא במסכת שבת (ע"ה ע"א): "שוחט משום מאי חייב? רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה". הגמרא אומרת שלשיטת רב הוא חייב שני איסורים, גם איסור נטילת נשמה וגם צובע. ואולם איזה צובע יש בשחיטה? אומרת הגמרא, רב אמר שהשוחט רוצה שהצוואר של הבהמה יהיה צבוע בדם, כדי שאנשים יחשבו שזה טרי ולכן ירצו לקנות אותה. לכן יש לו עניין לצבוע את הבהמה כדי שיראו כולם שזה טרי. וכותב התוס' רי"ד במקום, מכאן ראיה שיש צביעה באוכלין, לא רק במשקין, וז"ל: "ואי אמרת אמאי לא אמרינן אין צביעה באוכלין, כדאמרן (לקמן עמוד א) אין דישה אלא בגידולי קרקע, משום דגידולי קרקע חשיבי, והילכך מלאכות הנוהגות בהן אינן נוהגות בשאר מטלטלין, אבל כל המטלטלין דינן שוה ואין לחלק בין אוכלין לשאר מטלטלין, וה"נ אמרינן במעבד שיש עיבוד באוכלין ג". וזו גם שיטת חלק מהראשונים.
ה"בית יוסף" בסוף סימן ש"כ מביא את שיטת היראים שאומר שאין צביעה באוכלין. וז"ל היראים: "הצובע. תולדה דאורייתא אמרינן בפ' כלל גדול שוחט במאי מחייב? רב אמר משום צובע, פי' ועז שצובע העור בדם, הלכך נדיבי עם אלהינו אם שותים בשבת משקין צובעין כנון יין אדום או מי תותים או כלים צבועים שתים כגון פרי שקורין צריי"ש בלעז והם שחורות יזהרו שלא יצבעו מפותיהם וסדיניהם ובגדי לבושיהם וכן אדם שחתך אצבעו יזהר שלא יתן עליו שום דבר מפני שצובע שאע"פ שהוא מקלקל וכל המקלקלין פטורין איסורא דרבנן איכא וצביעת פיו וידיו אין בו חשש שאין בצביעה קפידא אלא על אדם שדרכו לצבוע ולא מקריא צביעה כלל והא דתגנא בהמצניע (צ"ה ע"א) רשב"א אומר משום ר"א אשה לא תעביר סרק על פניה משום שצובעת, ההיא כגון שדרך צביעה מקריא", עכ"ל.
לכן אם אדם טובל לחם בטחינה או בסלט עגבניות והלחם נצבע, אין בעיה כי אין צביעה באוכלין, ודבר זה מובא ב"בית יוסף" גם בשם "שיבולי הלקט" (ענין שבת סימן פ"ו), וז"ל: "מיהו צריך עיון על הכרכום אם יש לחוש עליו משום צובע, ולפי דברי בעל היריאים דאמר דאין דרך צביעה בתבלין מותר וזה לשון היראים: ראוי לבר ישראל שאוכל תותים או שאר פירות הצובעים כגון ציראסי וזולתן שיזהר שלא יגע בידיים צבועות בבגדיו או במפה דהוה ליה תולדת צובע, וכן אם יצא דם מהמכה אסור לתת עליה בגד בין מצמר בין מפשתן, אבל אם צובע פיתו במשקה הפירות לית לן בה, דאין דרך צביעה באוכלין", עכ"ל.
הרמ"א (בדרכי משה סימן ש"כ) מביא את שיטת ה"אור זרוע" והאגור עוד מביא שם את רבי אברהם ממיץ, שאומר שיש צביעה במשקין, ועל כן אין לשפוך יין אדום על יין לבן, כי אז היין הלבן נהפך לאדום ויוצא שנצבעו המשקין.
אמנם הרמ"א כתב שם שמותר לערבב יין לבן עם יין אדום, כי אין צביעה באוכלין. הרי, שהרמ"א הוא הראשון שהשווה בין צביעה באוכלין לצביעה במשקין ואמר, שכשם שאנחנו פוסקים שאין צביעה באוכלין, כך אין צביעה במשקין.
ברם, מרן בעל הבן איש חי זיע"א כותב ב"רב פעלים" (חלק ג' סימן י"א) שמשמע מה"שולחן ערוך" שכל מה שאנו אומרים שאין צביעה, הכוונה באוכלין, אבל במשקין יש צביעה. לכן לפי דבריו אם אדם רוצה לשפוך מים על היין – שכן היין זה דין והמים זה רחמים ואנחנו רוצים למתק את הדין – ישפוך את המים על היין ולא להפך, כדי לא לצבוע את המים.
היסוד של הבן איש חי לחלק בין אוכלין למשקין הוא משני טעמים: האחד, לפי שגם ה"שולחן ערוך" דיבר על אוכל ולא על משקה, שכתב (סימן שכ סעי' י"ט-כ') וז"ל: "ליתן כרכום בתבשיל, מותר ואין לחוש לו משום צובע, דאין צביעה באוכלין. יש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, משום צובע, אבל אם צובע פיתו במשקה הפירות, לית לן בה, דאין צביעה באוכלין", עכ"ל. וגם שהמקור שלו מספר היראים הוא באוכל ולא במשקין. והשנייה: הרמב"ם (שבת פ"ט הי"ד) שכותב מתי אדם עובר על איסור צובע בשבת, ומביא שתי דוגמאות. האחת, באופן הכנת הדיו, שלוקחים את הסממן שממנו מפיקים את הדיו ומכניסים אותו לתוך מים; ודוגמה שנייה: שאדם לוקח צבע ירוק ושם אותו על כורכום שהוא צהוב, והופך הכול לירוק. כלומר, שדרך הצביעה היא שלוקחים את היסוד של הצבע ושמים אותו על המים. זו דרך צביעה שיש בה איסור דאורייתא. וז"ל הרמב"ם (הל' שבת פ"ט הי"ד): "העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע וחייב. כיצד? כגון שנתן קלקנתוס לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור או שנתן אסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק וכן כל כיוצא בזה", עכ"ל.
מרן הרב זצ"ל מביא ב"מאמר מרדכי" חלק ד סימן פ"ה שפעם היה אמור להגיע לביתו צבעי כדי לצבוע, והרב היה אמור לצאת לבית-הדין וביקש מהצבעי להקדים בבוקר כדי שיוכל לראות את אופן הכנת הצבע. הצבעי סבר שהרב מתעניין בגוון של הקירות, אבל מטרתו של הרב הייתה אחרת לגמרי כנ"ל. הצבעי הביא את הגלון של הצבע, והיה לו בקבוק קטן שהוא יסוד של כל הצבעים, והיה מערבב מדי פעם מעט מן הבקבוק הקטן בגלון הצבע, עד שהגיע לצבע הרצוי לו. הרב הסתכל ושאל אותו: האם אתה יכול לשים את התמצית ועליה לשפוך את כל הצבע? אמר לו הצבעי שאי-אפשר כך, כי זה יקלקל את כל הצבע כי אחר כך אי אפשר יהיה לשלוט על כמות הצבע. הרב אמר שמכאן למד שדרך הצבעים לקחת את הגלון של הסיד ועליו לשפוך את התמצית ולערבב, וכך יוצרים את גוון הצבע. ודרך הצביעה הזאת היא שאסורה מדאורייתא, וזהו "עין הצבע" המפורסם המובא בפוסקים.
כשאנחנו באים לצביעה במשקין, הרי עיקר העניין במשקין הוא לשתות ולא לצבוע. כל האיסור הוא אפוא מדרבנן. איסור דאורייתא הוא לקחת מים ולשים עליהם את הצבע. אבל אם עיקר המעשה הוא לשם אכילה ויש שינוי, אז מותר. לכן בצביעה במשקין, אם שיניתי מדרך העולם בצביעה, ועשיתי שינוי, זה מותר. אבל אם לא עשיתי את השינוי זה אסור. זו שיטת הבן איש חי.
ואולם לא רק הבן איש חי סובר כך. מי שמשווים את הדין הזה ברמב"ם הם: ה"חסד לאלפים" של רבי אליעזר פאפו, בעל ה"פלא יועץ" בסימן ש"כ; הרב חיים פלאג'י בספרו "לב חיים" חלק ג' סימן ע"ג; הרב "נחפה בכסף" בסימן י"א; המהר"י חאגיז בספרו הלכות קטנות - כולם משווים את דין צביעה במשקין לדברי הרמב"ם דלעיל ואומרים שיש לחשוש לצביעה במשקים. לכן בעניין הכנת תה בשבת הם פוסקים שיש לשים את תמצית התה בכוס ריקנית לפני המים החמים.
והנה, בעל ה"גינת ורדים", בהתייחסו לשאלה איך עושים קפה בשבת, אומר לשים את הקפה קודם ועליו את המים, כי אחרת זה נקרא צביעה במשקין, והוא מאותו הטעם שהביא הרמב"ם, שיש צביעה במשקין. והוא אומר, שבזמנו כשהייתה שמחה היו לוקחים כדים שלמים וצובעים אותם, על כן יש להכין אותם מערב שבת כי יש צביעה במשקין, וכך גם סבר "כף החיים".
ומדגיש הבן איש חי זיע"א שזו גם שיטת ה"שולחן ערוך", שסובר שאין צביעה באוכלין, וכי הוא חוזר על זה בסעיפים י"ט ו-כ (הובאו לעיל), משמע שבמשקים אדם צריך להיזהר בדבר הזה.
לעומת זה יש שיטת המשנה ברורה, שסובר שאין צביעה במשקין. הוא סובר כדעת הרמ"א, שאדם יכול לקחת מים חמים ולשפוך עליהם תמצית. אבל במקום אחר, בסימן שי"ח בשער הציון סעיף קטן ס"ה כותב: אבל אדם ירא שמים יחשוש לשיטות האלה שסוברות שיש צביעה במשקין וישים קודם את התמצית ואחר כך את המים.
צריך לדעת שעל המשנה ברורה חולקים גם הרבה פוסקים אשכנזים: האבני נזר (או"ח סי' קע"ג) שכותב וז"ל: "ולענין הלכה פסק בשולחן ערוך (סימן ש"כ) דאין צביעה באוכלין, והוא מדברי הבית יוסף בשם שבלי הלקט בשם בעל היראים, ולפנינו בספר יראים ליתא. וגם באור זרוע הביא את דברי בעל היראים כמו שהוא בספר היראים שלפנינו, והא דאין צביעה באוכלין הם מדברי שבעלי הלקט בעצמו, ונכון להחמיר לעצמו", עכ"ל. וכן רבי שלמה קלוגר בספרו "האלף לך שלמה" (חלק או"ח סימן קל"ו) כותב: "ומ"ש רו"מ וכו' ומודה בזה הר"ן גם כיון דנשתנה מראיתו הוי חשש איסור צובע גם כן. מיהו י"ל אין צביעה באוכלין אבל במשקין יש צביעה וכעת אין פנאי לעיין בזה לכך אין בידי שום היתר בזה רק מוטב שיהיו שוגגין והנח להם לישראל וכו'", עכ"ל. גם בשאלת יעב"ץ (חלק א' סימן מ"ב) כותב: "ומ"ש א"מ הגאון ז"ל עוד ממלאכת צובע, י"ל דשאני צביעה דהיא אב מלאכה, וממשכן גמרינן וכו' ולא איתסרא אלא מדרבנן דדמי למלאכה, ועוד קשיא לי וכו' וכן צביעה דאוכלין לאו כללא הוא למישרייה לגמרי, אדרבה יש לי להביא ראיה וכו'" עיי"ש באורך. ועוד פוסקים כותבים שיש צביעה במשקין. לכן אם אדם בא לשתות כוס תה בשבת, לא יכניס ראשון בסלע המחלוקת וישים את התמצית ועליה את המים, לפי מה שמותר בשבת.
אמנם החכם צבי נוקט כשיטת הרמ"א, ואם כן נמצא דין זה נתון במחלוקת בדעת חכמי אשכנז. אבל כמו שכותב המשנה ברורה בשי"ח בשער הציון למה יכניס אדם למחלוקת זאת, אבל לדעת הספרדים לדעת השו"ע יש צביעה במשקין.
הלכה למעשה: לספרדים אדם שרוצה להכין פטל או תה, ישים קודם את התמצית ואחר כך ישפוך את המים (כמובא שבתה זה בכלי שני בשבת). וכן אדם שרוצה לערבב יין אדום עם יין לבן או להוסיף מים על היין, יוסיף את המים או את היין הלבן על היין האדום. ולדעת האשכנזים טוב להחמיר.
באוכלים: אם זה דרך אכילה, אין בזה צביעה. אבל לדעת כל השיטות, וכך מביא ה"פרי מגדים" בסימן ש"כ שאם אדם רוצה לצבוע את האוכל כגון שמעצבים בר וכדו', והכוונה לצבוע כדי שיהיה יפה כמובן שיש צביעה, וכל מה שמדובר זה רק כשזה דרך אכילה.
איך מעבירין את רוע הגזרה?
אנחנו נמצאים בערב ראש השנה. בעוד שבועיים נהיה בעיצומם של ימי הדין, מלך יושב על כיסא דין מי לא יירא? שאז דנים כל אחד מאתנו מי יחיה ומי ימות. כל מה שיקרה בשנה הבאה – הכול יידון בעוד שבועיים בדיוק. חז"ל אומרים כי תפילה ותשובה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה, כדי שניכתב ונחתם כולנו לחיים טובים ולשלום.
לגבי התשובה, כתוב בתהלים (צ, ב-ג): "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל; וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא". היה אומר על כך הרב זצ"ל: אם אדם היה לוקח כוס והייתה נופלת לו על הרצפה ונשברת, והיה אומר "חטאתי עוויתי פשעתי", והיה עושה עליה וידוי שלם, הכוס הייתה חוזרת להיות שלמה? אבל אדם עשה חטא, הוא היה מאוס לפני שעשה תשובה, אבל אחרי שעשה תשובה הוא ראוי לפני הקב"ה. הוא יכול להחזיר את המצב לקדמותו. מדוע אם כן הוא לא יכול להחזיר את מצב הכוס לקדמותו אחרי שאני אומר עליה את כל הווידוי? אלא "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ" – לפני בריאת העולם הקב"ה ברא בריאה שלא נמצאת בסדר הנהגת העולם. ההנהגה הזאת נקראת תשובה. לכן שאלו לנביאים מה יעשה החוטא, שאלו לחכמים מה יעשה החוטא, ואף אחד לא נתן את התשובה האמיתית, רק הקב"ה, כי הבריאה הזאת של התשובה נבראה לפני בריאת העולם.
הגמרא אומרת כי אדם צריך להסדיר תפילתו קודם הרגל (עיין לכל זה בשולחן ערוך סימן ק'). על כן כשאדם מתפלל תפילה שלא התפלל אותה 30 יום, כגון תפילת ראש חודש, אומר ה"בית יוסף" שצריך לעבור על התפילה. לפני ראש חודש אדם צריך לעבור על ההלל כדי שיבין את התפילה. יעבור על פירוש המילים כדי שיבין מה הוא אומר. שיטת ה"בית יוסף" שגם הרמב"ם וגם הרא"ש נקטו שיטה אחת. והוא מדברי הגמרא שאדם יסדיר תפילתו קודם הרגל. הטור לומד שזאת מחלוקת הרמב"ם והרא"ש. לדעת הרא"ש תפילת ראש חודש לא צריך לסדר, כי תוך 30 יום אדם זוכר, אבל תפילת המועדות צריך לסדר.
ה"בית יוסף" מביא את שיטת רבנו מנוח, שכל מה שאמרנו שצריך לסדר קודם הרגל, זה אם מתפלל בעל-פה. אבל אם יש שם סידור, יקרא בעצמו את סדר התפילה ואז לא יתבלבל, יכול לראות מה אומרים ומה לא אומרים. כותב על זה רבנו מנוח: אבל בכל זאת צריך עיון. מסכם ה"בית יוסף" שעדיף שאדם יסדיר את תפילתו כדי שתהיה שגורה בפיו בזריזות אפילו שיש לו סידור. וכך הוא פוסק להלכה.
וז"ל הבית יוסף: "וצריך להסדיר תפילתו קודם שיתפלל וכו'. סוף מסכת ר"ה (לה.) מימרא דרבי אלעזר א"ר אבא מסתברא מילתיה דרבי אלעזר בברכות של ראש השנה ויום הכיפורים ושל פרקים אבל דכל השנה לא איני והא רב יהודה מסדר צלותיה ומצלי שאני רב יהודה כיון דמתלתין לתלתין יומין הוה מצלי כפרקים דמי וכו' וכתב ה"ר מנוח (ספר המנוחה שם) דהא דצריך להסדיר תפילתו דוקא כשקורא על פה אבל כשכתובה לפניו לא וצ"ע עכ"ל ונראה דאפילו כשכתובה לפניו צריך להסדיר כדי שתהא שגורה בפיו בזריזות", עכ"ל.
אבל הרמ"א כותב ב"דרכי משה" על הטור: אני לא ראיתי שנוהגים כך לסדר התפילה. ראיתי שכולם סומכים על רבנו מנוח, שאם יש לך סידור הכול בסדר. וכך נוהגים.
ב"שולחן ערוך" (שם), כשבא לפסוק ההלכה, כותב: "תפילות של מועדות ושל ר"ח, צריך להסדיר תפילתו קודם שיתפלל, כדי שתהא שגורה בפיו". וכתב הרמ"א: "ויש אומרים דוקא כשמתפללים על פה, אבל כשמתפללין מתוך הסידור, מותר, דהא רואה מה שמתפלל וכן נוהגין (ב"י בשם הר"ר מנוח)". יוצא אם כן, שישנה מחלוקת בין ה"שולחן ערוך" לרמ"א. לדעת הרמ"א אם יש סידור, אדם לא צריך לסדר תפילתו קודם לרגל.
ה"אורחות חיים" מדבר על שליח הציבור שעולה להתפלל, ושואל האם אפשר להעלות כל אחד או צריך שיהיה אדם שסידר תפילתו קודם לכן. ותשובתו: "כשם שצריך שילמדו הכהנים חמש שנים הלכות העבודה קודם שיעבדו" –"כך צריך שירגיל השליח ציבור את סדר התפילה וקריאת התורה זמן מרובה קודם שיעמוד ושיהיה בקי יפה יפה, וכך אמרו לעולם יסדיר אדם תפילתו ואחר כך יתפלל". לא ממנים שליח ציבור סתם כך, אלא צריך להתכונן היטב לפני שהוא עולה, כדי שיהיה בקי בתפילה ובקריאת התורה.
הלכה למעשה, כותב "כף החיים" שגם הספרדים נהגו בזה כדעת הרמ"א והקלו בדבר הזה. נכון שיסדיר תפילתו, אבל אם יש לו סידור זה בסדר. הרב זצ"ל היה אומר שהספרדים נכון שנהגו כך, אבל חכם עיניו בראשו. אנחנו רוצים שהתפילה שאנחנו מתפללים בראש השנה תזכה את כולנו לחיים טובים ולשלום, לכן אדם צריך לדעת מה הוא מתפלל. לכן טוב שאדם יסדיר תפילתו ויבין מה הוא מתפלל. בנוסף, יש פיוטים בראש השנה, ואדם צריך לדעת מה הוא אומר כדי לעורר את הלב. לכן לדעת כולם אדם חייב לעבור על פירוש התפילה ולהסדירה כדי שלפחות יבין את פירוש הפיוטים, עם פירושים כמו "אוהלי יעקב", ובמיוחד בני אשכנז שהפיוטים כתובים במילים מאוד גבוהות משום שהם פיוטי חכמי ארץ ישראל שכתובים בלשון שצריכה הכנה וביאור קודם, וצריך ללמוד כדי להבין מה הוא מתפלל, ולהבין מה אנחנו מבקשים מהקב"ה.
כמובן שבעל תוקע צריך לעבור על ההלכות לראות שהוא בקי בהן.
כותב רבנו יוסף חיים זיע"א, שאדם צריך להיזהר בתפילה האחרונה של השנה, מנחה של ערב ראש השנה. הכול הולך אחר החיתום. אם החיתום טוב, הכול טוב. צריך להתפלל אותה בכוונה ובמחשבה טובה. גם תפילת ערבית, התפילה הראשונה של השנה, צריך להתפלל אותה כמו שצריך. על כן חכם עיניו בראשו ויכין עצמו כדבעי.
כתוב: "צדקה תציל ממוות". אם היא מצילה ממוות, בוודאי שהיא מצילה מדברים יותר קלים, כמו בריאות, פרנסה, חינוך הילדים. לכן צריך להרבות בצדקה בימים האלה. נכון שכתוב שאסור לאדם לתת יותר מחומש, זה בכל השנה. אבל בעשרת ימי תשובה, בחודש אלול, זה אחרת. אדם שלא מרגיש טוב שוכר רופא פרטי. בימים האלה מותר לתת צדקה יותר מחומש, כי כולנו רוצים להיכתב לחיים טובים ולשלום.
יש מנהג מראש חודש אלול להגיד כל יום עשרה פרקי תהילים כדי שאדם יגמור פעמיים את ספר התהילים עד ראש השנה כמניין "כפר". יש מחכמי ירושלים שנהגו מנהג שהתקבל, לקרוא את תיקוני הזוהר שמחולקים ל-40 ימים, מראש חודש אלול עד יום הכיפורים. אבל אם אדם לא מבין מה שהוא קורא בתיקוני הזוהר, כתוב: טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה. יקרא לאט ומעט, גם טוב. לכן אם אדם לומד את דברי רבי שמעון בר יוחאי, דברי סוד, זה מזכך מטהר את נשמתו.
כותב החיד"א, ומביא גם הבן איש חי, שנוהגים לבדוק בערב ראש השנה תפילין ומזוזות. אנחנו רוצים להגיע לראש השנה ויום הדין מסודרים. החיוב הוא לבדוק פעמיים בשבע שנים, אבל נוהגים לבדוק בימים האלה. כותב החיד"א שבחודש אלול אדם צריך להיות מארי דחושבנייא. אדם צריך לעשות חשבון נפש בין אדם לחברו, במי פגע, למי חייב כסף, ממי צריך לבקש סליחה. זה בין אדם לחברו. בין אדם למקום – צדיק יודע נפש בהמתו, ואמרו חכמי המוסר שאדם מכיר את הנפש הבהמית שלו. כל אחד יודע במה הוא לא בסדר. אדם צריך לעשות חשבון הנפש ולתקן. מה שיכול לתקן - יתקן. כותב הזוהר הקדוש בפרשת קרח דף קע"ח: הצדיקים נקראים מארי דחושבנייא. הצדיק האמיתי הוא מי שעושה חשבון נפש. זה הזמן לעשות חשבון נפש.
יש עוד מנהג באלול, מכ"ה באלול שזה בריאת העולם, ללמוד כל יום ויום מה שנברא באותו היום, עד ראש השנה.
הכנה ליום הדין
מכבסים ומסתפרים בערב ראש השנה ולובשים בגדים נקיים. יש הנוהגים ללבוש בגדים לבנים, להראות שאנחנו מנוקים מעוונות. כאשר עזרא אמר לעם שזה יום הדין, התחילו לבכות. אמר להם עזרא: "כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח). זאת אומרת, העין צוחקת, אבל הלב צריך לזכור שזה יום ראש השנה – יום הדין. אנחנו רוצים להראות כלפי שמיא שאנחנו בטוחים שנצא זכאים בדין. לכן נהגו להסתפר, ליטול ציפורניים. וכשמסתפר יכוון לקיים מצות ביומו תיתן שכרו וירוויח עוד מצווה לקראת ראש השנה.
נהגו לטבול בערב ראש השנה. טעם ראשון, כשאדם טובל הוא יותר טהור ותפילתו יותר נשמעת, ולכן טובלים גם בערב ראש השנה וגם בערב יום הכיפורים, כדי שהתפילה תהיה יותר נשמעת למעלה. טובלים חמש טבילות. ומה יכוון? כותב הרב זצ"ל בספרו: בראשונה יכוון משום טהרה. בשנייה לתיקון הכעס. בשלישית למתק הדין הגבורה בחסדים. ברביעית להעביר מפניו לבושי חול, וכן יכוון "תכלה שנה וקללותיה". בחמישית יקבל קדושת ראש השנה ויכוון "תחל שנה וברכותיה". כותב הרב זצ"ל, שמי שלא זוכר את חמש הכוונות, יכוון על דעת מה שכתוב בספר "מאמר מרדכי", את סדר הכוונות בטבילות של ראש השנה. אדם שלא יכול לטבול, זקן או חולה, ישפוך עליו תשעה קבין, שזה בערך 12 ליטר במקלחת, או ייטול 40 פעם ידיים. כמותבן שטבילות אלה מועילות רק לטהרת האיש לפני ראש השנה אבל לא לטבילת נשים כל השנה. ועיין בבן איש חי (פרשת נצבים שנה שניה הלכה ג') בדין אדם שלא יכול לטבול במקווה - ומביא שם את סדר 40 הנטילות.
נוהגים בערב ראש השנה להתפלל בקברי צדיקים. ואומרת הגמרא שללא תפילת המתים על החיים, החיים לא יכולים לחיות. אבל צריך לשים לב, שאנחנו הולכים לקברי צדיקים כדי שהצדיק יתפלל בשבילנו לפני בורא עולם (כותב הגאון מווילנה שהשכינה נמצאת אצל קברי צדיקים, שהם עשו רצון ה', ושם הכי נוח לה. זה מקום קדוש). לכן אנחנו מתפללים שם. אבל כתוב: אל תדרוש אל המתים. לא לבקש מהצדיק להושיע אותך, אלא לבקש בזכותו. למשל, רבי שמעון בר יוחאי, תתפלל בעדי, תעורר את הזכות שלי, תתפלל לפני בורא עולם בשבילי כדי שיחתום אותנו לחיים טובים ולשלום.
מה פתאום שהצדיק יתפלל בעדך? הרי בוודאי שהוא נהנה עכשיו מזיו השכינה? לכן צריך לעורר את זכותו. אדם ייתן צדקה לעילוי נשמתו של הצדיק. עשית טובה לצדיק - אתה מעורר את הזכות שלו. וכן אם אדם לומד מדברי הצדיק או לומד לעילוי נשמתו, קורא תהלים לעילוי נשמתו, מתפלל לעילוי נשמתו, מדליק נר לעילוי נשמתו, זה מעורר את זכות הצדיק. ואז אדם יכול לבקש שבזכות הצדיק שנמצא פה הוא ייחתם לחיים טובים ולשלום.
א. בערב ראש השנה צריך אדם להכין שתי מערכות של נרות. ב. ביום טוב ראשון לא מכין ליום טוב שני, לכן לא יכולה האשה להדליק את הנרות של היום השני לפני צאת הכוכבים, אלא רק אחרי צאת הכוכבים. כמו כן אדם לא יכול להכין ביום ראש השנה הראשון את האוכל או את הסימנים ללילה של יום ראש השנה השני. ועל כן לא יוציאו מהמקפיא או יבשלו ביום טוב ראשון כדי שיהיה מוכן ליום טוב שני.
מובא בטור בסימן ת"ר מחלוקת ראשונים אם מברכים "שהחיינו" ביום טוב שני של ראש השנה כי זה שונה מכל שני ימים טובים רגילים כי זה קדושה אחת, ואם בירך "שהחיינו" ביום הראשון – פטר את היום השני. והלכה למעשה כותב השו"ע וכך נוהגים הספרדים והאשכנזים שמברכים "שהחיינו" ביו"ט שני של ר"ה, וכדי לצאת מהמחלוקת הזאת עדיף שיהיה פרי חדש על השולחן או בגד חדש בקידוש של ליל יום טוב שני, ואם אין לו פרי חדש גם מברכים "שהחיינו" וכך נהגו כל ישראל.
והמנהג שלנו, שכל היכא שיש "שהחיינו" בקידוש – יש "שהחיינו" בהדלקת נרות. לכן, טוב שיהיה לאשה בגד חדש או פרי חדש גם בהדלקת נרות, אך כאמור גם אם אין - תברך "שהחיינו" בהדלקת נרות. כי ההלכה היא שלוקחים את ראש השנה כמו שני ימים טובים, ולכן וטוב שאדם יקנה לאשתו מתנה, תכשיט או בגד לקראת יום טוב שני, כדי שכאשר תברך בזמן הדלקת נרות, תברך גם על הבגד החדש. ואם אין לה בגד חדש או פרי חדש ביום השני - גם תברך "שהחיינו". וכותב רבנו חיים ויטאל בשם האר"י הקדוש, שגם אם לאדם אין דבר לברך עליו "שהחיינו" ביום השני, יברך "שהחיינו" בקידוש.
אבל בתקיעת שופר מברכים "שהחיינו" רק ביום הראשון ולא ביום השני. זה מנהג הספרדים. הרמ"א כותב שמנהג אשכנז לברך "שהחיינו" גם ביום השני על תקיעת שופר. וכותב המשנה ברורה, שטוב שלתוקע יהיה בגד חדש שיברך עליו "שהחיינו", ואם אין לו, מברך "שהחיינו" בכל זאת.
בראש השנה אנחנו עושים הרבה סימנים; לכן כותב הבן איש חי, שכאשר אדם מגיע לביתו יגיד "פתח אליהו הנביא", שכן הטוב ביותר הוא לפתוח את השנה עם אליהו הנביא. כותב הבן איש חי: אדם מגיע הביתה, האישה הדליקה נרות אחרי צאת הכוכבים והשולחן לא מסודר. במיוחד אם באה להתפלל ערבית ולא סידרה את האוכל, היצר הרע בא לאדם וגורם לו לכעוס, וכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, זה הסימן הכי רע. אדם מחזר אחרי סימנים טובים, שתהיה לו שנה טובה, אבל אדם שכועס זה סימן לא טוב. ולכן אם אדם הגיע והשולחן לא מסודר וכדומה, ישתדל מאוד לא לכעוס בראש השנה כי זה הסימן הכי לא טוב שיכול להיות, אלא יעזור לאשתו וזה הסימן הכי טוב.
הזמן הכי טוב לאכילת הסימנים: כותב הרב זצ"ל, שהוא אחרי ברכת "המוציא". יש לנו בסימנים שני סוגי ברכות: "בורא פרי האדמה" ו"בורא פרי העץ". כל "בורא פרי האדמה" אלה דברים שאוכל אותם בסעודה ומלפפים בהם את הפת ואין בהם בעיה. אבל דברים שברכתם "העץ", כמו תמר ורימון שלא באים מחמת הסעודה - יברך עליהם "בורא פרי העץ", ולכן ייקח את התמר ראשון ויכוון לפטור בברכתו את הרימון ואת כל פירות העץ שנמצאים על השולחן, ואחר כך ייקח תמר שני ויגיד "יהי רצון".
בברכת "המוציא" נוהגים לטבול את הלחם בסוכר וגם במלח מראש השנה ועד הושענא רבא, וכך היה מנהג הרב זצ"ל. מנהג אשכנז לטבול את הלחם בדבש. אנחנו נוהגים גם את התפוח לטבול בסוכר. אבל אפשר לשים גם תפוח בדבש. בכל מקרה אנחנו לא מורידים את המלח, כי כתוב (ויקרא ב י"ג) "לא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית".
אדם שלא מצא סימנים מסוימים, כמו ראש של כבש, זה לא סימן רע. וכן אם לא אוהב לאכול דבר מסוים, כמו ראש של כבש או תמר, לא חייב לאכול. ייקח את התמר ויגיד את "יהי רצון" ולא יאכל ממנו. אבל אם לאדם אין ראש של כבש אלא ראש של תרנגול, לא יגיד "ותזכור לנו עקדתו..."
צריך להפריד את הרימון מהחיבור שלו בערב ראש השנה. וכן להפריד את התמרים הצהובים מהענף.
כולנו רוצים להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ולשלום. אדם צריך להכין את עצמו בימים האלה, כי תפילה ותשובה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה. בע"ה שנזכה כולנו להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ולשלום. שנה טובה.
סיפור
סיפר הרב זצ"ל: בימינו מרובים בעלי התשובה, וברוך ה' אין מי שלא יודע מהו בעל תשובה. אבל כשהחל התהליך של התשובה בישראל בא אלי מישהו עם סיפור מוזר. הוא סיפר על עצמו שהתחנך בבית שאינו שומר תורה ומצוות לגמרי. יום אחד, בסיעתא דשמיא, קיבל על עצמו לשוב בתשובה. הוא לא ידע איך ההורים יקבלו את הידיעה המרעישה.
לאחר דין ודברים בינו לבין עצמו, הוא פנה לאביו ואמר לו: "אבא, מעכשיו אני בעל תשובה". האב, שהיה עם-הארץ גמור, הסתכל על בנו בפנים מופתעות ושאל: "אינני מבין. התחתנת עם מישהי שקוראים לה תשובה ואתה הבעל שלה? למה לא סיפרת לי עליה עד עכשיו, ורק עכשיו לאחר מעשה אתה מספר לי שאתה הבעל של תשובה?".
"לא!", אמר הבן. "אבא, החלטתי לחזור בתשובה. החלטתי שמעתה אהיה אדון לעצמי, ולא אהיה יותר עבד ליצר הרע". פניו של האב התרככו מעט ואז שאל: "אם כן, מה אתה רוצה ממני? אתה צריך עזרה?". "כן", השיב הבן, "אני מבקש ממך שתעזור לי ומעכשיו תקנה רק מצרכים עם הכשר מהודר". האב חייך ואמר: "זה הכול? אין בעיה!".
הבן היסס, ואז ענה ואמר: "האמת שזה לא הכול, אני צריך שגם תטביל את כל הכלים שיש לך בבית". התרגז האב ואמר: "תשמע, זה כבר יותר מדי. אני לא יכול לעזור לך כל כך הרבה! אני לא צריך שישברו לי פה עכשיו צלחות וכוסות. זה לא בשבילי!". כמה שניסה אותו בן לרצות את אביו בדבר זה, לא עלה בידו. לבסוף אותו בן הגיע לרב אליהו זצ"ל. וכך סיפר הרב בעצמו:
בא אלי אותו הבן וסיפר לי על אותו העניין ואמר לי שהדבר יצר ויכוח בינו לבין אביו. הוא הסביר שאין שום סיכוי שהאבא יסכים כי הוא יטביל את הכלים של אבא שלו בעצמו. אמרתי לאותו הבן: תבקש מאביך שייתן לך במתנה את כל הכלים שיש לו בבית, באופן שיאמר "אני מודה שכל הכלים שיש בבית שלך הם". אחר כך, תאמר שכל הכלים שלך נתונים במתנה גמורה לשומר הערבי שנמצא בשבת בבית-החולים "שערי צדק", והמתנה היא על מנת שישאיל לך את כל הכלים שנתת לו אותם במתנה. ובאופן זה לא התחייבו הכלים בטבילה שכן הם של הגוי, וגם הגעלה לא חייבים כיוון שהם בלועים ממאכלים כשרים.
שמח אותו הבן שמחה גדולה, וכך שב לביתו וקיים את כל שהוריתי לו, תוך שהוא מקיים גם את מצוות כיבוד הורים, למהדרין מן המהדרין.
