להיות יהודים – מאמר תשיעי בסדרה: מחויבים לתורה

כמה וכמה מגדולי ישראל ונקיי-הדעת בדורותינו הקפידו ומקפידים לא להשתמש במושגים הרווחים דתי וחילוני (או 'חפשי' בלשון הדור הקודם).

לא מדובר על נאיביות ועצימת-עיניים. כולנו יודעים את המצב העגום של שמירת התורה אצל הרבה יהודים, ואפילו בדברים היסודיים ביותר כמו שבת, טהרת-המשפחה, כשרות ועוד, שלא לדבר על נישואי-תערובת והתבוללות, ה' ישמור. מי שלב יהודי ער בקרבו, ודאי מרגיש כאב נורא על כה רבים מאחינו בני ישראל אשר חיים בשווא ובשקר, על כל-כך הרבה יהודים שכמעט אינם יודעים דבר על יהדותם.

אמנם הרבה יהודים קוראים לעצמם 'חילונים', אך מוטב לא להשתמש בביטוי הזה, וכמה טעמים לדבר.

בן לגוי קדוש

ראשית, אין יהודי שכולו חול. הן מצד הנשמה האלוקית שיש לכל יהודי שהיא קדושה וטהורה, והן במישור המעשי: אין יהודי שלא שומר מצוות בכלל, די בכך שהוא דואג לעשות ברית-מילה לבנו, וידועים דברי רבותינו "אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון". ראוי להביא מדבריו הבהירים של הרבי מליובאוויטש (במכתב מי"ג אייר תשל"ב):

אין לאן לברוח

מאחורי ההגדרה 'חילוני' מסתתרת לרוב ההנחה שיש יהודי שאינו מחויב לשמור את מצוות התורה, כאילו שמירת תורה ומצוות היא עניינו הפרטי של מי שהחליט להיות 'דתי', או של קבוצת 'הדתיים', אבל החילוני פשוט לא בעסק.

ההמצאה הזו של יהודי-ללא-תורה היא שקר נורא שאסור לתת לו לגיטימציה. האמת היא שכל יהודי מחויב לגמרי לשמור את כל מצוות התורה. יש שאינם שומרים מצוה זו או אחרת, ואפילו כופרים בעיקר, אבל אין אף יהודי שבאמת 'משוחרר' מעול תורה ומצוות. גם אם יאמר היהודי שאין לו חלק ונחלה באלוקי ישראל ובתורת משה, הריהו נשאר מחויב לכל המצוות כולן. ואלו דברי הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל (באגרת תימן):

כמובן שמאותה סיבה גם הביטוי יהודי-דתי איננו מוצלח במיוחד, כי ממנו משתמע כאילו התורה היא עניינו של חלק מסוים מעם ישראל, רק מי שהחליט להיות דתי או שנולד להורים דתיים (נעבעך). זאת מלבד הבעייתיות בעצם הביטוי דת שעלול להציג את היהדות באותו מישור עם דתות אחרות, בנוסח האומלל של "משרד הדתות", כאילו ניתן לכלול באותה מחלקה את האמת והשקר, הקדוש והטמא.

עסקת חבילה

אי אפשר לנתק בין עצם הקיום היהודי לבין התורה. המהות של העם היהודי היא האמונה בה' והברית של העם כולו – ללא יוצא מן הכלל – לקיום התורה והמצוות. זוהי עסקת-חבילה. העם היהודי ללא תורה ומצוות הוא כגוף בלא נשמה, שהרי "אין אומתנו אומה אלא בתורתה". וכך גם אצל כל יהודי באופן אישי: מי שמתנתק מהתורה הריהו מתכחש למהותו העצמית, חונק את נשמתו ובוגד בה, כבן שאינו מכיר באביו, כעבד שמורד באדונו וכאשה המזנה תחת בעלה ומפרה את ברית הנישואין.

אמנם לכל אחד יש את הבחירה החופשית האם לקיים עכשיו מצוה ולברוח מן העבירה, או חלילה להיפך – אבל כולנו עמדנו בהר סיני והכרזנו "נעשה ונשמע", ולכולנו נאמר "אנכי ה' אלהיך". לכן כל יהודי צריך לשמור את התורה, גם אם יתכחש לכך אלף פעמים. כך צריך להיות 'מונח' בתודעה של כולם.

יש תשובה

בדורות האחרונים עבר העם היהודי שבר נורא, כאשר התופעה של פריקת-עול מוצהרת התפשטה והפכה לנורמה רחבה. מבחינה זו נראה שאנו בתקופת שפל של גלות רוחנית שלא היתה כמותה. לא רק שהרבה יהודים מחללים שבת, אלא חמור יותר – הרבה יהודים מוכנים לומר בשוויון נפש שהשבת אינה מחייבת אותם כלל. נוצרה 'שיטה' כזו, להיות יהודי בלי קשר לתורה (שיטה שהיא שטות גמורה). על פניו, המצב הזה ממש מייאש, כיצד ניתן לתקן את התודעה שנשברה, להפוך בחזרה את חיי התורה לדרך הנורמטיבית של היהודים?

אך המאמינים אינם מתייאשים, הם סמוכים ובטוחים שהמהפך בוא יבוא, "כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן – ומיד הם נגאלים" (הרמב"ם בהלכות תשובה). אכן, היום אנו כבר זוכים לראות את האמונה הזו הולכת ומתממשת לנגד עינינו. מתחילים לראות את העליה שאחר הירידה, את תנועת-התשובה הנפלאה ההולכת וגדלה בימינו ממש. הנה מתחילה להתגשם ההבטחה העתיקה של התשובה, כאשר ראשית התשובה היא: "אל תגידו לי שאני חילוני"!

אולי הגיע הזמן להתנער מהחלוקה המגזרית של דתיים/חילונים. כל היהודים קבלו את התורה וכולם שייכים אליה, כאשר לכל אחד באופן אישי יש את היתרונות והחסרונות שלו (שרק הקב"ה יודע באמת). אין זה סותר שבפועל צריך כל אחד להשתייך ולהתחבר לציבור של יראי-שמים המקפידים על קיום המצוות, אבל יש להיזהר מתדמית של 'רק אנחנו הדתיים'. בהקשר הזה כדאי ללמוד מהמנטאליות של "עדות המזרח" שאינה קובעת גבולות חדים אלא משייכת את כולם למסורת, איש איש לפי כוחו, אך כמובן צריך להיזהר שלא לעשות זאת מתוך עמדה פשרנית [דרך אגב, השימוש בהגדרות אחרות, כמו 'חרדים', 'חסידים' וכדו' – אינו פסול, כי הוא מדבר על מכנה-משותף חיובי שאינו פוסל את האחרים].

לאהוב ולהוכיח

לכאורה יש שתי דרכים כיצד להתייחס ליהודים המזלזלים בקיום מצוות. מצד אחד, התורה אינה מוותרת למי שעובר על המצוות. כל מי שעובר עבירה, אפילו קלה, נקרא באותו רגע בשם המצלצל רשע, וגם בפנימיות הוא מתנתק מאלוקיו, אלא "שנכנס בו רוח שטות ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלהי ישראל" (תניא פי"ד). ככל שהיהודי מתרחק יותר ומנסה לפרוק מעליו עול תורה ומצוות – היחס אליו משתנה בהתאם, עם הלכות מיוחדות הנוגעות ל"מומר לתאבון", "מומר להכעיס" ועד לאפיקורוס ומשומד.

ומצד שני: "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא", "בין כך ובין כך קרויים בנים" ומצות אהבת ישראל נוהגת גם כלפי יהודי שחטא (תניא פרק לב). גדולי הדורות האחרונים גם לִמדונו שהיום, כהוראה למעשה בדרך-כלל, יש עדיפות ל"ימין מקרבת" על פני ה"שמאל דוחה" (וממילא אין כיום כח ענישה על פי דין תורה).

כמובן שני הצדדים נכונים, ודוקא שניהם יחד. אם מדגישים רק את אהבת ישראל, העיקר שאתה יהודי ולא משנה כיצד אתה נוהג – מגיעים לגישה פשרנית שקרית, כאילו התורה היא רק איזו "עצה טובה", וכאילו ניתן לוותר על הדרישה לשמירת כל המצוות. ומצד שני, אם מדגישים רק את החובה לקיום התורה ומודדים את היהודי רק כפי מעשיו בפועל – עלולים לבוא לידי 'דינים' ומרירות, ועד לגישה המרחיקה יהודים וחושבת לגזור אותם מקהל ישראל.

"את אשר יאהב יוכיח" – אנו אוהבים מאד כל יהודי, ולכן מאד אכפת לנו כשהוא לא שומר תורה ומצוות, וככל שהוא יותר מרוחק כן גדלים הרחמים כלפיו. זוהי הוראתו של הלל הזקן, להיות "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". מתוך תחושה עמוקה של אהבת ישראל וערבות הדדית, עלינו לפנות לכל יהודי ובדרכי-נעם להשפיע עליו ולקרב אותו לתורה. לא צריך להתנצל, אלא לבוא בגישה בוטחת האומרת את האמת ללא פשרות: אתה יהודי ולכן הדבר הכי טוב, בשבילך ובשבילי, שתניח עכשיו תפילין ותעשה עוד מצוה. כמובן שאין בזה התנשאות, כי מצד עצמי אינני יותר טוב ממך, אני רק שליח לזַכות אותך במצוה, וודאי שגם לי עצמי יש הרבה לתקן (אדרבה, ביחס לעצמי עלי לקיים "היה בעיניך כרשע", וביחס לזולת הריני דן אותו לכף זכות).

"טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" – טובה התוכחה כשהיא באה מתוך האהבה, כרמוז גם בגימטריא של המלה תוכחה העולה תוך אהבה (כמו שביאר מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א, מלכות ישראל עמ' קעט).

הערת סיום

אחד החברים העיר שקשה מאד לא להשתמש כיום בהגדרות של דתי וחילוני. איך למשל יוכל ידידנו עודד מזרחי לספר על חוזרים בתשובה מבלי להשתמש במילים דתי וחילוני (כמו במשחק הילדים "כן-לא-שחור-לבן")? במיוחד שאצל חוזרים בתשובה המעבר בפועל ממצב אחד לשני הוא משמעותי מאוד, כמו בהחלטה הסמלית לחבוש כיפה על הראש.

יתכן שאין טעם להתעקש על המלים עצמם, והעיקר שנבהיר היטב את כוונתנו. אבל אולי אפשר לצפות מכותבים רציניים שלא רק ישתמשו בשפה המדוברת אלא גם ישתתפו בעיצובה של שפה נכונה. בהקשר שלנו אפשר למשל לדייק ולומר שאין "יהודי חילוני" במשמעות המקובלת, אבל יש יהודי שגדל באורח-חיים חילוני ברובו וכדו'.

והערה אחרונה, חול אינו דבר שלילי, ובלבד שנדע להבדיל בינו ובין הקודש ולבסוף גם להאיר אותו באורו של הקודש.