יהודים, גאולה!

מצרים, שנת 2448 לבריאת העולם

אחרי שנות שיעבוד קשות בני ישראל יוצאים ממצרים. למעלה מ- 600,000 גברים בני עשרים עד שישים חמושים בנשק רב, יוצאים ממצרים במין מצעד ניצחון מלווה בעמוד ענן ועמוד אש פלאיים. המצרים לעומת זאת כרגע סיימו "סדרת חינוך" של עשר מכות כואבות במיוחד שחיסלו את אנשיהם, יבולם וכוחם. ואף על פי כן פרעה ושארית עמו יוצאים למרדף אחרי בני ישראל שמגיבים בצורה הפוכה לגמרי מהמצופה.

"ופַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר".

בני ישראל נמצאים במצב של יתרון ניכר בכל המובנים מול המצרים, ובכל זאת פוחדים. היטיב לתאר זאת האבן-עזרא: "יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא עושה גדולות ולו נתכנו עלילות סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה". כל הכח והאמונה לא עזרו ברגע המבחן, הם היו משועבדים בנפש ולא היו מסוגלים להתקומם".

גרמניה, שנת ה'תש"ג

אדלוף היטלר ימ"ש מתמנה לראש ממשלת גרמניה. מה שהחל כהתבטאויות אנטישמיות ומסיתות כלפי היהודים הפכו מאוד מהר להגבלות תנועה וחופש ולאישור והוראה לפוגרומים אכזריים. הרכוש היהודי מוחרם והיהודים נכלאים בגטאות. בהמשך היהודים נלקחים למחנות השמדה אכזריות מהם לא שבו. יהודים נטבחים ונרצחים עקד"ה מידי יום ביומו והעולם שותק. העולם שותק? המציאות מתדרדרת שלב אחרי שלב והיהודים לא מתקוממים, למעט מקרים חריגים. אותו צורר השמיד למעלה משש מליון יהודים, מי בשריפה, מי בירי, בחניקה בתאי גזים, בהתעללות עד אפיסת כוחות ובמצעדי המוות. מחקרי ההיסטוריה מגלים שעמוק לתוך מלחמת העולם השניה עדיין אמרו "תפילה לשלום הקיסר", לשלום אותו צורר.

היום כאשר בני הנוער לומדים על אותה תקופה הם לא מצליחים להבין איך לא התקוממו אותם מיליוני יהודים, גם כאשר יחסי הכוחות מול הגרמנים היו לעיתים ללא כל פרופורציה לטובת היהודים. איך לא התקוממו? איך לא נלחמו על החיים שלהם אלא העדיפו מוות? אבל כמו שהזכרנו, הגלות הארוכה ואותו צורר רשע גרמו ליהודים לנמיכות קומה, הם היו פשוט משועבדים בנפש, כמעט ללא יכולת להשתחרר מאותו שיעבוד. "ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו".

יש"ע, שנת ה'תשס"ה

כאשר החלה לצאת לפועל התכנית לגירוש עשרות אלפי יהודים מגוש קטיף וצפון השומרון ומסירת חבלי הארץ לאויבינו, החלו במקביל פעולות מחאה ומניעה המטרה לעצור את מכונת ההרס, את מדינת ההרס. הפעולות כללו חסימות כבישים, הפגנות, צעדות ועוד. אוטובוס עמוס צעירים ומשפחות שעשה את דרכו לאחד מפעילויות המחאה נחסם על ידי שני חיילים, במחסום פתע אותו הקימו. האוטובוס נעצר וממנו ירדו עשרות נערים ומבוגרים זועמים שהחלו להתווכח עם החיילים שיתנו להם לעבור. הם ניסו לשכנע אותם לסרב פקודה, הם פנו ללב שלהם, הם הרימו את הקול ואפילו איימו. אך כאשר אותם שני חיילים נשארו על עמדם - האוטובוס נאלץ להסתובב ולחזור כלעומת שבא.

שני חיילים. עשרות צעירים. עשרות צעירים שהיו בדרך למחות על החורבן המתקרב, נערים ומבוגרים שידעו שהם עלולים להיעצר באותה פעילות, אעפ"כ לא ההינו לסלק בכח את אותם שני חיילים על מנת לתת לאוטובוס לעבור. "יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?" התשובה, כי "המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו".

קרני שומרון, שנת ה'תשע"ב

סבא שלי שוכב על המיטה ולידו דודה שלי שהגיעה מחו"ל לבקר אותו. "תעלו לארץ" אומר לה סבא שלי. "תעלו לארץ עכשיו, כשאתם יכולים עוד לבוא מרצון, לפני שתהיו חייבים לעלות. לפני שיהיה מאוחר מידי. תעלו עכשיו כשאתם יכולים לבחור בזה לפני שתעלו לארץ מתוך בריחה ובהלה".

זה לא חידוש של סבא שלי, כולם יודעים את זה. כולם יודעים שמצב היהודים בעולם הולך ומתדרדר והאנטישמיות הולכת וגוברת, הולכת ומרימה ראש. לכולם זה ברור שזה עניין של זמן. מי שלא יעלה מרצון ימצא את עצמו עולה בעל כרחו. אז למה הם לא עולים?! למה הם מעדיפים לטמון את הראש בחול ולשכנע את עצמם שהם מקוים לטוב - כשברור גם להם שזה לא ילך וישתפר? למה הם מעדיפים לברוח מלהתמודד עם המציאות ולא לקום ולבוא, לקום וסוף סוף לחיות? בעוד כך וכך שנים כאשר ילמדו על התקופה הזאת יצטרכו כישרון ויצירתיות להסביר איך היהודים המשיכו לחיות שם, עוצמים את עיניהם. מתעלמים. "ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם"?

רחבי הארץ, שנת ה'תשע"ה

הערבים כבר שנים מייצרים מלחמה של ממש. פיגועי ירי ודקירה התאבדות ודריסה, השלכת מטענים וחטיפות, אונס, שוד ונזקי רכוש וממון. אש"ף שפעם היה גוף שמוגדר כאויב, שמי שינהל איתו שיחות יחשב ע"פ חוק כבוגד - עבירה חמורה ביותר, היום נחשב לגוף נח לחיבוקים ונשיקות של ראשי המדינה. אבל אנחנו שורדים. חבלי ארץ נמסרים לגרועים שבאויבינו ואלפי יהודים מגורשים בבושת פנים לשם כך, נשק רב ותחמושת נמסרים לאותו אויב שמשתמש בו ביעילות נגדנו. ב"ה, אנחנו שורדים עדין. מקימים למחבלים ערים חדשות, פותחים להם צירי נסיעה ומאפשרים להם כניסה לישובים. ב"ה, עדין מחזיקים מעמד. ילדים והורים נרצחים בדם קר, משפחה נמחקת בדקירות סכין, נערים נחטפים ונרצחים, חיילים ואזרחים נדרסים למוות, מחבלים בטרקטורים משתוללים בעיר הבירה, יהודים נשחטים עטורי טלית ותפילין בצורה שמזכירה את פרעות קישינב, ולמרות הכל- ב"ה אנחנו חיים.

אנחנו חיים? סוג של חיים. התרגלנו לחשוב שאנחנו דור חדש, דור של גאולה. התרגלנו להרגיש טוב במחשבה שהמשפט "עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה" נאמר עלינו. דור של זקיפת ראש לאומי, של חיי גאולה.

חיים? אנחנו לא יותר חיים מאשר יוצאי מצרים ויהודי השואה. לא יותר זקופי קומה מאותם יהודים שנתקלו במכשול קטן בדרך לעצור את הגירוש - ולא הצליחו להתגבר עליו. אנחנו לא יותר מתעמתים עם המציאות מאשר יהודי חו"ל. יבוא יום וילמדו עלינו בשיעורי היסטוריה, והשאלה תישאל - איך היהודים לא התקוממו? איך לא נלחמו על החיים שלהם אלא העדיפו מוות? איך נתנו לטירוף הזה לזחול ולהתדרדר עוד ועוד בלי לנסות להתקומם במסירות נפש של ממש? איך העדפנו מוות על פני חיים?

מה לנו כי נלין על מי שטחו עיניהם ולא עולים לארץ, על מי שלא הצליחו לגבור על כל מכשול ומחסום קטן? מה לנו כי נלין על חולשת היהודים באירופה החרוכה שלא הרהיבו עז למרוד, שלא רצו לראות את ענן המוות כבר מרחף עליהם? מה לנו כי נלמד בנענוע של דביקות את דברי האבן עזרא על יוצאי מצרים, תוך חיוך קטן של ניצחון - שאנחנו הרי הדור החדש, הגאולי?

עודנו עומדים על ים סוף. עודנו עומדים בפתח המשרפות, עומדים ועוצמים עיניים, מעדיפים למות ולקוות לטוב במקום להתקומם כנגד הרע - ולחיות. "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ, אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים", לפחות בנתיים.

האם עדיין חפצי חיים אנחנו? באמת? אל לנו להסתפק בסימון על המצח, לדעת שאכלנו מהתבואה המשוגעת, לפחות לדעת שאנחנו משוגעים. זה כבר לא מספיק. אם חפצי גאולה אנחנו, אם חפצי חיים אנחנו, הבה ונתקומם, הבה ונחיה! יהודים, נקמה! יהודים, גאולה!