מירת תורה ומצוות בכמה מישורים, מן הפרט אל הכלל.במישור היסודי, קיום תורה ומצוות הוא עניין אישי של כל יהודי. מרגע שהוא פותח את העינים בבוקר ואומר "מודה אני", ועד לקריאת-שמע שעל-המיטה – כל חייו צריכים להתנהל על פי התורה. כל יהודי הוא "עולם מלא" (כלשון חז"ל), ובלי קשר לחברה הסובבת אותו הוא צריך להתנהג כיהודי – בין אם יחיה בעיר סואנת ובין אם יקלע לאי-בודד.
במישור הזה, היהדות היא בעיקר "העניין שלי" כיהודי יחידי (וידועה גם הדרכתו של רבי נחמן מברסלב "כל הרוצה להיכנס בעבודת השם, אי אפשר לו להיכנס כי אם על-ידי בחינה זו שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם"). גם המצוות הרבות שבין אדם לחברו, סוף סוף הן חובה אישית. הרי האדם אינו חי לבדו וגם את היחסים הבין-אישיים עליו לנהל לפי התורה, ולכן אם אני יהודי טוב עלי לקיים "ואהבת לרעך כמוך" כשם שאני לובש ציצית ושומר שבת. אבל כאשר אני עשיתי את שלי, הרי אני כבר "בסדר גמור", גם אם אהיה צדיק בסדום.
ניתן לטעות ולחשוב שבזה מסתיים עניינה של התורה. במיוחד אם משווים בין היהדות לדתות אחרות, להבדיל – יש כאן 'דת' שמי שמאמין בה מקיים אותה ודי בזה. גם לאחר שנבין שהתורה אינה "עושה הנחות" לאף יהודי, וכל יהודי מחויב להלכה (כמו שהארכנו במאמר הקודם) – עדיין ניתן להתייחס לזה כאל חובה אישית בלבד, כמו למשל התנהגות לפי כללי בריאות נכונים. ממילא, למי שמקיים את התורה לא צריך 'להזיז' אם אחרים מקיימים אותה או לא.
אך כמובן שזו טעות. אמנם עיקר 'העבודה' שלי היא במישור האישי, אבל אסור לשכוח שהתורה ניתנה דוקא לכל בני ישראל וישנה "מטרת-על" שהתורה תתקיים אצל כל היהודים, גם אני, גם הקרובים והשכנים וגם כל יהודי אחר בקצה העולם. הקב"ה, נותן התורה, מעוניין שתהיה "ממלכת כהנים וגוי קדוש", וכל עוד יהודי אחד אינו מקיים את התורה – הדבר פוגע בהגשמת היעד של מתן תורה. גם מעלתו של היחיד, גדול ככל שיהיה, תלויה במצב העם כולו, ואפילו משה רבינו, "רבן של נביאים", הורד מגדולתו כאשר ישראל חטאו, "רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם" (רש"י שמות לב, ז).
זה מתבטא גם למעשה, בהלכות מיוחדות המוטלות עלי (באופן אישי) ומחייבות אותי לדאוג לקיום התורה אצל יהודים אחרים, כמו "הוכח תוכיח" וחובת הערבות, "כל ישראל ערבים זה לזה". לכן יהודי טוב אינו יכול להסתפק בשמירת התורה שלו עצמו, זה פשוט לא מספיק. אם אני שומר שבת ויהודי אחר אינו שומר, הרי השבת עצמה מחוללת, התורה אינה נשמרת, ונותן התורה כביכול נעצב אל לבו.
אם כן, יש לנו עניין שכל היהודים ישמרו את התורה, אבל עדיין ניתן לחשוב שמדובר רק על כמות מצטברת של יהודים המקיימים את התורה – אני אתה והוא, עד שכל היהודים יקבלו עול תורה ומצוות.
אבל במעבר מיחיד לרבים יש ממד נוסף. כאשר כמה יהודים מצטרפים יחד מתקבלת קבוצה שיש בה יותר מסכום כל החלקים! שני יהודים שיושבים בחברותא ולומדים תורה הם יותר מאחד ועוד אחד היושבים לבד. שלשה יהודים האוכלים יחד מצטרפים לזימון. וכאשר עשרה יהודים נאספים יחד לדבר שבקדושה, יש כבר השראת שכינה ממש. כל יהודי הוא כמו אות אחת, וכמה יהודים יחד יוצרים מלה שיש בה משמעות חדשה שלא היתה קיימת באותיות הבודדות (וכך היא השראת השכינה השורה מלמעלה על עשרה מישראל, בדרגה שאינה נכנסת ונקלטת בתוך הנפש של כל אחד מאותם עשרה. כמבואר בתניא פכ"ג).
יש מדרגות שונות של ציבור, ממניין יהודים ועד ל"רבבות אלפי ישראל", ויש גם משמעות הלכתית מיוחדת ל"רוב ישראל", ועוד. הצד השוה בכולם, שלא מדובר על סכום של אחד ועוד אחד, אלא על מכפלת כח שנוצרת בהצטרפותם של יהודים רבים, "אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה" (רש"י ויקרא כו, ח), וכל תוספת בכמות היא תוספת גם באיכות. ובעומק, ככל שיש ציבור ממשי בדרגה גדולה יותר, כן הוא משקף את בחירתו של הקב"ה בישראל מצד הכלל (כלשונו של המהר"ל), וכך שורה עליו מקדושתה של כנסת ישראל – האם והמקור הכללי שבו מושרשות כל נשמות ישראל.
[אם רוצים לתת דוגמא מתמטית למשמעות הצירוף של יהודים, אפשר לחשב את מספר הצירופים האפשרי ביניהם, ע"י הכפלת כל המספרים מאחד ועד המספר שלפנינו (עצרת), כמו בצירופי אותיות, או כיהלומים מלוטשים שכל אחד משקף את כל אלו שסביבו. כך יוצא למשל שלארבעה יהודים יש 24 צירופים, לחמשה יהודים יש 120 צירופים, ולעשרה יהודים יש הרבה יותר מששים-ריבוא צירופים (ע"פ לקוטי הלכות הל' ציצית ז). אך גם היחס המספרי הזה עדיין אינו מבטא את הקפיצה האיכותית, ולכן כדאי להוסיף את הדוגמא הפיזיקאלית של "מסה קריטית" המביאה לשחרור אנרגיה שבפחות מסה לא היתה יכולה להשתחרר.]
אך גם בזה אין להסתפק. יש רובד נוסף, מאד משמעותי, במעבר מן היחיד אל הציבור.
לא רק שאני עצמי מתפלל שלש פעמים ביום, לא רק שחשוב לי שעוד יהודים יתפללו גם הם ושכל היהודים יתפללו, ולא רק שנצטרף יחד למניין. כך ניתן עדיין לתפוס את התורה כאילו היא נשארת בתוך רשות היחיד, בביתו הפרטי של כל אחד או גם במקום ציבורי כמו בית-הכנסת אך לא מעבר לכך. יש הטועים לחשוב שזוהי היהדות כולה – כל אחד באופן אישי ישמור את התורה, אבל זה לא נוגע למערכות הציבוריות שבתוכן אנו חיים, "היה יהודי בביתך וגוי במדינתך"...
אבל התורה שואפת וצריכה לעצב גם את רשות הרבים של העם היהודי, להקיף את כל המעגלים וכל המישורים, מחיי היחיד והמשפחה, דרך מעגלי החברה והקהילה, ועד לרמה הלאומית ממש.
התורה ניתנה לעם ישראל במגמה ליצור חברה לאומית שלמה החיה באור התורה (וגם זה בשונה מדתות אחרות, להבדיל). הרי זוהי הבטחת ה' לאברהם אבינו, "ואעשך לגוי גדול" – לא צדיקים בודדים אלא עם שלם שהתורה מקיפה את כל המישורים שלו, גם ב"ליגה הלאומית". החזון השלם של ישראל ותורה אינו עניין רק ל"יחידים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש... כי אם גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תיקוני התרבות והישוב המדיני" (ע"פ דברי הרב קוק זצ"ל).
ראוי גם להזכיר שכשם שלטובה גדול כוחו של הציבור מהיחיד, כך גם לעומת זה, יש חומרה מיוחדת בחטאי הציבור. כמו שליחיד יש בחירה חופשית לחטוא ולסור מאחורי ה' ותורתו, כך יכולים הרבה יהודים לבחור ברע, ואפילו להתדרדר למצב שרוב העם שוכחים את התורה והמצוות (ראה רמב"ן במדבר טו, כב), אלא שברמה הציבורית ניכרת יותר השגחת ה' ויש הבטחה שהברית הכרותה בין העם לאלקיו לא תופר לגמרי. מכל מקום, כאשר יהודים מתאגדים ויוצרים מערכת ציבורית על בסיס של כפירה בתורה, יש בזה חומרה מיוחדת ועלינו מוטל להפוך את ההתאגדות הזו להתאגדות טובה, "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".
במאמר הקודם הזכרנו את הפלא של תנועת התשובה ההולכת וגדלה כיום. אבל הגיע הזמן להתחיל לדבר על "תשובה כללית" (כהגדרת מו"ר הרב גינזבורג). זה נפלא שעוד ועוד יהודים מתקרבים לתורה, אבל אין להסתפק בזה וצריך "לחשוב בגדול" כיצד מתקדמים לקראת יעדים ציבוריים של תיקון המדינה על פי התורה. תשובה אמיתית צריכה לכלול שינוי ברמה הלאומית, והעיקר עכשיו: שינוי בתודעה שלנו ועלייה על מסלול השואף לשנות את ההנהגה של העם היהודי.
צריך לפרט את כל היעדים והצעדים הנדרשים לתיקון המדינה, מתוכם נזכיר כעת את אחד הדברים החשובים והראשוניים ביותר והוא תיקון המשפט, שהרי "הפרצוף הציבורי" של עם ישראל מתחיל מקיומה של מערכת משפט לפי התורה. "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה".
הגאולה האמיתית והשלמה מקיפה את הפרט והכלל גם יחד, ובה קורם הציבור היהודי עור וגידים כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש" – ציבור שמנהל את רשות-הרבים שלו על פי התורה, מגשים את הברית בין ישראל לה' ו'מזמין' לתוכו את השראת השכינה. ציבור כזה שאינו מטשטש את היחידים שבתוכו, אלא מזהיר שבעתיים את האור הגנוז בכל נשמה יהודית, וכל מצוה שיהודי עושה פועלת ל"יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה בשם כל ישראל".
אור 2 ז' ניסן תשע"א 16:14 אור
צביקי בסוק 1 ד' ניסן תשע"א 00:41 צביקי בסוק