צפו: "את בית המקדש יבנו יהודים"

וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט - אֵלּוּ בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת

מהלכות תרומה לבית הכנסת

פרשת תרומה תשע"ח. שיעורו השבועי של הרב שמואל אליהו

וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ

וּלְפִי שָׁעָה נִזְדַּמֵן לוֹ לְמֹשֶׁה, וְעָשָׂה מִמֶּנוּ מִשְׁכָן, וְנִגְנַז

על התָּחַשׁ אומרת הגמרא שהוא בריה שנבראה לשעתה. "לְפִי שָׁעָה נִזְדַּמֵן לוֹ לְמֹשֶׁה, וְעָשָׂה מִמֶּנוּ מִשְׁכָן, וְנִגְנַז" (שבת כח:). ומה היה מיוחד בבריה הזו? שהייתה שמחה במיוחד מתוך היופי המיוחד שהיה בה. התרגום מתרגם את המילה "תחש" ל"סַסְגּוֹנָא", והסבירה הגמרא שפירוש המילה הוא שׂשׂ גּוֹונָא. שהתחש שׂשׂ ושמח ביופיו בגוונין הרבים שלו ומתפאר בהם (רש"י שבת כח. רש"י שמות כה ה). התחש מתאים למשכן, שהוא הכנה למקדש - "נויו של עולם" ומקור השמחה של העולם כולו. "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב" (תהילים מח ג).

אחרי חטא העגל – וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם

יחזקאל הנביא (טז) מספר על התהליך שעם ישראל עובר במצרים ומספר שגם בני ישראל התכסו בעור התחשים. "וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ: וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ". הכול כדי שעם ישראל יהיה העם היפה והשמח ביותר, כך הוא יוכל למלא את תפקידו העולמי ביתר קלות. "וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה".

בשונה מהתחשים שהיו מודעים ליופיים ושמחו בו, עם ישראל היה שבוי בנפש השפלה, נפש העבדים, ולא האמין מספיק בייחודו. בשל כך הם חוטאים בחטא העגל ומאבדים את הבגדים המיוחדים הללו ביחד עם שאר י"ג בגדי המלכות שמנויים ביחזקאל. כדכתיב "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם" (שמות לג ו). בגדי מלכות אלו חוזרים אליהם בזכות י"ג סוגי התרומה שתרמו ישראל לבניית המשכן (בעל הטורים שמות כה ו).

לעתיד לבוא – וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ה' וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ

הזוהר (ב קלח ב) אומר כי התפקיד של התחשים הוא ההשפעה החיצונית, ולכן הם היריעות העליונות ביותר גם בעת המסעות (פרט ליריעות ארון הברית, שהתחש הוא הפנימי – במדבר ד ה). וחכמינו במדרש (תנחומא תרומה) אמרו שלעתיד לבוא יחזרו שלוש עשרה בגדי מלוכה אלו להביא את השפעת עם ישראל לעולם כולו. כדכתיב: "וּבָרָא ה' עַל כָּל-מְכוֹן הַר-צִיּוֹן וְעַל-מִקְרָאֶהָ, עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן, וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה, לָיְלָה:  כִּי עַל-כָּל-כָּבוֹד, חֻפָּה. וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל-יוֹמָם, מֵחֹרֶב; וּלְמַחְסֶה, וּלְמִסְתּוֹר, מִזֶּרֶם, וּמִמָּטָר" (ישעיה ד). עליהם נאמר: "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר: וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ: וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ה' וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ" (ישעיה סב).

 
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

מקדש - גם במשכן וגם בגלגל, בשילה, בנוב ובגבעון

הציווי "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" נאמר בפרשה על המשכן, וממנו למדו את הציווי לבנות בית מקדש (רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א א). משמעות הציווי היא להקים בית קדושה שבו תשרה שכינה, בין במדבר ובין בירושלים. את המצווה הם קיימו גם במשכן שבגלגל, גם במשכן שילה, גם במשכן בנוב וגם במשכן שהיה בגבעון. השאלה היא האם מקיימים אותו גם בבית כנסת.

ה', אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ

ביחזקאל (יא טז) נאמר כי גם בגלות תהיה להם בחינה מסוימת של מקדש. "כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם". הגמרא (מגילה כט.) מסבירה: "אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָבֶל". מכאן למדו חכמים שבבתי כנסיות ובבתי מדרשות שורה שכינה, ומצווה ללמוד שם. "אֲמַר אַבַּיֵּי: מֵרֵישׁ הֲוָה גָרִיסְנָא בְּגוֹ בֵיתָאִי, וּמְצַלֵינָא בְּבֵי כְנִישְׁתָּא. כֵּיוָן דְּשָׁמְעִית לְהָא דְקָאָמַר דָּוִד, (תהלים כו) 'ה', אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ', לָא גָרִיסְנָא אֶלָּא בְּבֵי כְנִישְׁתָּא". שבתחילה הייתי מתפלל בבית כנסת ולומד בביתי. כיוון ששמעתי שבית כנסת הוא מעון ביתו של ה' – חזרתי גם ללמוד בבית הכנסת.

דכל בי כנישתא דעלמא "מקדש" איקרי

האם כשהתורה אמרה "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" היא התכוונה לכל מקום קדושה ששורה בו שכינה, כולל בתי כנסיות ובתי מדרשות? או שמא קדושתו היא רק מדרבנן, והפסוק הוא אסמכתא בעלמא? (ר"ן מגילה ח).

הבן איש חי (ויקרא א) כתב: "וכתבו הפוסקים, דמצווה לירא מן המקדש נוהג בבית הכנסת ובית המדרש מדאורייתא, ולכן ראוי להזהר בכבודם, ולשבת שם באימה ויראה. ואותם הנוהגים בהם שחוק וקלות ראש, עליהם נאמר 'מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי'".  מקור דבריו במבי"ט (קרית ספר על הלכות בית הבחירה א' ד' וראה בכף החיים קנ ס"ק ו שהביא פוסקים רבים שפסקו כן). ובשדי חמד (מ"ד) כתב שכן משמע בזוהר הקדוש (נשא דף קכ"ו ע"א) שכתב "כַּמָה חֲבִיבִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּבְכָל אֲתָר דְּאִינּוּן שַׁרְיָין, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּכַח בֵּינַיְיהוּ, בְּגִין דְּלָא אַעְדֵי רְחִימוּתָא דִּילֵיהּ מִנְּהוֹן, מַה כְּתִיב 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם'. וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ - סְתָם, דְּכָל בֵּי כְּנִישְׁתָּא דְּעָלְמָא מִקְדָּשׁ אִקְרֵי. וְהָא אוּקְמוּהָ. וּשְׁכִינְתָּא אַקְדִימַת לְבֵי כְּנִישְׁתָּא". כמה חביבים ישראל לפני ה' יתברך, שבכל מקום שהם נמצאים הקדוש ברוך נמצא איתם כיוון שלא ביטל את אהבתו אליהם. מה הפסוק אומר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". שכל בית כנסת בעולם נקרא "מקדש". וכבר אמרו חכמינו שבכל בית כנסת השכינה מקדימה ובאה לפני כולם.

בניית בית כנסת – מצווה מדאורייתא

וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבוֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ

"כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה, ומקום זה נקרא בית הכנסת" (רמב"ם פרק י"א מהלכות תפלה). בגלל חשיבות בתי כנסיות ובתי מדרשות אומרת הגמרא שיש מצווה לתרום לבניינם. ובגמרא "אָמַר רַב אַסִי, לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִלָּתֵת שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה י) 'וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבוֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ'. וְאָמַר רַב אַסִי, שְׁקוּלָה צְדָקָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְהֱעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת' וְגוֹ'. מִצְוָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא מִצְוֹת" (ב"ב ט.).  

הפסוק מדבר על תרומות לבניין בית המקדש, ואולם דברי רב אסי לא נאמרים על בית המקדש שהיה חרב בימיו, אלא על בתי כנסיות ובתי מדרשות שעליהם מדברת הגמרא במקום זה. ולמה שקולה צדקה לבניין בית כנסת כנגד כל המצוות? ייתכן שבגלל השראת השכינה שבתוכו, וייתכן שבגלל שבזכותו אנשים מתפללים, לומדים תורה, אוספים צדקה, מעוררים את הציבור ומקיימים את כל המצוות. וייתכן שהדבר הוא כך משתי הסיבות גם יחד.

כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת

אם אנשים לא תורמים מעצמם, כופים אותם. כך נפסק בשו"ע: "כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ספר תורה ונביאים" (תוספתא בבא מציעא יא. שו"ע קנ א'). ואפילו מיעוט כופה את הרוב. ובלבד שיש עשרה מתפללים (כף החיים ס"ק א). ובמקום שאין יכולין לבנות בית הכנסת מפני שהם עניים או דבר אחר - לפחות ישכרו להם בית כדי להתפלל בתוכו. ואם גם זאת אינם יכולין לעשות - לכל הפחות אחד מהם יתנדב שיכין להם מקום בביתו רק בעת זמן התפלה כדי שיוכלו לבא להתפלל אצלו ויהא הוא מזכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו" (כה"ח ס"ק ד).

לבנות ולחזק בדק בתי כנסיות ובתי מדרשות

יכולים בני העיר לכפות זה את זה לשיפוץ בית הכנסת, "דכשם שמצות עשה לבנות בית הבחירה ולחזק בדק הבית שנאמר 'ועשו לי מקדש' כך הוא בזמן הזה לבנות ולחזק בדק בתי כנסיות ובתי מדרשות" (אורחות יושר בפרק י"ג דף קע"א. יפה ללב א'). ולא עוד, אלא שבמקום שהציבור מתפזר להתפלל בבתים "יכולין למחות שלא יתפללו בעשרה בבתים כי אם בבית הכנסת" (כה"ח בשם כנה"ג ומג"א). ואפשר שהוא הדין במקום שיש כמה בתי כנסת שאין בכל אחד מהם מניין - יתרכזו כולם לבית הכנסת אחד, כי ברוב עם הדרת מלך.

בל תאחר לשלם התחייבות לבית כנסת

כשאדם נודב צדקה, הוא צריך לתת אותה מיד. וכך כתב השו"ע: "הצדקה, הרי היא בכלל הנדרים. לפיכך האומר: הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד. ואם איחר, עובר בבל תאחר (דברים כג, כב). שהרי בידו ליתן מיד, ועניים מצויים הם. ואם אין שם עניים, מפריש ומניח עד שימצא עניים". לעומת זאת, בבית כנסת הוא יכול לחכות עד שיבקשו ממנו. "כשנודרין צדקה בבית הכנסת ליתנה ליד גבאי, או שאר צדקה שיש לו ליתן לגבאי, אינו עובר עליה אף על גב דעניים מצויים. אא"כ תבעו הגבאי ואז עובר עליה מיד אי קיימי עניים והגבאי היה מחלק להם מיד" (יו"ד רנז). ולפעמים הגבאי לא יודע על ההתחייבות של האדם המתחייב, כי הוא לא נמצא בכל מניין. או לא זוכר. ולכן צריך המתחייב ללכת לגבאי להודיע לו על ההתחייבות כדי שיוכל לתבוע את הכסף.

חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים

בשו"ת הריב"ש (רנג) נשאל על בית כנסת שצר מלהכיל את המתפללים, ורוצים הגבאים להוסיף בו כיסאות באופן שמצופף את בית הכנסת ומקשה על הוותיקים שקנו ושילמו על מקומותיהם. וענה שאי אפשר למעט את זכות המתפללים הוותיקים בגלל המתפללים החדשים, אלא אם כן זה מנהג המקום (רמ"א חו"ח קסב ז).

אמנם, אם ירצו לבנות בית תפילה חדש בשביל החדשים – מותר ומצווה, ואין הוותיקין יכולים למנוע אותם. "גם מה שאמרת אם באו יחידים לעשות להם מדרש לתפלה וקמו אנשים למנוע, אם נתן לשמוע, ודאי משתקין אותו בנזיפה שמעכבין את הרבים מלעשות מצוה ואין עון גדול מזה. וכבר מנה הרמב"ם ז"ל זה באותן כ"ד דברי' שב"ד נזקקי' לנדות העובר, ואיתא בירושלמי דמועד קטן (פ"ג ה"א) מעכב רבים מלעשות מצוה צריך נדוי. ואם (המעכבים) נותנין טעם לדבריהם מפני ישוב הבית הכנסת שלא תחרב - אז הקהל מעיינין בדבר ועושין תקנה לקיים את שתיהן".

לשם ייחוד מצוות בניית בית כנסת

בגלל שבניית בית כנסת ובית מדרש היא מצווה מהתורה, פסק בספר "מעשה אברהם" (אורח חיים ל"ז) כי צריך לבנות בית כנסת לשמה, כמו שבונים את בית המקדש. "ומטעם זה אסור לבנותה על ידי עכו"ם כשאפשר על ידי ישראל משום דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד". ולכל הפחות יהיה ישראל עומד על גבו של העכו"ם בשעת הבנייה ויכוון לשם מצווה.

כן כתב הבית דוד (ס"ד) דיש מי שאומר שאין נכון לעשות בנין בית הכנסת על ידי גויים. ואולי אפשר לבנות את גג הרעפים על ידי גוי כי הוא חיצוני. "אבל לעשות כמין כיפה לפני ההיכל לנוי - ראוי ליזהר". וכן הביא החיד"א בברכי יוסף (קנ. א-ג). ובוודאי "מה שנוהגים לכתוב על הכתלים איזה מזמורים בצבעים על ידי ציירים אסור לעשות על ידי פועלים עכו"ם" (שו"ת שואל ומשיב חלק ג' סוף סימן קמ"א).

בתי מדרשות קודמים לבתי כנסיות

ילדים בבית הכנסת, אור בבית הכנסת

מספרים שפעם התכוון הנדיב הגדול זאב וולפסון ז"ל לתרום ולהקים 100 בתי כנסיות בארץ ישראל. בא אליו הרה"ג צבי נריה זצוק"ל ואמר לו כי המחשבה שלו טובה וראויה לברכה. אבל אם הוא לא יקים ליד 100 בתי הכנסת עוד 100 ישיבות ואולפנות, הרי שבעוד מספר שנים בתי הכנסיות הללו יהיו ריקים מאדם וייסגרו.

ומצאנו על זה סיפור בגמרא ירושלמי (שקלים. פאה ח ח): ר' חַמָא בַּר חֲנִינָא וְרַ' הוֹשַׁעֲיָא הַווּן מְטַיְילוֹ בְּאֵילִין כְּנִישְׁתָא דְלוֹד. רבי חמא ורבי הושעיא היו בעיר לוד וראו את בתי הכנסיות שלה ריקים ושוממים מאין יושב. אָמַר רַבִּי חַמָא בַּר חֲנִינָא לְרַ' הוֹשַׁעֲיָא: כַּמָּה מָמוֹן שִׁיקְעוּ אֲבוֹתַי כָּאן לבנות את בתי הכנסת הללו. אמר ליה: כַּמָּה נְפָשׁוֹת שִׁקְעוּ אֲבוֹתֶיךָ כָּאן. לָא הַווּן בְּנֵי נָשָׁא דִילְעוּן בְּאוֹרַיְיתָא. כמה נפשות הפסידו אבותיך כאן שהשקיעו בבתים ולא בתלמידים, וכי לא היו אנשים שאפשר ללמד אותם תורה? בירושלמי שקלים קרא עליו את המקרא הזה. "וַיִשְׁכַּח יִשְׂרָאֵל אֶת עוֹשֵׂהוּ וַיִבֵן הַיְכָלוֹת" (הושע ח).

והיה מעשה עם מרן הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל, שהוזמן לבית כנסת מפואר וראה שכולו מלא אנשים אבל אין בו אפילו ילד אחד. הרצפה והקירות של בית הכנסת היו נקיים מדי, וגם הסידורים והחומשים היו כולם שלמים ונראו כחדשים. כשעלה הרב לדבר הוא שאל למה בית הכנסת חשוך כל כך. מיד רץ הגבאי להדליק את המנורות הגדולות בבית הכנסת. אחרי שהודלקו המנורות הגדולות חזר הרב ואמר: אני לא רואה כלום, רק חושך. אמרו לו: יש לנו בבית הכנסת רופא עיניים מומחה. אמר להם הרב: אני לא צריך רופא, אני צריך שבבית הכנסת הזה יהיו ילדים. ילדים זה אור. ילדים זה עתיד. אסור להקפיד עם הילדים. צריך לעודד אותם לבוא לבית הכנסת, גם אם יזרקו בו עטיפות של סוכריות, וילמדו אותם לשמור על ניקיון בית הכנסת. ואע"פ שלפעמים הם יוצאים באמצע התפילה, ואע"פ שלפעמים הם מרעישים קצת, ואע"פ שלפעמים הם מלכלכים קצת את הקירות - אפשר לסייד ולתקן. אם לא יהיו ילדים בבית הכנסת – הוא עתיד להיות שממה. אם אין גדיים – אין תיישים. 

צדקות שהתנדבו לצורך בית הכנסת יכולים בני העיר לשנותם לצורך בית המדרש

קדימות לימוד הילדים מקבלת ביטוי בהלכה. "אמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש" (מגילה כו:). רב פפי אמר: לשנות מבית כנסת ולעשותו בית ועד לחכמים – מותר. להפך אסור (שו"ע או"ח קנג א).

על כן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמט טז) כי המצווה ללמד נערים תורה עדיפה. "יש מי שאומר שמצות בית הכנסת עדיפא ממצות צדקה, ומצות צדקה לנערים ללמוד תורה או לחולים עניים - עדיף ממצות בית הכנסת".

מכאן למד השולחן ערוך שמותר גם לשנות ייעוד של צדקה. "צדקות שהתנדבו לצורך בית הכנסת או לצורך בית עלמין, יכולים בני העיר לשנותם לצורך בית המדרש או תלמוד תורה, אפילו אם הבעלים מעכבים, אבל לא להפוך תלמוד תורה לבית הכנסת" (יורה דעה רנט ב). וכן נפסק: "מוכרים בית הכנסת, וכן שאר דברים שבקדושה ואפילו ספר תורה  להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו" (שו"ע או"ח קנג ו).

צדקה מגוי לצורך בית כנסת

גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לה'

מהפסוק שנאמר בו: "וַיֹּאמֶר משֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לה' אֱלֹהֵינוּ" משמע שמותר לקחת מעובדי עבודה זרה קרבנות להקריב לאלוקים. כך דורשים חכמים "לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל" (חולין יג:). אבל רק "זבחים ועולות" (וראה עוד ויקרא כב כה עזרא ו ט. ז יז - חולין יג).

לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ

אע"פ שמקבלים מהם עולות, לא מקבלים מהם עזרה לבניין בית המקדש. כך מסופר בתחילת ספר עזרא (פרק ד) כי צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן שומעים כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל "וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם". התשובה של בני ישראל היא: לא! "וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ. כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס".

יש אומרים בגמרא שזו הייתה סיבה מקומית. הכותים הללו רצו להפריע, כמו שכתוב שהיו "מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת". כל מה שהם הציעו עזרה היה רק בכוונה לקלקל. "משום שלא היו מתכוונים לטובה אלא שיסמכו גם עליהם וישמעו לעצתם והם יאחרו הבנין עד שיסיבו את לב כורש שלא לבנותו" (רש"י ערכין ה:).

קצת הוכחה יש שמותר לקחת תרומה מנוכרים אפשר ללמוד ממה שכתוב: "וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (עזרא א ד). ומסביר רש"י שמדובר גם בנוכרים: "מצוה אני לאנשי מקומו שיעניקוהו וינשאוהו בכסף ובזהב ורכוש ובהמות למען יוכל לעלות לירושלים עם הנדבה אשר יתנדבו אנשי מקומו לבנין הבית. שאף האומות יש בהם אשר היו מתנדבים נדבה לבנין הבית".

גוי שנדב מנורה

בגמ' (ערכין ו.) מבואר כי בתחילה אפילו מים ומלח אין מקבלים מנוכרים לבית המקדש. אבל אם לקחו מהם – הרי שאם מדובר בחפץ שאפשר להצביע עליו ולומר שהוא של הגוי – גם בדיעבד לא לוקחים מהם. אם מדובר בתרומה כללית – בדיעבד משתמשים בזה (ירושלמי שקלים פ"א ה"ד. רמב"ם פ"ח ממתנות עניים ה"ח).

בגמרא (ערכין ו:) כתוב כי לבית הכנסת אפשר לקחת. "אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: עובד כוכבים שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, עד שלא נשתקע שם בעליה - אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה - מותר לשנותה". ומסבירה הגמרא, שאם יהודי תרם מנורה לבית כנסת, הוא לא יכעס אם יראה ששינו אותה לדבר מצווה אחרת. אבל אם יבוא נוכרי ויראה שלקחו את תרומתו ושינו אותה לדבר אחר, יהיה חילול השם. אמנם אם כבר נשכח שהנוכרי תרם את המנורה הזאת – מותר. וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנט ג).

בִּיבוֹשׁ קְצִירָה – תִּשָּׁבַרְנָה

יש שואלים למה מותר לקחת צדקה מגוי לצורך בית כנסת. הרי בגמרא (בבא בתרא י:) משמע שאסור לקבל צדקה ממלך נוכרי. וכך מספרת הגמרא: "אִיפְרָא הוּרְמִיז, אִימֵּיהּ דִּשְׂבוֹר מַלְכָּא, שַׁדְּרָא אַרְבַּע מֵאָה דִּינָרֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִי, וְלָא קַבְּלִינְהוּ. שַׁדְרִינְהוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּא, וְקַבְּלִינְהוּ, מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת. שָׁמַע רַבִּי אַמִי, וְאִיקְפַּד, אָמַר, לֵית לֵיהּ, (ישעיה כז) 'בִּיבוֹשׁ קְצִירָה תִּשָּׁבַרְנָה, נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָה'. וְרָבָא? מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת. וְרַבִּי אַמִי נַמִי, מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת? דְּאִיבָּעִי לֵיהּ לְמִפְלַגִינְּהוּ לַעֲנִיֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְרָבָא? נָמִי לַעֲנִיֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים יַהֲבִינְהוּ. וְרַבִּי אַמִי דְּאִיקְפָּד הוּא דְּלָא סַיְימּוּהָּ קָמֵּיהּ".

תרגום. אִיפְרָא הוּרְמִיז הייתה אמו של המלך שבור, והיא שלחה ארבע מאות זוז לרבי אמי. אלא שהוא לא הסכים לקבל את התרומה הזו. שלחה את הכסף לרבא, וקיבל משום שלום מלכות. שמע רבי אמי והקפיד על רבא. וכי הוא לא מכיר את ההלכה שאומרת שאסור לקחת צדקה מנוכרים? הרי זה מה שנותן להם כוח רוחני. כי כך אומר הנביא ישעיהו: מתי תכלה מלכות הרשעה? מתי הם יישברו? "בִּיבוֹשׁ קְצִירָה" - כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן - אז הם יישברו. אם אנחנו לוקחים מהם צדקה – אנחנו נותנים להם אפשרות למשול עלינו.

עונה הגמרא, שרבא ידע את האיסור הזה, ואף על פי כן הסכים כי חשש לריב עם אמו של המלך אם לא ייקח את התרומה שלה. וזו סכנה גדולה יותר. הופכת הגמרא את השאלה על רבי אמי: וכי רבי אמי לא ידע את השיקול הזה של שלום המלכות? למה הוא מקפיד על רבא? עונה הגמרא, שחשב רבי אמי כי רבא צריך לקחת את הכסף של איפרא הורמיז ולחלק אותו לעניים של גויים. שוב הופכת הגמרא את השאלה על רבא. למה הוא לא חילק את הכסף לעניים של גויים? עונה הגמרא שאכן כך עשה רבא, אלא שלא סיפרו לרבי אמי את כל הסיפור ולכן הוא הקפיד על רבא.

צדקה של יחיד מול צדקה של מלכות

לפי זה חוזרת השאלה: איך מותר לקבל מגוי תרומה של מנורה לבית כנסת? ותירצו התוס' בבבא בתרא שתרומה לבית כנסת היא כמו קרבן, וכיוון שמותר לנוכרים להקריב נדרים ונדבות, מותר גם לתרום מנורה. כן פסק הרמב"ם. "אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחלה, והוא שיאמר כדעת ישראל הפרשתי, ואם לא אמר - טעון גניזה, שמא לבו לשמים, ואין מקבלים מהם לחומת ירושלים ולא לאמת המים שבה שנאמר ולכם אין חלק וזכרון בירושלים" (פ"ח ממתנות עניים ה"ח).

רבי חיים בין עטר זיע"א בספרו "ראשון לציון" (יו"ד סי' קנ"ד סעי' ב') מחלק חילוק בסיסי בין צדקה של אדם יחיד לצדקה של מלכות. כל האיסור שמצאנו בדברי חז"ל הוא כאשר הצדקה ניתנת על ידי המלכות, כמו נבוכדנאצר או אמו של שבור מלכא. בזה מחזקים את מלכות הרשעה. אבל כאשר אדם פרטי נותן צדקה, אין בזה איסור. ולכן מותר לקחת מאנשים יחידים נדרים ונדבות לבית המקדש. או צדקה, אם זה לא בפרהסיה. כן הביא בשו"ת דעת כהן (קלב) ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק טו סימן לג) דבקבלה מהרשות השלטונית איכא איסור משום ביבוש קצירה תשברנה וגו', ובקבלה מיחיד האיסור הוא משום חילול השם. ואם אין חילול ה' – מותר.

ויהי רצון שתתקיים בנו נבואת הנביאים על עליית כל הגויים לירושלים מתוך קידוש השם גדול. "מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים - מִנְחָה יָשִׁיבוּ, מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא - אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ" (תהילים עב). אמן ואמן.